מהמערבון המוזיקלי הכושל של קלינט איסטווד ולי מרווין יצא לפחות משהו אחד טוב - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהמערבון המוזיקלי הכושל של קלינט איסטווד ולי מרווין יצא לפחות משהו אחד טוב

השיר של לי מרווין ב"המכורים לזהב", שיצא בסוף שנות ה-60, נהפך ללהיט מפתיע דווקא בבריטניה

תגובות
קלינט איסטווד, ג'ין סיברג ולי מרווין בכרזת הסרט "המכורים לזהב"
Sjef Adriaansen

מערבון מוזיקלי נשמע כמו אוקסימורון. כך חשבו גם חובבי הקולנוע בארצות הברית כשיצא הסרט "המכורים לזהב" ב-1969. הם העדיפו כנראה כל ז'אנר בנפרד – מערבון לחוד וסרט מוזיקלי לחוד – ולא מיהרו לצפות בסרט שביים ג'ושוע לוגאן והתבסס על המחזמר "Paint Your Wagon" מאת פרדריק לואו ואלן ג'יי לרנר שהועלה ב-1951 בברודוויי.

הסרט, בכיכובם של קלינט איסטווד, לי מרווין וג'ין סיברג, הופק בסכום גבוה לתקופתו, סוף שנות ה-60 –  20 מיליון דולר –  אבל הכניס פחות מ-40 מיליון דולר. לא כישלון קופתי מהדהד, אבל בהחלט אכזבה למפיקים שביקשו לתפוס שתי ציפורי שיר במכה אחת, אוהבי צלילים ואוהבי כלי נשק, וגילו כי נתלו על כנף גבוהה מדי. אולי גם אורכו של הסרט, יותר משעתיים וחצי, הרתיע.

המבקרים ניקבו את הסרט בנשק משלהם, המלים. רוג'ר איברט, למשל, כתב ב"שיקגו סן טיימס",  שהסרט לא עורר בו שום השראה. הוא רק שכב במוחו כמו "גוש כבד גדול". עם זאת הוא ציין לטובה את לי מרווין, שהפיח לדבריו חיים בסרט כשהופיע בו  באמצע, "כמו אורח מסרט אחר". "שחקן טוב יכול לעשות זאת. אבל זה בזבוז כשהוא חייב".

מרווין, שמת ב-1987 והוא בן 63, זכה שנים ספורות לפני צאת "המכורים לזהב" בהכרה האמנותית שציפה לה כל כך. הוא קיבל את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו במערבון הקומי "קט בלו" שיצא ב-1965.

ב"המכורים לזהב" הוא הפגין גם את כישורו המוזיקלי. השיר שביצע, "Wand'rin' Star", נהפך ללהיט. זה קרה דווקא בבריטניה, הרחוקה כל כך מעולם המערבונים והווייתו. הוא היה במשך שלושה שבועות בראש טבלת הסינגלים הנמכרים שם ב-1970. "שלג יכול לשרוף את עיניך, אבל רק אנשים גורמים לך לבכות", הוא שר בו. קולו רועם, לא מרעים. הוא נשמע סמכותי ובעל ניסיון, כזקן השבט המביט לאחור על חייו, לא מאצ'ו כוחני המתרברב בכישוריו.

הבי-סייד של הסינגל היה שיר אחר מהסרט. זהו "I Talk to the Trees" בביצוע קלינט איסטווד. השחקן והבמאי הוותיק, יליד 1930 שבקרוב ייצא סרט חדש בבימויו - The 15:17 to Paris - כתב בעצמו מוזיקה לכמה מסרטיו, בהם "מיסטיק ריוור" ו"מיליון דולר בייבי". הוא כנראה היה מעדיף לשכוח את השיר הזה, שבו הוא מתוודה על כך שהוא מדבר לעצים אבל הם לא מקשיבים לו. למה? כי השיר מנוגד כל כך לתדמית הקשוחה שלו אז, ככוכב מערבונים. אבל כשמאזינים לקולו מגלים כי הוא לא קוריוז או גימיק. יש לו יופי משלו, למרות ומשום שהוא קצת עצי ומחוספס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות