ככה כותבים על אהבה נכזבת - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ככה כותבים על אהבה נכזבת

היא מנסה לשמור על שגרה, להתנהג כאילו כלום לא קרה, ולא באמת יכולה

תגובות
דיון וורוויק
Invision for Bright Future Inter

ב"Young Americans", שיר הנושא של אלבומו מ-1975, שואל דייוויד בואי "אין שיר אחד שיכול לגרום לי להישבר ולבכות?" וכשהוא מגיע לסוף השאלה, נעצר ומנמיך את קולו אפשר ממש לדמיין אותו נעמד על ברכיו, נשבר ובוכה.

שיר אחר, שיצא עשור לפני כן, מתאר תחושה כזאת, באופן אף יותר שברירי וסדוק, כי הוא מתייחס לשיברון הלב שחווה האדם ששר אותו ובו בעת גורם למאזינים להישבר ולבכות בעצמם. ככה כותבים על אהבה נכזבת.

השיר הזה הוא "Walk On By" שכתבו האל דייוויד (מלים) וברט בכרך (לחן). הביצוע המקורי שלו הוקלט בפיה של דיון ווריק ויצא ב-1964. זה היה הבי-סייד של הסינגל Anyone Who Had a Heart שגם אותו כתב הצמד - מהשופעים והכישרוניים בפופ האמריקאי במאה ה-20.

בביצוע של ווריק נדמה כי היא מנסה לשמור על שגרה, להתנהג כאילו כלום לא קרה. ההליכה שלה, קולית ומוזיקלית, נונשלנטית כביכול. היא יודעת, אי אפשר להסתיר.

למרות הכל היא מבקשת שאם תיתקל בה אי פעם ברחוב והדמעות ישטפו את פניה, תמשיך ללכת, כאילו לא ראית אותה ואת דמעותיה. עשה את עצמך שלא ראית את הצער, היא רוצה להתאבל לבד, בפרטיות.

כי כל פעם שהיא רואה אותך היא מתחילה לבכות. שתבין, היא לא הצליחה להתגבר על הפרידה ממך, לכן אם היא נראית שבורה ועצובה תמשיך ללכת. גאווה מטופשת, זה כל מה שנשאר לה. אז תן לה להסתיר את הדמעות ואת הצער שגרמת לה כשאמרת לה להתראות.

הסקסופון, שהיה כלי נגינה לא פחות משמעותי מפסנתר בשירים שכתבו והלחינו האל דייוויד וברט בכרך, נותן גם כאן את אותותיו. הוא רך הפעם, לא מצליח לנחם.

זמרות הליווי תומכות בה, מבקשות מהצד שתמשיך ללכת בדרכך, אל תעצור, כי זה רק יכאיב עוד יותר.

בין הגרסאות הרבות שהוקלטו לשיר בלטו שתיים. האחת, של אייזק הייז מ-1969, היא הזיה מהפנטת שנמשכת 12 דקות ומתפזרת בין עולמות שונים, רחוקים כל כך.

האחרת, של "הסטרנגלס" מ-1978, היא פאנק חורק שמדגיש עוד יותר את מוטיב ההליכה. הקצב והקול של יו קורנוול כמו מבקשים מהאיש שעליו נכתב השיר לא ללכת כי אם לרוץ בכל פעם שהוא עובר במקרה. 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#