דליה רביקוביץ לא התגאתה בשירים האלה

אבל בשירים שכתבה ללהקות הצבאיות, גם הנשכחים שבהם, יש יופי אחר

איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה רביקוביץ
דליה רביקוביץצילום: יצחק לבני
איתמר זהר

אם דליה רביקוביץ היתה חיה כיום היא כפי הנראה לא היתה מסכימה שלהקות צבאיות ישירו את שיריה. אם להקות צבאיות היו חיות כיום הן לא היו מקבלות אישור לשיר את שיריה.

אבל פעם, בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, להקות צבאיות שרו שירים של רביקוביץ. להקת פיקוד צפון שרה ב-1968 את "עמק דותן" שהלחין שמעון ישראלי. היא כתבה את השיר במיוחד ללהקה, לתוכניתה "על הרמה". השיר נכתב על קרב בזמן מלחמת ששת הימים. אף שהשיר נהפך ללהיט, ואולי בגלל זה, רביקוביץ לא התגאתה בכתיבתו, אולי משום שלא רצתה להיות מזוהה עם שיר המפאר את הדר גבורתם של לוחמים, שמתו, לשווא. נפלו כגיבורים אבל אין שום גבורה במלחמה.

אלה היו זמנים שבהם מעטים חשבו שהם עשויים להיתפש ככותבים מטעם, לשרת את המערכת במלים המפארות אותה. והרי הלהקות הצבאיות הוקמו כדי להעלות את המורל של העם, לוודא שתמיד יהיה גבוה, לפני ואחרי ניצחונות בקרב, גם אלה שהם בעצם הפסד.

בשנת 1970, בתוכניתה "מעוז א' א'", שרה להקת פיקוד דרום את "בסיירת שקד" שכתבה רביקוביץ. הפעם המלחין היה רפי בן משה. שלא כמו "עמק דותן", לשיר לא היתה נימה נוסטלגית, תחושה של אקורדיון לוחץ. הצליל שלו מעודכן יותר, עטור בגיטרה חשמלית ובתופים, יש חלוקה הרמונית בין הקולות, גבריים ונשיים.

אבל הרוח נותרה זהה: זו עדיין מדינה קטנה ומסוגרת, שראשיה, כמו היום, מאכילים את מוח תושביהם ברעיון שהם הם חיים על חרב, שהעולם נגדם. השיר, כצפוי, מפאר את הסיירת, מציג את חייליה כטהורים, קדושים, צעירים ויפים, שעוזרים זה לזה, כי הרעות חשובה להם לא פחות מהרצון להגן על המולדת. "וכל עין באור מבריקה. ומי שאין לו בערב מה לעשות. נכנס ויושב לו, עד אחרי חצות".

באותה תוכנית, "מעוז א' א'", שרה להקת פיקוד דרום שיר נוסף של רביקוביץ, שונה לחלוטין. זהו "לאילת". הלחין אותו  משה וילנסקי, אבל מי שהשתלט על הספינה וטלטל את רוח המפקד הוא מתי כספי, שמככב כאן ואין ספק כי הוא זה שגם גרם לשינוי הקצב. השיר הזה מזכיר באופיו את "ונצואלה", ולא בכדי. גם את "ונצואלה" הלחין וילנסקי. דן אלמגור כתב את המלים והביצוע המקורי היה של "בצל ירוק" כבר ב-1959, לפני ש"שוקולד מנטה מסטיק" יצרו גרסה משלהן.

אין הרבה הומור בשיריה של רביקוביץ, לכן השיר הזה בהחלט מרענן ואחר. נדמה שהיא שיחררה כל רסן ותוך כדי צחקה על האופן שבו "צריך" לכתוב שיר מוזמן. בשביל הלהקות הצבאיות, לעומת זאת, השתטות מוזיקלית לא היתה דווקא דבר חריג. ככל שגברה התחרות ביניהן, פנימית וחיצונית, על המוניטין והיוקרה, כך הן הרשו לעצמן להתפרע, מה גם שבשביל רבים ששירתו בהן והיו על סף שחרור, ממילא לא מה להפסיד.

את השיר "חניבעל", שאת לחנו כתב עודד פנחסי, זימרו חברי צוות הווי הנח"ל ב-1970. הוא נשמע, עד היום, כשיר במחזמר. הזמרות והזמרים הם כמקהלה הדוחקת במצביא לצאת אל עוד קרב, לקחת אתו את הפילים. כעבור שלוש שנים שר אותו הרכב שיר נוסף של רביקוביץ. זהו "היונה". אברהם זיגמן הלחין את מלותיה של רביקוביץ. יזהר כהן שר. זהו שיר שאינו אופייני ללהקות צבאיות, ולא רק. גם הרכבים אחרים, שלא לדבר על זמרים וזמרות, מיעטו לשיר שירים כאלה.

היונה בו היא לא יונת שלום עם עלה של זית, שמנהיגים מחרחרי מלחמה מזמזמים שירים עליה בחג העצמאות וביום הזיכרון. זוהי יונה בודדה, שונה. עופות קינאו והכו אותה, רק בשל דרכה האחרת. היא היתה צחורה, עד שנטרפה. מאז נהפכה לסמל ולמשל, לכל האנשים שבחרו להיות קצת שונים, כי לא רצו לעוף עם העדר.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ