איך להקה עם כל כך הרבה להיטים מתפרקת כל כך מהר?

על השיר "אמהות" של "פופלקס", שהושפעה מאוד מהגל החדש הבריטי ויצרה לו גרסה מקומית

איתמר זהר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"פופלקס"
"פופלקס"קרדיט: Rom Amit
איתמר זהר

להקת "פופלקס", שהתפרקה לפני 30 שנה, החזיקה מעמד קצת יותר מממשלה ממוצעת בישראל. היא הוציאה אלבום אחד יפה שנקרא "לפני השינה", כשם אחד השירים בה. היו באלבום, שהפיק ועיבד הוד דיין, להיטים שהציפו את הרדיו הישראלי. כשיצא, ב-1986, וגם שנים לאחר מכן. "איציק", "שיר עם פולני", "אש קטנה" ו"מדברת". זה לא מעט בשביל להקה צעירה, שחבריה היו אלמוניים לפני כן, לכן תמוה שהתפרקה באותה מהירות שבה הוקמה.

כמו להקות פופ ורוק ישראליות צעירות אחרות באותו עשור, גם "פופלקס" נוצרה בעיקר משום שבני הנוער בארץ נחשפו למוזיקה הזאת בחו"ל ובחברות התקליטים המקומיות רצו לספק להם אלטרנטיבה, להראות להם שהם לא צריכים להרחיק עד מעבר לים כדי לשמוע אותה, היא הושפעה מאוד מהגל החדש הבריטי, שחיבר בין אפילה וחספוס לאורות מנצנצים ורוך, בין סינתיסייזרים רכים לגיטרות קשוחות.

אחד השירים המוצלחים באלבומה של "פופלקס" הוא "אמהות". אייל לינור, הרבה יותר מהאח של, כתב והלחין כמו את רוב שירי האלבום. הסולן היה בני בלק.

הפתיחה של השיר מזכירה את Love Like Blood של להקת "קילינג ג'וק" משנת 1985. בהמשך יש קול צחקוק שאי אפשר לא להשוות בינו לבין הצחקוק הנהדר של אליסון מויה בשיר Situation של "יאזו" משנת 1982.

אבל ההשפעות האלה לא פגמו בשיר "אמהות", או בשאר שירי האלבום של "פופלקס", או גרמו לה להישמע חקיינית. היה בה משהו מקומי מאוד. קודם כל, בזכות השירה בעברית. לאחר מכן, אלה היו המלים עצמן. העוצמה של "אמהות" טמונה בעיקר בכך שהוא מעורפל, לא פתור עד הסוף. כמו ללכת במועדון תל אביב אפוף עשן בשנות השמונים ולחפש את הדרך, בלי לדעת איך להמשיך.

זה עשוי להיות שיר על אבות שנפלו במלחמות, או עזבו את הבית והשאיר את בנות זוגן לבד, עם הילדים. אף שהשיר נקרא "אמהות" הילדים בו מצויים לא פחות, ואולי אף יותר, במרכז. אבודים, מבולבלים, בודדים. לא בטוחים בנוגע לאופן שבו הם צריכים לחיות, לחשוב, להרגיש.

ויש בו גם משפטים סתומים כביכול שבשיר פופ מקבלים משמעות אחרת, מפתים לשבור את הראש, לנסות להבין ובה בעת להישאר מבולבלים כמו גיבורי השיר עצמם. "אמא סיפרה לי סיפורים על אנשים שאוהבים גם דברים אחרים", שר בלק.

כך, במשפט אחד, הוא מציף את המוח בסקרנות עזה, גורם למאזינים - ובכן, לפחות לכמה מהם - לחפש הקשרים ובה בעת לחוש הקלה. כשהוא שר "אמא סיפרה לי סיפורים" זה עשוי להישמע כאירוניה. היא "מרחה" אותו בסיפורים, כדי להרחיק ממנו את האמצ. אבל נדמה כי זו לא הכוונה האמיתית. אמא סיפרה לו סיפורים על אנשים שאוהבים גם דברים אחרים. זה אומר שהיא מבינה אותו. או יכולה לפחות להבין אותו. כבר בילדותו, או בנעוריו, הוא לומד שלא כל האנשים הם אותו הדבר ולא לכולם יש אותם מאוויים ורצונות.

בישראל, שלא לדבר על הפופ בישראל, שלא לדבר על הפופ בישראל בשנות השמונים, זה נחשב לדבר חתרני. ועכשיו, בימים המשחזרים את השמרנות האייטיזית הזאת, בארץ ובעולם, אפשר בהחלט להזדהות עם כך. שוב.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ