הספר "המשפחה הריקה" של קולם טויבין: ההבנה שכבר מאוחר מדי להשלים, למחוק, לכפר - חדר ניתוח - הארץ

הספר "המשפחה הריקה" של קולם טויבין: ההבנה שכבר מאוחר מדי להשלים, למחוק, לכפר

על קובץ הסיפורים המצוין של הסופר האירי שראה אור כעת בתרגום לעברית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קולם טויבין
קולם טויביןקרדיט: רויטרס
איתמר זהר


קולם טויבין הוא אחד הסופרים העכשוויים האהובים עלי, מאז קראתי את הרומן שלו "סיפור הלילה". הסופר האירי, יליד 1955, תיאר בו צעיר בארגנטינה של שנות ה-80 המתמודד עם תחושת זרות בארץ שהוא אינו באמת שייך לה ומגלה כי נטייתו המינית שונה משל רוב הסובבים אותו.

באחרונה ראה אור בעברית ספר חדש שלו, "המשפחה הריקה" (הוצאת בבל, מאנגלית חני גלעד). זהו ספר סיפורים שהופיע באנגלית בשנת 2010. אף שהוציאו בעבר ספרים פרי עטו, למשל "ברוקלין" בשנת 2011, החליטו כעת בהוצאת בבל לקרוא לו טובין ולא טויבין.

"המשפחה הריקה" הוא ספר סיפורים, לא בהכרח קצרים, המתמקד, כפי שאפשר להבין משמו במשפחה ולא פחות מכך בהיעדרה. בין שהוא כותב בגוף ראשון (למשל הסיפור הנושא את שם הספר) ובין שלא (למשל "ספרד החדשה"), טויבין שומר על ריחוק מסוים, כמו להגן על עצמו, לא לחשוף הכל, להתערטל עד הסוף רק בשביל לקבל עוד ליטוף, עוד חיבוק, עוד אמפתיה.

לפעמים הסיפורים בספר, כמו "אחת פחות אחת", מתמקדים בקץ החיים. הוא לא בא במפתיע. הוא כן כואב ואכזר. הקוראים מתבוננים בהחמצה, בהבנה שכבר מאוחר מדי להשלים, למחוק, לכפר. הם חווים זאת, כמו המספר, ואולי אף מקדימים אותו בכמה צעדים, מעכלים - או לפחות משתדלים - מה שאצלו עדיין תקוע בגרון, לפות אולי בשלב ההכחשה.

כסופרים רבים, טויבין נוטה לשזור פרטים המבוססים על ספרים קודמים שכתב, או על מקומות שחי בהם, היה חלק בלתי נפרד מהם. דמותו של הסופר הנרי ג'יימס, שטויבין כתב עליו את הרומן "האמן" (ראה אור בעברית בהוצאת בבל בשנת 2006), נוכחת ב"שתיקה", הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים "המשפחה הריקה". ברצלונה, העיר שהתגורר בה, היא העיר שבה מתגוררים גיבורי הסיפור "הרחוב", הנועל את הקובץ. 

"הרחוב", כמו "דולי הפנינים", הוא בין הסיפורים היפים ביותר בספר הנהדר הזה. מאליק ועבדול, שני הגברים שבמרכז "הרחוב", הם מהגרים זמניים בעיר זמנית שבה הם מנסים להרוויח את לחמם. לא רק העיר זרה להם, אלא גם אלה הקרובים ביותר כביכול אליהם בה. הקשר המיוחד ביניהם עומד למבחן כמה פעמים. לקראת סוף הסיפור נדמה כי לא הצליח לעבור את המבחן השברירי הזה. אין מה להיבהל. טויבין בחר בתבונה וברגישות לתאר כיצד רגליהם מונפות גבוה, מעל המכשולים הרבים, ועשה זאת ללא קיטש או התפייטות.

"דולי הפנינים" מציג גם הוא קשר אינטימי בין גברים. אלא שהוא מתרחש בעיקר בעבר ובראש של גבר אחד מהם, במעמד צד אחד בלבד. פגישה מחודשת, לאחר זמן רב, מזכירה לו מה שהיה והודחק. לא מתוך הכחשה, אלא בשל הבנה, כואבת, שלא היה כל סיכוי להמשכיות של הקשר או לפריחתו מחדש. הוא שייך לעבר, לגיל הנעורים. עם כל הצער בכך, שם היה ונותר מקומו. 

איתמר זהר |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות