איתמר זהר
ג'ורג' מייקל בהופעה ב-1992
ג'ורג' מייקל בהופעה ב-1992קרדיט: דילן מרטינז / רויטרס
איתמר זהר

בסוף השבוע האחרון, פחות משנה אחרי מותו, ג'ורג' מייקל שוב הגיע לראש טבלת המכירות בבריטניה. לא הוא עצמו כמובן, אלא אלבום שלו. זהו לא אלבום חדש, רק הוצאה מחודשת. כשאלבום הסולו השני שלו, Listen Without Prejudice Vol.1 יצא ב-1990, הוא ביקש לסמן תפנית בקריירה של הזמר שעד אז נתפס ככוכב פופ יפה ומלוקק ששר שירים קלילים לבני נוער, להיטים של רגע, שנזרקים לפח אחרי השימוש.

מייקל רצה להוכיח שהוא הרבה יותר מזה - שיש לו קול מצוין ושהוא מסוגל גם לשיר שירים איכותיים ובוגרים שאנשים בני 30, 40 ו-50 יעריכו. מיליוני עותקים של האלבום נמכרו ברחבי העולם, אבל בחברת סוני לא היו מרוצים. הוא ביקש להשתחרר מהחוזה, תבע את החברה ואף על פי שהחל לעבוד על חלק שני של האלבום, הוא לא יצא מעולם.

"הקשיבו ללא דעות קדומות, חלק 1" הוא אלבום נהדר. כבר בעטיפה שלו - תצלום שחור לבן יפהפה שצילם ויג'י - הוא סימן על שאיפותיו האמנותיות. הקצב הואט, נכנסו הרהורים ומחשבות, חשבון נפש, על תעשיית בידור ריקנית ומרוקנת. הוא הזרים לתוכו צלילי ג'ז ובוסה נובה, שלא דחפו את הפופ השרמנטי אלא גרמו לו להישמע בוגר ואנושי עוד יותר מכפי שהיה. ומעל לכל היה הקול. לא פחות יצרי וחושני, הרבה יותר עמוק וצלול.

מייקל גם כתב כמעט את כל השירים באלבום. חוץ משיר אחד (Waiting for That Day) שבכתיבתו השתתפו קית ריצ'רדס ומיק ג'אגר ושיר אחר (They Won't Go When I Go) שהיה גרסת כיסוי לשיר שכתב סטיבי וונדר עם איבון לורן רייט ונכלל באלבומו של וונדר, Fulfillingness' First Finale מ-1974.

זהו שיר תוכחה והתפכחות, של אדם שחווה משבר ובעקבותיו החליט לצאת לדרך חדשה. הסגנון שלו, מלווה בפסנתר משכנע, מזכיר תפילות דתיות בכנסייה. ולא בכדי - "אין מקום לחוטא חסר התקווה, שלוקח יותר מאשר הוא נותן", כתב וונדר.

אפשר בקלות לדמיין את השיר גם בגרסת אקפלה - לקול של וונדר ושל מייקל יש עוצמה כה גדולה שהם בהחלט יכולים להסתדר ללא כלי נגינה ברקע. לשיר, שוונדר כתב בין השאר אחרי תאונת דרכים שהיה מעורב בה, יש גם השפעות של מוזיקה קלאסית. כשהוא שר אותו יש תחושה שהוא צועד, לאט אבל בטוח, בתוך מנהרה מכוסה בשכבות של רעות חולות שדבקו בו, עד שהוא מגיע אל הקצה ואז השמש מאירה את כולו.

הביצוע המוצלח של מייקל הלם את רוח האלבום שלו, שבו רצה שיקשיבו לו, ללא דעות קדומות, שיתעלמו מכל התמונות והקליפים שראו עד כה. אלה שלא יעשו זאת - הוא יותר מרומז, בנוגע לאנשי חברת התקליטים ולמאזינים גם יחד - לא ילכו בדרכו. הוא אינו צריך אותם. הוא יכול להסתדר לבדו. 

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ