שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להיכנס לראשו של במאי גדול: על אוסף סיפוריו של אנטוניוני

הספר "הבאולינג ההוא על הטיבר" מאת הבמאי האיטלקי, שראה אור באחרונה בעברית, מזמין את הקוראים לחוויה לא שגרתית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנטוניוני (מימין) לצד ג'ק ניקולסון, 1975
אנטוניוני (מימין) לצד ג'ק ניקולסון, 1975קרדיט: אי־פי
איתמר זהר

הספר "הבאולינג ההוא על הטיבר" מאת הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, שראה אור באחרונה בעברית בהוצאת לוקוס (מאיטלקית: אופיר פלדמן), מזמין את הקוראים לחוויה לא שגרתית. באמצעותו הם יכולים להיכנס לראשו של במאי גדול, להבין את מחשבותיו בזמן כתיבת תסריט, לפני ואחרי שהמלים נמחקות, בטרם תחילת הצילומים.

אלה לא סיפורים בעלי מבנה של סיפור, כפי שהתרגלו אליו קוראי הפרוזה. מנגד, זוהי גם לא טיוטה הכוללת מילים שנערמו על הדף. אם ממש מתעקשים אפשר להגדיר זאת כשלב הלפני אחרון של הסיפור, לפני שהוא עובר ליטוש סופי, כדי להישלח לבית ההוצאה לאור ומשם מודפס בספר. לפיכך, נדמה כי לא היו לכותבו יומרות להיחשב כסופר. הוא במאי, קודם כל במאי. הסיפורים האלה, קצרים עד קצרצרים, כוללים גם את מחשבותיו, אבל הם הרבה יותר מכך. החשיבה שלו והאופן שבה הוא מביע אותה הן ספרות בפני עצמה. 

אנטוניוני, שבין סרטיו הבולטים נמנים "המדבר האדום" מ-1964, "יצרים" מ-1966 ו"נקודת זבריצקי" מ-1970, יצר בסיפורים הנכללים בספר מעין סרטים קצרים. גם אם הם נפסקים בבת אחת, הם תמיד יוצרים סקרנות בנוגע להמשך, גורמים לקוראים לנסות לחשוב בעצמם מה היה קורה שעה, יום, חודש או שנה לאחר מכן.

הבמאי, שמת ב-2007 והוא בן 94, משתמש במילותיו ובעיניו כמצלמה המובילה את הקוראים אל השבילים, היערות, הרחובות, הבתים, חדרי המדרגות. תמיד קורה משהו, גם כשלא קורה דבר, גם כשהוא מודה כי החליט לבסוף לוותר על הרעיון, לגנוז את התסריט. גם כשהוא ציני, מאוד, ביחסו לתעשיית הסרטים ההוליוודית (למשל ב"ערימה של שקרים").

המבט, עוד יותר מהמילים, הוא בעל הכוח בסיפורים האלה שיוצרים יחד סרט מצוין שאי אפשר לעזוב באמצע, לחכות להפסקה, להציץ באמצע בטלפון. הוא עצמו מודה בכך, בסיפור "הבחורה, הפשע...". המשפט הפותח אותו הוא "הדבר שמרשים אותי יותר ברגע שאני נכנס הוא העיניים". הוא לא אומר לאן הוא נכנס - האם זה לבית? אולי לבית קולנוע? - אבל ברורה כוונתו. נדמה כי הבין שבמאי, כמו סופר, מתעניין בדמויות, עוקב אחר פעולותיהן, צפויות או לא, מנסה תמיד לפענח אותן, להכיר. גם כשהוא יודע שזה בלתי אפשרי.

איתמר זהר |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ