ניק קייב מבקש נחמה

בין שהוא שר את מלותיו ובין שהוא שר מלים שכתבו אחרים - נדמה כי ניק קייב נושא על גבו את צער העולם. על כמה משיריו ובראשם "Loom of the Land"

איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניק קייב
ניק קייבקרדיט: ENNIO LEANZA/אי־פי
איתמר זהר

רוב שיריו של ניק קייב, שיופיע היום ומחר בתל אביב, שרויים תחת עלטה מתמדת. אלה גוון קולו, הנוהם בשרמנטיות מצועפת, וצבע צליליו, המהלכים אחריו, כמאמינים צייתנים שאינם שואלים שאלות או מביעים ספק.

בין שהוא שר את מלותיו ובין שהוא שר מלים שכתבו אחרים - נדמה כי הוא נושא על גבו את צער העולם. למרות זאת הוא אינו נכנע, מרים ידיים, מפנה את הגב וחוזר לאחור. להיפך: הוא האיש החוזר מן המתים ונולד שוב ושוב מחדש, לבוש בגלימה שנתפרה מבדים של מוטיבים דתיים - חטא, עונש, גאולה וגם נקמה.

יש הרבה אלימות בשירים ששר - למשל בגרסה שלו ל"I'm Gonna Kill That Woman" של ג'ון לי הוקר באלבום הנהדר "Kicking Against the Pricks" או בשיר שכתב The Carny מעוד אלבום נפלא, "Your Funeral... My Trial".

יש הרבה מוות בשיריו וצער, שהלך וגבר עוד יותר בעקבות מות בנו ארתור בקיץ 2015, לאחר שנפל בצוק בהיותו נער. צער שהיה עוד בראשית דרכו המוזיקלית של קייב, למשל בשיר "Knockin' on Joe" מהאלבום השני של קייב וה"בד סידס" The Firstborn Is Dead שיצא ב-1985.

ועם זאת יש הרבה מאוד אהבה בשיריו. והיא, אין מה לעשות, חזקה יותר מכל, נותנת ונתנה לו כוח להמשיך הלאה, גם כשהיה במעמקי הייאוש, גם כשכמעט נפח את נשמתו - הגדולה והרחומה - בגלל הסמים.

למשל בשיר "Loom of the Land" מהאלבום "Henry's Dream". הוא יצא ב-1992, האלבום השביעי המשותף לקייב ול"בד סידס".

יש לשיר הזה צליל של דרום ארצות הברית, אף על פי שהוא בכלל נולד באוסטרליה. הצליל הזה, שהושפע בין השאר מאלביס פרסלי, שנוכח בעוד כל כך הרבה שירים של קייב, יצר גם תפאורה מערבונית. יש לכך אפקט נוסף: גיבורי השיר מצויים לבדם בעולם משלהם, רחוק, מהלכים על אדמה צחיחה, בעקבות גורלם. אבל הם לא לבד. אף פעם לא לבד. יש אנשים שצופים בהם, עוקבים אחריהם. אלה הם המאזינים, המזדהים.

קייב צועד כאן יחף, כמו בשיר "From Her to Eternity" שהופיע באלבום הבכורה שלו ושל להקתו, הנושא את אותו שם ויצא ב-1984. כאן הוא אוחז בידה של סאלי, הם הולכים זה לצד זו בסוף החורף, בין שרידי הבוץ. יש סכין בכיס מכנסיו. רוח מרירה, פעמוני כנסייה מצלצלים, לאורך מגדל ושדות. הוא מקשיב לנשימותיה, מבטיח לה שלעולם לא יפגע בה. הלב רוצה להאמין לו, אבל מי יודע מה היא מרגישה?

הם הולכים, לאורך חולות אינסופיים. הוא מספר שהירח מוזהב בחורף וכסוף באביב. "אל תבכי", הוא מבקש, "שמרי את ראשך הקטן על הכתף שלי, נסי להירדם". כך זהו בו בזמן שיר ערש ושיר אהבה. אבל מדוע היא בוכה? האם היא הולכת עמו בניגוד לרצונה? האם היא פוחדת ממנו, חוששת שיפגע בה? ואולי הוא כבר פגע? ייתכן כי הסיבה אחרת: הם בורחים מן הבית, עוזבים את המשפחות שלהם, בדרך לחיים חדשים.

כך זהו לא רק שיר ערש ושיר אהבה, אלא גם שיר חניכה. הוא אפוף בסמלים דתיים, כמו שיר פלאי אחר באלבום, "Christina the Astonishing". רחוץ בגאולה, אחרי שכל החטאים נוקו. אפשר להמשיך הלאה מכאן? כן, ברור, השאלה היא לאן.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ