מה מסתתר מאחורי השטר החדש של לאה גולדברג?

על גלגוליו השונים של השיר "ימים לבנים", שכתבה המשוררת בשנות ה-30 והלחין ארבעה עשורים לאחר מכן שלמה יידוב

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
השטר החדש עם תמונת לאה גולדברג
השטר החדש עם דמותה של לאה גולדברג
איתמר זהר

דמותה של המשוררת לאה גולדברג ניצבת בקצה השטר החדש, בשווי 100 שקל, שהנפיק בנק ישראל. בצדו השני של השטר הכתום יש ציטוט משירה "ימים לבנים" - "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה". כמו רבים משיריה של גולדברג, גם שיר זה, מספר שיריה "טבעות עשן" שראה אור ב-1935, התפרסם בקרב הציבור הרחב רק אחרי שהולחן והגיע לרדיו.

זה היה בדיוק ארבעה עשורים לאחר מכן. שלמה יידוב כתב את הלחן, אפרים שמיר ביצע את השיר ב-1975 לצד שלישיית "קצת אחרת" שיידוב היה חבר בה עם שלמה גרוניך ושם טוב לוי. הביצוע של שמיר נשמע מופנם ורחוק, כמעט נחבא אל הכלים ואל החדרים. הקולות ההרמוניים הנהדרים של "קצת אחרת" - שהביאו משב רוח של רוח התקופה המוזיקלית בחו"ל באותו עשור - מרחפים בחדר וכך גם החליל. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה והם אינם יוצאים החוצה, אבל גם לא חשים בטוחים בין הקירות.

נתנאלה ביצעה גם היא את השיר ב-1975, בהפקה מוזיקלית של מתי כספי שנוכחותו בולטת מאוד. הביצוע שלה שונה לחלוטין, בין השאר משום שזהו קול נשי, כך שאפשר לשייך אותו לקול הספרותי של גולדברג. קולות הרקע הגבריים יוצרים דרמה, לא רק בגלל השוני בינם לבין קולה של נתנאלה. הם מתרוממים, כמו ציפור המבקשת לפרוש את כנפיה ולחמוק מן החדר, אבל אינם יכולים. הם רוצים לשנות את המצב בה בעת שהם מודעים כי הדבר אינו אפשרי. העיניים שלמדו לחייך הפסיקו לצפות שהזמן יעבור.

גולדברג כתבה בשיר על ימים לבנים שאמורים להיות ההיפך מהחשיכה השחורה ולמרות זאת אינם מביאים שום אור, שום תקווה. אלה ימים ארוכים, מדי, שנכפו בלי שיהיה אפשר לשנות את רוע הגזירה, לגרום לאושר להיכנס פנימה ולהפיח תקווה. אין באמת שלווה בבדידות, כשהימים ריקים. הלב לא באמת התרגל אל עצמו כשסביב ננטשו אהובים וקרובים, ונותרו רק הציפיות. האֵם הלֵאָה - גולדברג עצמה גוזרת כאן את שמה - מחדדת את העייפות והכבדות שנפלו עליו מלכתחילה - לא תהיה נינוחה גם כאשר הלב יוותר ויירגע כתינוק מזמר שיר ערש. כי מחר יבוא עוד יום לבן.

שלמה יידוב עצמו שר את השיר בביצוע של "צליל מכוון" שיצא ב-1979. שם טוב לוי שוב ליווה אותו בחליל. הפעם גם יצחק קלפטר הצטרף. למרות יופיים של הביצועים האחרים, לפני ואחרי, נדמה כי יידוב התחבר יותר מכל ללחן שלו, הבין אותו, נצמד אליו. כשהוא שר "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו" הוא כמו אוחז בשני קצותיו של השיר - הן מלותיה של גולדברג ומחשבותיה והן המבט של הקורא אותן. זהו רגע פיוטי, חד פעמי. בזכותו יש סיכוי שהימים הלבנים הם בני חלוף. ואולי גם יגיעו ימים לבנים אחרים, חגיגיים יותר.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ