זה השיר של חוה אלברשטיין שהיה צריך להיות בטקס הדלקת המשואות - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה השיר של חוה אלברשטיין שהיה צריך להיות בטקס הדלקת המשואות

השיר "ימינה שמאלה והלאה", הנכלל גם הוא באלבומה "משירי ארץ אהבתי", מביע טוב יותר את החיים המורכבים בארץ הזאת

תגובות
חוה אלברשטיין
אסף אנטמן

אלה שנזעקו על כך שהשיר "משירי ארץ אהבתי", שנבחר לפתוח את אירועי יום העצמאות ה-70, נכתב בכלל על ארץ אחרת, פיספסו כנראה את האירוניה הטמונה בבחירתו.

לאה גולדברג, שכתבה אותו, ייצגה בעיני רבים בימין - ועדיין מייצגת, שנים אחרי מותה - את האליטה האינטלקטואלית, זו שראש הממשלה בנימין נתניהו בז לה ונרתע ממנה כל כך. זו שנושאת כליו, שרת התרבות מירי רגב, מזלזלת בה לא פחות ממנו, בעודה מתגאה בבורותה שלה, בספרים שלא קראה. 

"משירי ארץ אהבתי", שהפליאה להלחין דפנה אילת והפליא עוד יותר לעבד אלכס וייס, לא רק מביע כיסופים לארץ רחוקה, שמנהיגיה רדפו במשך שנים אחר יהודים. יש בו גם נימה גלותית, זו שראשי הציונות הפנו לה גב, התנערו ממנה, כשבאו להקים מדינה חדשה.

סביר להניח שאנשי משרד התרבות לא קראו או חקרו קצת לפני שבחרו להקליט גרסה חדשה של "משירי ארץ אהבתי" שתושר בטקס הדלקת המשואות. כפי הנראה הם חיפשו באתר שירונט שירים שבהם מוזכרות המלים "ארץ" ו"אהבתי". אם היו מתאמצים קצת יותר היו יכולים למשל לבחור את "בארץ אהבתי השקד פורח", שגם אותו כתבה לאה גולדברג. מוני אמריליו כתב לו לחן יפהפה וגם עיבד. רוחמה רז שרה אותו עם צוות הווי חטיבת הצנחנים ב-1975, חמש שנים אחרי שיצא אלבומה של אלברשטיין.

אפשר היה לבחור לטקס גם שיר אחר של אלברשטיין, מאותו אלבום מעולה שיצא ב-1970. שמו "ימינה שמאלה והלאה" ובמשך השנים הוא מעט נדחק לפינה, לעומת שאר שירי האלבום. לאה נאור כתבה את המלים. נחום היימן הלחין. כשקוראים את השיר ומקשיבים לו נדמה כי אין מתאים ממנו לחגיגות ה-70 של מדינה מפולגת ומסוכסכת, עם עצמה ועם כל העולם. אולי חוץ מהונדורס, ארצות הברית ומיקרונזיה.

בשיר היפה והצנוע הזה יש הרבה שאלות. התשובות אינן חד משמעיות, וטוב שכך. כי אין תשובה אחת ואין מחשבה אחת, גם לא דעה אחת. אלברשטיין, במלותיה של נאור, היא מעין מכוונת דרך, ספק אמא, ספק בת זוג, ספק חברה. בנה, בן זוגה, או אולי ידיד קרוב באים ובפיהם שאלות קשות. איפה האושר? היכן הפחד? היא עונה להם, בלי להשיב את פניהם ריקם, אבל אינה עושה להם חיים קלים. חפשו בעצמכם, התאמצו, היא רומזת. בסופו של דבר גם תמצאו.

ויש עוד משפט בשיר הזה, ההולם במיוחד את החיבור הנורא, החוזר על עצמו בכל שנה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות. "והתוגה הלא נשכחת איפה? ואי מקום הכאב" - תזכורת לכך שגם כאשר נושאים עיניים לזיקוקים בשמים וקופצים לחגיגות, אמיתיות או מדומיינות, אי אפשר באמת להתנתק מן התוגה הרובצת על הארץ הזאת, ועוד תמשיך לרבוץ, כל עוד ראשיה יהיו רודפי מלחמה ולא שלום. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#