החידוש המוצלח ביותר ליום העצמאות ה-70 - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החידוש המוצלח ביותר ליום העצמאות ה-70

על הביצוע של "ג'יין בורדו" וישראל גוריון לשיר "ערב של שושנים" שכתב משה דור והלחין יוסף הדר

תגובות
ישראל גוריון ודורון טלמון
ג׳יין בורדו jane bordeaux

הארץ מופגזת. כל כך הרבה גרסאות כיסוי חדשות נחתו בשבועות האחרונים לכבוד יום העצמאות ה-70. להקות, זמרות וזמרים רוצים להוכיח שוב את כישוריהם, הפעם בביצוע שירים שכבר נהפכו לקלאסיקות, חלק בלתי נפרד מהמדינה.

הגרסה המוצלחת ביותר היא זו שהקליטו להקת "ג'יין בורדו" וישראל גוריון לשיר "ערב של שושנים". היא הוקלטה לפרויקט "פסקול 70" של רדיו אקו 99 ואתר מאקו. הילה רוח הקליטה גם היא גרסה חדשה לשיר, לפרויקט "מכונת הזמן" של תחנת הרדיו כאן 88.

את "ערב של שושנים" כתב משה דור והלחין יוסף הדר. זה היה לפני יותר מ-60 שנה. הגרסה של "הדודאים", צמד נפלא שישראל גוריון היה חבר בו לצד בני אמדורסקי, לא היתה הראשונה. עם זאת הביצוע שלהם, שיצא בשנה שבה ישראל חגגה יום הולדת 10, הוא שהוציא כמעט את כל תושבי המדינה אל הבוסתן, לשיר זמר של אהבה. אחר כך מיהרו רבים להקליט אותו. גם זמרים מפורסמים ממדינות אחרות - בהם הארי בלפונטה וננה מושקורי - וגם זמרים מקומיים כמו אריק איינשטיין ושמוליק קראוס.

הגרסה של "ג'יין בורדו" וישראל גוריון מתבלטת בזכות שילוב בין צעיר למבוגר, בין ישן לחדש, בין אשה לגבר. זהו כבר לא מונולוג של אשה או גבר לאהוב או אהובה, אלא דיאלוג. הם עושים זאת יחד, שווה בשווה, חולקים בנטל ובחובת ההוכחה. לנאמנות, לאהבה.

העיבוד המוזיקלי של RORY (עמרי אמדו ורועי דורון) עכשווי, אבל לא מתיימר להגזים בחדשנות. ניכרות בו הערכה וכבוד לגרסה שהקליטו "הדודאים" לפני יובל שנים. גוריון ואמדורסקי שרו במשך השנים פולק וקאנטרי ישראליים. "ג'יין בורדו" עושה זאת עכשיו. הסגנונות המוזיקליים האלה אף פעם באמת לא נקלטו כאן, תמיד נשארו מעט זרים ומרוחקים. שירים כמו "ערב של שושנים" שרדו גם משום שנוצרו להם ריקודי עם, שנתנו להם כך המשכיות ושימרו אותם בתודעה. 

עם השנים פולק ובמיוחד קאנטרי נתפשו כאן כיותר ויותר מיושנים ותלושים. גם בגלגולים חדשים ואלטרנטיביים יותר. ההצלחה של "ג'יין בורדו" היא לפיכך יוצאת דופן. עם זאת, כמו רוב הקאנטרי האמריקאי שממנו היא מושפעת, גם הלהקה הישראלית שמרנית ברוחה ובצליליה, לכן ההצלחה שלה אמנם חריגה, אבל לא מפתיעה.

בהאזנות חוזרות ונשנות לגרסה של "ג'יין בורדו" וישראל גוריון נשמע הפוטנציאל הרב של סולנית הלהקה, דורון טלמון, לשבור את הכללים, להעז. עד עתה נדמה היה שהיא מתיילדת, בקולה ובהגשתה. זו רעה חולה של יותר מדי זמרות ישראליות עכשוויות, כמו רוני דלומי, עדן בן זקן, יובל דיין. הן אמנם צעירות מאוד, אבל בהאזנה להן יש תחושה שנוח להן להישאר בעמדה הפסיבית הזאת, המתחנחנת והמתפנקת הזאת, שהיא חלק ממה שמצפים מזמרים ובעיקר זמרות בתוכניות ריאליטי מוזיקליות בישראל.

רוב השירים שלהן, וכך גם של זמרים צעירים רבים, איומים - במלים, בלחנים, בעיבודים, בהפקה הכוללת - אבל ההגשה היתה יכולה איכשהו להציל אותם. זה לא קורה. כי הם ומפיקיהם לא רוצים. הם משוכנעים, ובצדק, שזה מה שהקהל אוהב. אלא שהקהל התרגל לכך, בעיקר בגללם ובגלל גלגלצ. אפשר לאתגר אותו, אפילו קצת, גם במחיר של התרחקות קלה מהמיינסטרים ובסיכון של אובדן כמה מהמעריצים. לטווח הארוך זה עשוי להשתלם.

הילה רוח, למשל, עושה זאת. אלא שהיא תקועה במקום אחר. פוזה של אינדי. זה לפעמים יותר נלעג מפוזה של פופ. הגרסה שלה ל"ערב של שושנים" לוקה בהפקת יתר. העיבוד המוזיקלי שהיא שותפה לו לצד שחר זיסמן, נילי פינק, קוסטה קפלן ויונתן לסמן מבולבל ומקושקש. כבר מיריית הפתיחה שומעים שהיא הלכה לאיבוד. קאנטרי? אה זה מיד מתקשר עם מערבון! מערבון? אה, נקליט משהו בסגנון הפסקולים שכתב אניו מוריקונה. נוסיף קצת דיסטורשן כדי להישמע אלטרנטיבים. והכי חשוב לשיר בקול אגבי, חסר חשק, לאט, כי זה מוסיף נופך אפל, תל אביבי כזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#