"קרא לי בשמך": הספר עוד יותר יפה מהסרט - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קרא לי בשמך": הספר עוד יותר יפה מהסרט

אחרי שהעיבוד הקולנועי המוצלח היה מועמד לאוסקר, ספרו של אנדרה אסימן רואה סוף סוף אור בעברית

תגובות
טימותי שלאלמה בסרט "קרא לי בשמך"
Sony Pictures Classics / AP

הספר "קרא לי בשמך" מאת אנדרה אסימן, שראה אור החודש בתרגום לעברית (הוצאת כנרת זמורה), הופיע באנגלית כבר ב-2007. סביר להניח שהוא תורגם כעת בעקבות התהודה התקשורתית לה זכה העיבוד הקולנועי שיצא לפני כשנתיים. אלא שעל הכריכה של המהדורה העברית או על הגב שלה אין שום אזכור לסרט שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, בין השאר לסרט הטוב ביותר, וזכה לבסוף בפרס אחד - התסריט המעובד הטוב ביותר (ג'יימס אייבורי).

ספרי התבגרות הומואיים אינם דבר נפוץ על מדף הספרים המתורגמים או המקוריים בישראל. בהוצאות הספרים נרתעים מהם משום מה ולכן מתעלמים מהם כמעט לחלוטין. למרות זאת, בשנים האחרונות הופיעו כמה רומני חניכה מוצלחים שהגיבור בהם הוא הומו. "קרא לי בשמך" הוא אחד מהם ואליו מצטרפים "הסוף של אדי" מאת אדואר לואי (הוצאת עם עובד) ו"די כבר עם השקרים שלך" מאת פיליפ בסון (הוצאת בסון). החודש גם יצא בעברית ספרו של ג'יימס בולדווין, "החדר של ג'ובני" (הוצאת כתר), שבמרכזו הומו. אלא שזהו לא רומן התבגרות. אם כבר, התבגרות מאוחרת.

"קרא לי בשמך" הוא סיפור על אהבה בלתי אפשרית שנהפכת לאפשרית ולו לזמן מה, בין אליו האיטלקי לאוליבר האמריקאי, שבא להתגורר במשך הקיץ בבית משפחתו של הראשון. זו אהבה קצרת מועד שמתמשכת, גם אם היא המתרחשת בעיקר בראש, במחשבות, בתוך הגוף.

הסיפור מוצג מנקודת מבטו של הצעיר מבין השניים, אליו. הוא תמים יותר, חסר ניסיון, ולכן האהבה מצדו חזקה יותר גם כשהיא מבעבעת וגם כשהיא כבר פורצת. אוליבר, המבוגר והמנוסה יותר, משחק מלכתחילה את הקשה להשגה, אולי מפני שהוא רוצה לשמור על עצמו, אולי כי הוא סבור שאין לזה סיכוי. לא באיטליה וגם לא בארה"ב. אלא שאליו אינו מוותר. גם כשנדמה שהוא כבר מרים ידיים, מבין את הפער בין הפנטזיה למציאות, חווה על בשרו את הכישלונות המרים של הציפייה - הכמיהה חזקה ממנו. וכמוה התשוקה. הן מכניעות את גופו בעוצמה שיש כנראה רק בגיל ההתבגרות, כשהבלבול גדול כל כך, ואליו, ככל צעיר אחר בן גילו, מצפה למישהו שיבין אותו, ירגיש אותו, ירצה להיות בחיקו.

עטיפת הספר
כנרת זמורה ביתן

כמו אפרסקים על עץ המובאים אל השולחן אחרי שנקטפו, כך גם אוליבר בשל, מוחצן. הוא מנצל את היותו זר וזמני במקום שבו איש אינו מכיר אותו, מקום שבו אין לו מחויבות לדבר, לא לרגש ולא לקרקע שעליה הוא דורך, כתלמיד מחקר. אליו, לעומתו, סגור ומסוגר, מתבייש בנטייתו המינית, מתאמץ להסתיר אותה ובה בעת לגרום לה להיחשף רק מול אדם אחד. הוא הפרי המצפה להיקטף, הרוצה להיות כבר בשל.

כשהאהבה בין השניים מתממשת אין חזקה ממנה. היא מפורשת בהרבה מזו שבסרט ולכן גם מרטיטה ממנה, מערבלת את חושי הקוראים. דווקא משום שהיא קצרה מדי, כמו גיל הנעורים, עוצמתה רבה כל כך. היא כמו חבטה המותירה סימן אדום שנעלם עד הפעם הבאה. אליו משווע לקירבה, וזו מגיעה, לבסוף, משאירה עקבות ומתרחקת. אלה טיפות קטנות של אושר שנשארות רק בזיכרון. משמחות אבל בעיקר מעציבות, מפני שלא גדלו לכדי נהר הממשיך לזרום, בתוך הגוף, ללא הפסקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#