העצב והשמחה של רוברט סמית ו"הקיור" - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העצב והשמחה של רוברט סמית ו"הקיור"

האיש עם הפודרה, הצלליות והשפתון חוגג השבוע 60, בשנה שבה להקתו מציינת 40 שנה לאלבומה הראשון. מי אנחנו שלא נצטרף למסיבה

תגובות
רוברט סמית בהופעה של "הקיור" בניו יורק בחודש שעבר
Evan Agostini/אי־פי

רוברט סמית, שהשבוע חגג יום הולדת 60, כנראה מביט לאחור ומתקשה להאמין על הדרך שעבר עם להקתו, "הקיור". זו שנה חגיגית בשבילו לא רק מבחינה אישית. 40 שנה בדיוק צוינו מאז יצא אלבום הבכורה של הקיור, "Three Imaginary Boys", והלהקה עדיין ממשיכה להופיע. בסוף החודש שעבר נכנסה הלהקה הבריטית שהוקמה ב-1976 בעיירה קרואולי להיכל התהילה של הרוק בארה"ב. 

אי אפשר לסכם בפוסט אחד את פועלה של הקיור. יידרשו לכך ימים רבים, אפילו חודשים ואולי בכלל שנים. מעט מאוד להקות ומוזיקאים יצרו סגנון ייחודי ונצמדו אליו גם אחרי שהפכו למפורסמים. הקיור, גם בימים שבהם הסינגלים שלה היו להיטים ("Boys Don't Cry" מ-1979, "The Love Cats" מ-1983, "Friday I'm in Love" מ-1992) תמיד נשארה בשוליים וסביר להניח שלא עשתה זאת כדי להגן על עצמה. היא פשוט היתה אחרת ויוצאת דופן. לא רק בגלל האיפור הכבד של סמית, סימן ההיכר שלו פרט לקול העגמומי.

העצב על פניו של סמית - זה ששום פודרה, צלליות ושפתון לא יוכלו להסתיר אלא רק להדגיש - נותר עמו מאז הקים את הקיור יחד עם המתופף והקלידן לורנס תולהרסט והבסיסט מייקל דמפסי. שני האחרונים מזמן נשארו מאחור, מחוץ ללהקה. אולי משום שמלכתחילה לא באמת היה להם מקום. הדומיננטיות של סמית היתה מאז ומעולם מוחלטת. גם כשחברי הלהקה היו שותפים לכתיבה ולהלחנה, הכל נעשה בצלמו ובדמותו.

אבל העצב הזה, גם בימים שבהם הקיור יצרה רוק גותי אפוף צבעים שחורים וקודרים וגם כאשר היא נשמעה קצת קלילה ורפויה יותר, תמיד נלווה בשמחה, לפחות מצד המעריצים. הם ידעו שיש אי שם מישהו שמצליח - בקולו, בצליליו, במלותיו - לתאר את מה שהם מרגישים. גם בימים הקשים ביותר, כשמולם ניצבו קירות מטאפוריים, מוגפים בווילון שאינו מוכן לזוז ולחשוף מעט אור, סמית והמוזיקה שלו היו שם בשבילם.

אין סיבה לבחור את האלבום הטוב ביותר של הקיור. את הדירוגים האלה תשאירו לאתרים אחרים. עם זאת, אפשר לנסות להצביע על האלבום הכי פחות מוערך שלה ("Pornography" מ-1982), האלבום הכי שאפתני שלה ("Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me" תקליט כפול מ-1987) והאלבום הכי מגובש שלה ("Disintegration", שיצא בדיוק לפני 30 שנה).

ברגעיה הגדולים והיפים ביותר, יש במוזיקה של הקיור תחושה של מרדף אינסופי מצד כלי הנגינה. לפעמים זו אפילו המונוטוניות של התופים והקלידים שאינה פוגמת באווירה, אלא רק מחדדת אותה. מולה עומד קולו המכשף של סמית, כמו מבקש לאלף את הברקים והרעמים סביבו, לתפוס אותם. גם כשכבר יגיע אליהם הוא לא יוכל לאחוז בהם למשך זמן רב. הם יחמקו ממנו. לא נעים להגיד, אבל טוב שכך. זה מה שהופך את המוזיקה שלו לנשגבת ולנצחית. כל עוד המרדף הזה נמשך היא עדיין נשמעת עוצרת נשימה ואפקטיבית, לא מתיישנת, לא נעלמת, לא מתעייפת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#