הוא נושא בלבו כדור עופרת - על "האם השלישית" של אלתרמן

שלמה ארצי הקליט גרסה משלו לשיר כבר ב-1970, אבל הגרסה של להקת גייסות השריון היא זו שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי

איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיילים במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים
חיילים במוצב החרמון במלחמת יום הכיפוריםקרדיט: זאב ספקטור / לע"מ
איתמר זהר

ב-1970, כשהיה עדיין בלהקה צבאית, הקליט שלמה ארצי את השיר "האם השלישית" מאת נתן אלתרמן. הלחן היה של נעמי שמר. השיר הופיע באלבומו הראשון של ארצי. הוא שר אותו כקינה נוגה ושקטה, בהפקה שהזכירה קונצרט או מצעד צבאי שמשתתפיו שפופי ראש ומבט.

כמו אלתרמן, שהשקיף מהצד על שלוש אמהות שונות זו מזו וכל כך דומות - חולקות בצער את הגורל הטראגי של בניהן - גם הביצוע של ארצי הוא קודם כל שיר של גבר. כמה שהוא לא ינסה להבין את תחושותיהן של הנשים עליהן הוא שר, ספק אם באמת יצליח.

הביצוע של ארצי נותר מעט בצד באותן שנים. גם אחר כך הוא נדחק, מאחור, כמעט נמוג. זה קרה לא מעט בגלל שהגרסה של להקת גייסות השריון האפילה עליו וממשיכה להאפיל. הביצוע הזה, עם הסולנית עירית בולקא, הוקלט בזמן מלחמת יום כיפור וקיבל משמעות עוד יותר מוחשית ומצמררת. הגברים האלה שהאמהות שרות עליהן בשיר היו מוכרים למאזינים ולמאזינות. אף על פי שאלתרמן לא קרא להם בשמות, אלה שהקשיבו לשיר ידעו היטב - אלה עוד קורבנות של מלחמה מיותרת, של "סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם".

עם השנים נהפך "האם השלישית" לחלק בלתי נפרד מרשימות השירים שבוחרים העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו ליום הזיכרון לחללי צה"ל. זו היתה הברכה שלו - כניסתו להיכל הנצח של המוזיקה העברית - אך גם הקללה שלו. כלומר, היותו מתויג כשיר שאין לו כביכול זכות קיום מחוץ לימי הזיכרון. כי סתם ככה להקשיב לו, בימי חול, באמצע השבוע והשנה, זה רק גורם עצב. והרי לא חסרות כאן סיבות להיות עצובים.

אבל שיר שכתב אלתרמן, הלחין יאיר רוזנבלום ומבצעת עירית בולקא הוא לא דבר שאפשר לוותר עליו בקלות. כמו כמעט כל שיר שכתב אלתרמן והולחן - בוודאי בידי רוזנבלום - זוהי קלאסיקה מיידית. רוזנבלום יצר כאן, עוד יותר מאשר שמר, חלוקה ברורה בין שלוש האמהות, בין שלושת הקולות שלהן, עד שכמעט הפריד ביניהן. הן אמנם שרות יחד, חולקות יחד אובדן, חלק מקולקטיב מצמית, מכביד ומייסר. אך בה בעת כל אחת מהן מתמודדת לבדה עם אבלה, עם העדרו של הבן, שלא ישוב לעולם. 

הן מצפות לבן, ממשיכות לקוות שאולי הוא בכל זאת יחזור, אבל מבינות, או מתחילות להבין, כי המוות של כל אחד מהם שונה וזה הדבר שיוביל לאופן שבו יתקבע זכרונם בחברה. האחד תלוי על ראש התורן, השני נושא בלבו כדור עופרת והשלישי כנראה נעדר. מבטה של אמו, התועה בעולם, בחיפוש אחריו, גורם גם למאזינים להצטרף למשימה. לעזור לה למצוא, לא להותיר אותה לבדה באבלה, ביגונה, בחוסר האונים שלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ