פעמון הזכוכית של סילביה פלאת עדיין מצלצל - חדר ניתוח - הבלוג של איתמר זהר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעמון הזכוכית של סילביה פלאת עדיין מצלצל

עברו 66 שנה מאז ראה אור הרומן היחיד של המשוררת סילביה פלאת. כעת יצא תרגום חדש שלו לעברית

תגובות
סילביה פלאת
thepostarchive

"הדממה דיכאה אותי. לא הדממה של הדממה. אלא הדממה שלי". כך מספרת אסתר גרינווד, גיבורת הספר "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, בתרגום חדש של הספר שראה אור כעת בהוצאת הכורסא (מאנגלית: אורטל אריכה).

עברו 66 שנה מאז ראה אור הספר לראשונה, באנגלית, והעלילה שלו עדיין חיה ונושמת, למרות רצונה של הגיבורה למות בתחושה שהעולם סוגר עליה, חונק אותה, אינו מותיר לו ברירה אלא להרים ידיים ולא להמשיך הלאה, יום ועוד יום, בתקווה שיבוא אור, תגיע ישועה. 

מעטים ידעו אז, ב-1963, שפלאת היא שכתבה אותו. המשוררת בחרה לעצמה שם עט - ויקטוריה לוקאס - כדי לפרסם את הרומן הראשון והאחרון שלה שיצא. שבועות ספורים אחר כך היא שמה קץ לחייה. פעמון הזכוכית המשיך לצלצל גם שנים אחר כך. ברבות הימים הוא נמכר במיליוני עותקים ונכנס לתוכניות הלימוד בבתי ספר. 

עטיפת הספר
עיצוב: מיכל קול / הוצאת הכורסא

הספר, המבוסס על חוויות אוטוביוגרפיות, ראה אור תחילה בבריטניה, שם התגוררה המשוררת. ב-1967 הוא יצא שוב בממלכה המאוחדת,הפעם תחת שמה האמיתי. רק אחרי עוד ארבע שנים, ב-1971, הוא ראה אור גם בארצות הברית. בישראל הוא יצא לראשונה ב-1975 בהוצאת ספרית פועלים (מאנגלית: יואב הלוי).

במרכז העלילה צעירה מהפרברים של בוסטון הכותבת שירה ומקבלת מלגה נחשקת - התמחות בקיץ במגזין נחשב בניו יורק. זה נראה כמו חלום אמריקאי. הוא לא ממש מתגשם, כי אם נהפך לסיוט. העיר העצומה כמו בולעת אותה לקרבה והיא אינה מצליחה להיחלץ ממנה. המסיבות, חיי החברה וכל מה שמסביב מערערים את נפשה. הבחילות שלה הן גם מטאפוריות. אחרי חודש, כשהיא שבה אל בית הוריה, מתברר לה כי במקום לצעוד קדימה היא רק נסוגה לאחור. היא לא מתקבלת למלגת כתיבה בקולג'.

כמו פלאת, גם הגיבורה בוחרת לעצמה שם חלופי, אולי כדי להגן עליה, יוצרת אלטר אגו. כשהיא רוצה להגן על עצמה מפני הסביבה היא מציגה את עצמה כאלי היגינבוטום משיקגו. הזהות הבדויה אינה מחזקת אותה. גם היא לא מסייעת לה לברוח מפני הקשיים הטורפים את מחשבותיה. היא זרה כל כך, היכן שלא תהיה - בכרך הסואן של ניו יורק או בפרבריה הרדומים של בוסטון. מתעבת ילדים, לא רוצה להתחתן, חוששת מהעולם כולו.

הפסיכיאטר שאליו שולחת אותה אמה אינו מצליח להציל אותה. המוות מציץ, מחכה שתתפתה ליפול בזרועותיו. אף שהיא כושלת בניסיונותיה להתאבד, החיים בורחים ממנה. היא עוברת בסופו של דבר אל מוסד פסיכיאטרי, חווה עוד ועוד טיפולים - הכי רחוק שאפשר מירחון הנשים שבו עשתה התמחות.  

"לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע", אומרת אסתר גרינווד. פלאת משחילה בין דבריה את מחשבותיה שלה על שירה ועל כתיבתה. כך למשל אסתר גרינווד מקיימת שיחות דמיוניות עם באדי וילארד, צעיר שפגשה, סטודנט לרפואה, והקשר ביניהם, כזוג ובכלל, מורכב. באחת מאותן שיחות שלא באמת התקיימו היא אומרת לו "גם הגופות שאתה מבתר. גם האנשים שנדמה לך שאתה מרפא הם רק עפר כדרך כל עפר. לדעתי, שיר טוב שורד הרבה יותר ממאה אנשים כאלה יחד".

במקרה שלה לפחות, פלאת צדקה. גם עשורים אחרי מותה בטרם עת, בהיותה בקושי בת 31, שיריה עדיין שורדים, משפיעים על אנשים שעדיין לא נולדו כשהיא כתבה אותם. וכן, גם הספר הזה. 
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#