שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אתם באמת רוצים להכאיב לי? בעקבות מצעד שנות השמונים המחודש

להיטים רבים נעדרו מהפרויקט ששודר בגלגל"צ בסוף השבוע. אך גם בלעדיהם, הערגה לימים ההם במישור האישי ובמישור הלאומי, ניצתה מחדש. נדב רביד ותמיר קמחי הצטיינו, ארז ואברי לא חסרו

איתמר זהר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בוי ג'ורג' ב-1984. היו זמנים בלונדון
בוי ג'ורג' ב-1984. היו זמנים בלונדוןקרדיט: ASSOCIATED PRESS
איתמר זהר

אני זוכר את היום שבאתי הביתה, לדירה של ההורים בקיבוץ, אחרי בית הספר. זה היה ב-1984, כמה חודשים לפני סוף כיתה ז'. ברדיו שידרה שוש עטרי את התוכנית "חדש, חדיש ומחודש". "ועכשיו, שיר חדש של להקה חדשה, נערי חנות חיות המחמד", אמרה והשמיעה את West End Girls. לאורך השנים הושמעו בתוכנית הזאת כל כך הרבה זמרים, זמרות ולהקות שניבאו להם גדולות ונצורות, איך היה אפשר לדעת בתוך כל השפע המוזיקלי הזה מי יצליח ומי ייכשל.

אני זוכר את היום שבו הקשבתי בלילה, בחדר במוסד החינוכי שהיה בקיבוץ השכן, לתוכנית של מיכל ניב. זה היה ביום שישי. הייתי מבוגר יותר אבל מפוחד עוד יותר. מהעתיד, מההווה, מהעבר. היא השמיעה את Bigmouth Strikes Again של הסמית'ס. בחושך, לבד, ליד הטרנזיסטור, זה היה כל כך מרגש ואחר. מי היה מאמין ששנים אחר כך, השיר הזה יושמע בכל ליל שבת במועדון הריקודים של הקיבוץ?

אני זוכר את היום שבו ראיתי בתוכנית "עד פופ" את הקליפ לשיר Mandinka של שינייד אוקונור. גם אחרי ששמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ברדיו, הצעקה והנוכחות השברירית שלה היו כמו אזעקת אמת. וגם את Song To The Siren המחודש של אליזבת פרייזר בפרויקט This Mortal Coil. הקול הזה, אמיתי ונטול תוספות מלאכותיות, יש עוד דברים כאלה בכלל?

כל השירים הללו לא הופיעו במצעד עשור שנות השמונים המחודש, ששודר בגלגל"צ בסוף השבוע האחרון. נעדרו ממנו גם שירים שהיו להיטי ענק בגל"צ בזמן אמת, זמן רב לפני שגלגל"צ הוקמה, ולא כולם נותרו כאלה. Smalltown Boy של ברונסקי ביט, Do You Really Want to Hurt Me של קאלצ'ר קלאב, The Look Of Love של אי-בי-סי, Always the Sun של הסטרנגלרס, וינה של אולטרווקס, Don't Go של יאזו, Relax של פרנקי הולך להוליווד. וגם שירים שהשפיעו על מוזיקאים רבים, כמו: The Message של גרנדמאסטר פלאש אנד דה פיוריוס פייב, ו-Ain't Nobody של צ'אקה קאן.

אני כבר לא מקשיב באדיקות לגלי צה"ל או גלגל"צ, אבל השירים של שנות השמונים, כמו גם אלה של שני העשורים שקדמו להן - עדיין איתי. כל יום, כל היום. גם הרדיו, בהגדרתו המקורית, הוא עדיין חלק ממני. רדיו כמתווך מוזיקה באופן אינטימי ובלתי אמצעי למאזינים שרוצים להקשיב לה, עם מגישים שמתמצאים בשירים ובהיסטוריה שלהם, או לפחות משתדלים להביע עניין, ולא "פקידי הגשה" כמו רוב המגישים כיום.

נוסטלגיה היא חלק גדול מהצלחתו של המצעד המחודש ששודר בסוף השבוע (למצעד שנות השמונים קדמו מצעדים של שנות השבעים והתשעים). רוב אלה שהקשיבו לפרויקט המושקע הזה נזכרו בוודאי בערגה בימים ההם, כשהיו צעירים כל כך, תמימים ומיתממים, עם חלומות ותקוות ופנטזיות שרובם בוודאי לא התגשמו. המדינה היתה אז רחוקה שנות אור מהעולם הגלובלי, מיושנת ושמרנית לא פחות מהיום, אבל לא חומרנית ותאבת בצע בהיקפים מבהילים וגלויים לכל, ללא בושה ורסן.

אל מצעדי פזמונים שלנו תמיד צריך להתייחס בערבון מוגבל. הם לא מבוססים על מכירות סינגלים, כפי שהיה בארה"ב ובבריטניה, אלא על הצבעות. לפחות בעבר, בתקופה שבה נשלחו גלויות, היו לא מעט זיופים והטיות מצד העורכים, כך שלעולם לא יהיה אפשר לדעת מה באמת בחר הציבור הרחב. למרות זאת, המצעד המחודש היה מצמרר - כן, מצמרר - בדרכו. לא רק בגלל התחושות האישיות והזיכרונות שעורר, אלא מפני שסיפק פרספקטיבה על התרבות בארץ, על החיים בישראל, על מה שנותר כאן ומה שאבד בלי שוב.

כל מגישי המצעד היו מוצלחים. עם זאת, בלטו ביניהם מנהל גלגל"צ, נדב רביד, ותמיר קמחי שהגיש את מצעד העשורי המקורי בסוף 1989. רביד הפגין כהרגלו ידע ואהבה אמיתית למוזיקה. קמחי שידר בהתלהבות רבה, כמי שהתגעגע לרדיו ולאולפן, אך מבלי שניסה לכוון אליו את הזרקור ולהציב את עצמו לפני המוזיקה. אברי גלעד וארז טל, שני המגישים הכי בולטים של גלי צה"ל באותו עשור, שהיו במשך שנים חלק מהמצעד הלעוזי השבוע - לא הגישו.

טל וגלעד מסמלים יותר מכל את הדברים הרעים שקרו במדינה, לאו דווקא בתרבות, מאז שהשתחררו משירות בתחנה הצבאית. טל היה שותף לכמה מתוכניות הריאליטי המחפירות ביותר שהופקו בישראל, לצד יצירת שעשועונים נחותים והנחיית תוכניות קומיות לא מצחיקות. גלעד הנחה כמה שעשועונים ירודים ותוכניות לא מוצלחות וכיום יש לו השפעה רבה יותר על סדר היום הציבורי (רדיו, טלוויזיה, טור שבועי בעיתון) מאשר לחברו הטוב בעבר. ההקצנה בדעותיו הפוליטיות מעוררת חלחלה, אבל לא פחות ממנה, מזעזע גם הפער בין מתק השפתיים, הדיבורים על אורח חיים צנוע וקבלת האחר, לבין המציאות האיומה.

איתמר זהר |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ