ההיפסטרים הפסיקו לזלזל בשיר הזה רק אחרי הגרסה של בק

Everybody's Got To Learn Sometime של The Korgis יצא ב-1980, אבל קיבל דחיפה ענקית בזכות הביצוע בסרט "שמש נצחית בראש צלול"

איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ים קארי וקייט וינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול"
ג'ים קארי וקייט וינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול"קרדיט: REUTERS
איתמר זהר

ההרכב The Korgis הוציא את Everybody's Got To Learn Sometime במאי 1980. זה היה כמעט שנה אחרי שלהקת Supertramp הוציאה את Breakfast in America. ספק אם זה היה ניסיון העתקה מכוון, אבל קשה להתעלם מהדמיון בצלילי הפתיחה בין שני השירים. ההמשך כבר שונה לגמרי. הקצב של Everybody's Got To Learn Sometime נשאר עגמומי ושקט לכל אורכו, Breakfast in America לעומת זאת הופך שמח, כמעט פרוע, עם רמזים למוזיקת כליזמרים.

The Korgis לא הטביעו את חותמם על המוזיקה בשונה מ-Supertramp. הם התפרקו אינספור פעמים וצברו מעט מאוד להיטים. Everybody's Got To Learn Sometime היה ונשאר הלהיט הגדול ביותר שלהם. ג'יימס וורן כתב אותו וגם שר אותו בקול של אנטי-גיבור, לא גברי מאצ'ואיסטי. בימים ההם זה היה נפוץ יותר, ועם זאת אף פעם לא היה מובן מאליו. בשיר כזה זה מתבקש ואחרת לא היה נשמע אמין. 

במשך השנים נתפש השיר כקיטשי. יש לו אכן סאונד כזה, מתחילתו ועד סופו, והכינורות שנכנסים באמצע רק מחזקים את התחושה. עם זאת, אין זה יהיה הוגן לבטל אותו רק בגלל זה. הזמר מבקש מהאשה שהוא אוהב לשנות את תחושותיה, להתחיל להתייחס אליו. "אני זקוק לאהבתך כמו לאור השמש", הוא שר. "כל אחד חייב ללמוד מתישהו", הוא ממשיך  כספר הדרכה מוזיקלי ונדמה כי בשלב הזה גם מבקש לעודד את המאזינים, בו בזמן שהוא מנסה לנחם את עצמו, להתרומם מהייאוש שנשך אותו.

התדמית הקיטשית נשרה מהשיר הזה אחרי החידוש של בק. הוא לא היחיד שחידש אותו, אבל הגרסה שלו היא כנראה המוצלחת מכל גרסאות הכיסוי. בק הקליט אותו לפסקול הסרט "שמש נצחית בראש צלול" שביים מישל גונדרי ויצא ב-2004. סרט יפה כל כך ועצוב כל כך. הגרסה של בק גרמה להיפסטרים להתבונן בשיר באור אחר, תחת עננים כבדים שאינם מאפשרים לשמש לצאת, אפילו לא להציץ כדי להגיד שלום.

אם בגרסה של The Korgis היה צליל עגמומי, הרי שאצל בק הוא כבר מלנכולי. כל כך כבד. הוא שימש פסקול הולם לאווירה המייאשת ששרתה על "שמש נצחית בראש צלול". ועם זאת, כמו שקורה רבות במוזיקה, הוא גם סיפק משב אופטימיות שחודר מבעד לתריסים מוגפים. אם מוזיקאים מסוגלים לבטא באופן כן, רגיש ואמין כל כך את רגשותיהם, יש עדיין תקווה.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ