פול אוסטר התיימר לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול", והחמיץ לגמרי

הרומן "4321" ממלא 887 עמודים בעברית. זה לא רק נראה ארוך, זה באמת ארוך. כתיבה לא אחידה ברמתה ועמודים שלמים של ניימדרופינג אינסופי הפכו את משימתו השאפתנית למשימה כושלת

איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פול אוסטר
פול אוסטר. החללית הספרותית לא התרסקה, אך מרכיביה התפזרוקרדיט: AP
איתמר זהר

יש אנשים שבונים בתים עצומים בעיקר כדי לנקר עיניים, ויש סופרים אמריקאים שכותבים רומן רחב היקף בעיקר כדי שיגדירו אותו "הרומן האמריקאי הגדול" ויעניקו לו פרסים. זה אחד הדברים שעשה פול אוסטר בספרו "4321" שראה אור בארה"ב בראשית 2017 והופיע בעברית לפני חודשים אחדים (הוצאת עם עובד, מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה). 880 עמודים באנגלית או 887 עמודים בעברית. זה לא רק נשמע ארוך, זה באמת ארוך.

גם אם כמו בספריו האחרים של אוסטר - התוכן אינו כבד, הרי שהעלילות הרבות ב-4321 פשוט לא מצדיקות את המאמץ. הכתיבה לא אחידה ברמתה ויש עמודים שלמים של ניימדרופינג אינסופי. זה אולי מתאים לכמה מבקרי טלוויזיה, מוזיקה ואמנות בישראל, לא לסופר שכבר הוכיח מזמן את כישוריו.

נדמה כי אוסטר, יליד 1947, שעבורו זהו רומן ראשון אחרי שבע שנים, ביקש לא רק לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול" אלא גם להקיף ולתעד את ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20. משימה שאפתנית שהוא לא עומד בזה. החיבור שלו בין היסטוריה אמיתית להיסטוריה פרטית, בין שהיא בדיונית ובין שהיא מבוססת על סיפורים אישיים אמיתיים, עשוי תמיד לעניין, אבל כדי לרתק באמת את הקוראים ולהיות מקורי - נדרשת כתיבה מלוטשת יותר שתנפה את החזרתיות ותעיף לכל הרוחות את היומרנות. "הרומן האמריקאי הגדול" יכול להיות גם בן מאה עמודים. אין צורך לנפח תיאורים וחוויות רק כדי למלא עוד ועוד דפים.

אוסטר הוא סופר מצוין אבל בוודאי לא "מגדולי הסופרים כיום" בכותרת משנה בראיון עמו ב"גלריה שישי". חסרים לו עומק, אומץ ושפה משלו כדי להפוך לייחודי באמת, לסופר שכתיבתו תרעיד את גופך במשך ימים ארוכים אחרי הקריאה. ספרים אחרים שלו - בהם "מוזיקת המקרה", "המצאת הבדידות" ו"ספר האשליות" - הבליטו את כישרונו כמספר סיפורים, אבל הוא אינו מגיע לפסגות ספרותיות של סופרים אמריקאים אחרים, בין אם הם יהודים כמוהו (ברנרד מלמוד ופיליפ רות) ובין שהם לא (ג'ון אפדייק וארנסט המינגוויי). גם הם, כמו אוסטר, הסתובבו סביב אותו זנב ספרותי, עולם מצומצם כביכול שדמויותיו כאילו חוזרות על עצמן בגלגולים שונים, אבל הם הלכו כמה צעדים רחוק ממנו בעושר התיאורי וביכולת ההבעה.

עטיפת הספר
עטיפת הספרצילום: איור : שאטרסטוק / עיצוב עטיפה : דורית שרפשטיין / ספרייה לעם / הוצאת עם עובד   

4321 יוצא מנקודת מוצא מקורית - ארבעה אנשים בעלי אותו שם, ארצ'י פרגוסון, שכל אחד מהם פונה למסלול חיים אחר. שם הספר עשוי להזכיר את הספירה לאחור לפני שיגור חללית. כמוה, גם ארבעת הארצ'י פרגוסונים משוגרים לדרך ועפים אל חלל החיים הסבוך. חבל שהביצוע של אוסטר לא מוצלח כל כך. החללית הספרותית שלו לא התרסקה אמנם, אבל מרכיביה התפזרו ליותר מדי מקומות והותירו תחושה של החמצה.

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ