זה שיר מצמרר, והגרסאות שחידשו אותו מצמררות לא פחות

רוי הארפר כתב ושר את Another Day ב-1970. קייט בוש ופיטר גבריאל ב-1979 ואליזבת פרייזר ב-1984 יצרו לו גרסאות מרטיטות משלהם

איתמר זהר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קייט בוש ופיטר גבריאל בקליפ שלהם לשיר, 1979
קייט בוש ופיטר גבריאל בקליפ שלהם לשיר, 1979קרדיט: Symphonyofflowers
איתמר זהר

רוי הארפר הוציא ב-1970 את אלבומו הרביעי Flat Baroque and Berserk. בלט בו השיר Another Day. אלה היו ימי השיא של הפולק הבריטי והארפר היה אחד מנציגיו המוערכים. בזמן שהרוק המתקדם בממלכה המאוחדת יצא למסעות ארוכים עם יצירות שנמשכו דקות רבות, הארפר זז בין שירים שאורכם היה פחות משתי דקות לכאלה שהסתיימו רק אחרי שמונה. זה עדיין היה קצר יותר ויומרני פחות ממה שמוזיקאים ולהקות אחרים יצרו אז, עם חלילים וסיפורים על מלכים ועל אבירים.

Another Day הוא שיר מצמרר. עד היום, גם היום. מוזיקלית נדמה כי הוא סטטי, כמו בהייה בחלון מול נוף שדבר אינו מתחלף בו - לא השמיים ולא העצים. אבל לא, זהו בפירוש לא עוד יום ולא ברור איך הגיטרה כל כך שקטה. שמו של השיר מטעה ומתעתע. זהו שיר אהבה שהוא גם שיר פרידה. הרבה אחרי שהקומקום ירתח והמים יימזגו לספל ויהפכו לתה, תיוותר תחושת החמצה על ילד משותף שלא נולד, על קירבה שהפכה לריחוק. ואם לא די בכך, בא - חרישי - הבית האחרון בשיר: "כשהיא עומדת ליד הדלת אין לה כבר מה לומר. בלי קול אני מסתובב והולך". בום!

קייט בוש ופיטר גבריאל הקליטו גרסה משלהם לשיר בתוכנית מיוחדת לחג המולד של 1979. זה היה שבע שנים לפני שהוציאו את דואט נפלא אחר, Don't Give Up, שבו היו חבוקים במשך כל הקליפ. בגרסה ל-Another Day הם יושבים לצד אותו שולחן, קרובים לזה לזה ובעצם רחוקים יותר מתמיד. יש עגמומיות על פניהם והיא ניכרת גם בקולם. דמעה לא זולגת מעיניהם, אבל העצב לא מרפה מהם. שלא כמו הארפר, הם מרשים לעצמם בשלב מסוים להחצין את הכאב - הן בקול והן בקולות הרקע הבוקעים מאי שם - לפני שהם מתכנסים לתוך תוכם. כשגבריאל משפיל את פניו בסוף, בזמן שבוש שרה על עזיבתה, נשבר משהו גם בצופים ובמאזינים. רק הספלים והקומקום לא נסדקו.

חלפו חמש שנים וב-1984 יצא האלבום הראשון של הפרויקט It'll End in Tears שיזמה חברת התקליטים 4AD. זה לא רק נגמר בדמעות, אלא גם התחיל בהן. האלבום המדהים הזה כולל שני שירים שחידשה אליזבת פרייזר, סולנית להקת Cocteau Twins. אחד מהם הוא  של טים באקלי, השני הוא Another Day. 

אם האלבום It'll End in Tears והשניים שבאו בעקבותיו - Filigree & Shadow מ-1986 ו-Blood מ-1991 - הגדירו תקופה, כאנטיתזה לפופ השמח ולמוזיקת המועדונים, הרי שגם קולה החד-פעמי של פרייזר עשה זאת. כשמקשיבים לו אפשר להרגיש, גם אם עומדים בתל אביב השמשית והחמה, את לונדון האפרורית והקרה. קולה של פרייזר יכול להעיף גג של כנסייה ולשבור גם את הפסלים העמידים ביותר. הצ'לו והכינור שמקיפים אותה תורמים לאווירת הדכדוך, מבינים את המלים ואת מה שהן מבקשות להביע. מי אמר שמדכא להקשיב לשירים עצובים?

איתמר זהר | |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ