טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוס מנצח: מה אפשר ללמוד מהיחס הרגשני ש"בוג'אק הורסמן" מפגינה כלפי ז'אנר הסיטקום?

נוסטלגיה לז'אנר היא הודעה רשמית על מותו. אמנם עוד אפשר למצוא לא מעט סיטקומים על המסך, אבל הזמנים של "סיינפלד" ו"חברים" הרחק מאחורינו. המייצגת של התקופה היא סדרה שקשה לקבוע אם היא יותר נוגה או מצחיקה

תגובות
בוג'אק הורסמן
נטפליקס

אחד המוטיבים המעניינים בקומדיה המצוירת המעולה "בוג'אק הורסמן", שעונתה הרביעית שוחררה לפני כשבוע לאוויר העולם, הוא הניגוד המורגש היטב בינה לבין הסדרה-שבתוך-הסדרה, "הורסינ' אראונד", אותו סיטקום שבוג'אק, הגיבור הסוס, כיכב בו בשנות ה-90 וזיכה אותו בתהילת עולם.

העלילה של "בוג'אק הורסמן" מראה כיצד בוג'אק, שבינתיים ירד מגדולתו, נאבק בשלל קשיי הקיום שמזמנת המציאות הפוסט-סלבריטאית. בין חוויית הרס עצמי אחת לאחרת, מבליחה מדי פעם "הורסינ' אראונד" במתכונת של פלאשבק: לפעמים נראות סצנות שלמות ממנה, לפעמים נראים הקורות מאחורי הקלעים, וכמעט תמיד מוצג התפר, המסומן ב"'קאט!", שבין סיום הסצנה המצולמת לבין כל מה שמגיע אחריה, היינו החיים עצמם.

הסצינות של "הורסינ' אראונד" מנכיחות בצורה פואטית את האבולוציה שעברה הקומדיה, מהיותה סיטקום עתיר צחוקים מוקלטים (אף על פי ש"בהורסינ' אראונד" ספציפית יש קהל באולפן), לתצורתה האלסטית והמתעתעת הנוכחית, שקשה אפילו להגדירהּ. "בוג'אק" לוקחת את העניין הזה לקצה: היא מאש-אפ של סגנונות ואמצעי מבע, מעין מפגן טוטאלי של ניתוץ קונבנציות המגלם בצורתו את נפשו השסועה של בוג'אק.

במובן הזה, ספק אם "בוג'אק הורסמן" בכלל נמנית עם הקטגוריה של "קומדיה": אמנם כל פרק אורך כ-26 דקות, יחידת הזמן המאפיינת סדרות קומיות, אבל כמו גיבורהּ, היא יצור היברידי ובאותה מידה עשויה בכלל להיחשב כדרמה. המינון בה בין צחוק לעצב נוטה לטובת האחרון (אפילו שהיא מצחיקה לאללה), והפסיכולוגיה של הדמויות מקרבת אותה לקוטב הדרמטי. יש רגעים שבהם היא נדמית אפילו נוארית. אבל נראה שדווקא היא עצמה היתה רוצה להיקרא (בין השאר) כאמירה על אותו שינוי אבולוציוני שעברה הקומדיה: אחרת, לא היתה מעלה באוב את "הורסינ' אראונד" פעם אחר פעם.

***

הסיטקום הוא פורמט שעומד לנפוח את נשמתו, אם לא נפח כבר. כמו סוגת הדרמה הפרוצדורלית נוסח "חוק וסדר" על שלל נגזרותיה – המראֶה בכל פרק סיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף – גם הסיטקום הוא כבר לא בדיוק חלק מהקאטינג אדג' הטלוויזיוני, וסדרות הז'אנר המעטות שבכל זאת שרדו, התרחקו ממאפייניו הקלאסיים (מלבד, אולי, "סברי מרנן" המפגרת, תרתי משמע). אמנם, בדומה ל"CSI" הפרוצדורלית, גם סיטקומים כמו "מפץ הגדול" ו"שני גברים וחצי" עדיין נחשבים לסדרות מהמצליחות ביותר כיום בטלוויזיה, אבל לא ניתן להשוות את הנוכחות התרבותית שלהן לזו של "סיינפלד" או "חברים" בימיהן הגדולים.

חוק וסדר

יש לכך סיבות טובות מן הסתם. לסיטקום הקלאסי היה ניחוח מלאכותי, מעושה. הדמויות בו היו פלקטיות רוב הזמן (אם כי זה גם היה חלק מסוד קסמן), והעלילות חסרות ההתפתחות. לא משנה אם היו אלה חברים בני 20 פלוס שיושבים על ספה בבית קפה, או בני גיל העמידה שרוכנים על הבר, העולם של כולם, ללא יוצא מהכלל, היה סטטי לחלוטין והם חיו במין הווה נצחי. התנועות היחידות שנרשמו היו במישור הרומנטי. אפילו ההומור, סיבת קיומם של הסיטקומים, היה, רוב הזמן, סטראוטיפי ולא הכי מתוחכם.

הכלכלה הפוליטית של הטלוויזיה, שמתוכה ולשמה נוצר הסיטקום, היתה ריכוזית יותר מהיום, ובהתאמה, שאפה לאגד מול המרקע טווח גילאים רחב ככל האפשר, כדי לספק כמה שיותר מפרסמים, מכמה שיותר תחומים. כתוצאה מכך, הסיטקום היה נקי-דיבור, מצוחצח, פרברי, אמיד (אבל לא מדי) ולבן למראה. הסטראוטיפ האמריקאי המושלם. משפחת קוסבי היתה היוצא מהכלל שחיזק את הכלל, שכן כל אורחותיה היו לבנים לעילא: היא הרי לא בדיוק תיארה את החיים בסלאמס. ככלל, הסיטקום היה עוד פן בפרויקט הגדול של הטלוויזיה המסחרית: חרושת של פנטזיה.

הפילוסוף סלבוי ז'יז'יק נוהג לומר על הצחוקים המוקלטים של הסיטקום שהם פוטרים את הצופה העצל אפילו מהצורך לצחוק, ועושים זאת עבורו, במסגרת החתירה העיקשת שלו לאורח חיים מסורס ובטוח. לסימון המורֵה מה מצחיק ומה לא יש כמובן גם תפקיד אידיאולוגי – הוא מבְנה סובייקטיביות מסוימת מאוד, צרה וגברית. מי שאיתרע מזלו ונסיבות החיים הפכו אותו לחיה אחרת מזו שהסיטקום חוגג בצחוקים רמים – נאלץ, רוב הזמן, לספוג ולהפנים.

לזכותם של הסיטקומים ייאמר, שהיה להם תפקיד כפול. במקביל לפונקציה המרכזית שמילאו בביצור ערכי המשפחה הכל-אמריקאית וסימון גבולות הגזרה של השיח, הם הפכו עם הזמן גם לסוכן של נורמליזציה. כל צורה של חריגה ממבנה התא המשפחתי ההטרו-נורמטיבי עברה "הטְבּלה" באמצעות סדרה שעסקה בה, כשהסדרה פורצת הדרך מסייעת בתורה לְאַזְרֶח בשיח המיינסטרים תופעות כמו הומואיוּת ("בועות"), לסביוּת ("אלן"), אבהות חד-הורית ("אבא יש רק שניים"; "צער גידול בנות") ועוד. ודוק, הסדרות הללו יכלו למלא את התפקיד הזה רק משום שהתפיסה את הסיטקום מלכתחילה היתה של זירה המציגה לראווה את הערכים ה"נכונים".     

***

כתב האישום נגד הסיטקום, אם כן, ארוך ומפורט. ועדיין, יש כעת תחושה דקה באוויר שכמו כל מופע תרבותי שהגיע לפרקו לפני שני עשורים ומעלה, הוא זוכה כעת לרהביליטציה מסוימת, או לחילופין לליטרת נוסטלגיה שמורעפת עליו. המתינו מספיק זמן, ותזכו לראות כיצד כל-סוגה-שהיא מגיעה לשלב הזה של חייה.  

רגעי הנוסטלגיה החמימה ל"הורסינ' אראונד" הם אחת הדוגמאות הבולטות לכך. "הורסינ' אראונד" מייצגת מבחינת הגיבור בוג'אק תקופה שבה הכל היה ברור יותר ומוצלח יותר. הקאסט היה משפחתו השנייה. היכולות הקומיות שהסדרה חילצה ממנו – שירה צרופה. עד כדי כך, שגם שנים אחרי, וחרף המודעות העצמית וחוש הביקורת שלו, הוא עדיין נזעק כשמתייחסים ל"הורסינ' אראונד" באופן הראוי לה: כסתם סדרה מאעפנה, כמו רוב רובם של הסיטקומים. אבל האידיאליזציה היא רחוב חד-סטרי.    

הסיטקום, על כל פנים, חזר להיות נאהב. רק לפני כמה שבועות נתקלתי במאמר משכנע בכתב העת "ניו סטייטסמן", בשבחי הנשמה היתירה של הסדרה "פרייז'ר", שהופכת אותה, בעיני הכותבת, ל"קומדיה גדולה" (תוך התמקדות במוטיב הכורסה של מרטין, אביהם של פרייזר ונילס).

המסאי האמריקאי צ'ק קלוסטרמן פירסם בקיץ שעבר ספר בשם "מה אם הבנו את הכל לא נכון: לחשוב על ההווה כאילו היה העבר", ובו הוא מנסה לשער כיצד אנשי העתיד יתפסו את התרבות העכשווית בעוד עשרות ומאות שנים. שני פרקים של הספר, שהתפרסמו בעיתונות (ושהקריאה בהם היא תענוג צרוף), עסקו במוזיקה ובטלוויזיה, כאשר בכל אחד מהם שואל קלוסטרמן: איזה מוזיקאי, או לחילופין איזו יצירת טלוויזיה, הם שייזכרו במרוצת הדורות. רק אחד!

התשובה לשאלה השנייה, על הטלוויזיה, היא לא "הסופרנוס" ולא "הסמויה", אפילו לא "משפחת סימפסון", אלא "רוזאן"; אמירה שבהחלט עושה כבוד לז'אנר הסיטקום, גם אם היחס של קלוסטרמן לסדרה הוא כאל היוצא מהכלל המגדיר את הכלל התרבותי בן התקופה. ועדיין.

אלו כמובן רק דוגמאות רנדומליות. דוגמאות נוספות, הפעם מחזית העשייה עצמה, עשויות להיות הפקת הרימייק ל"צער גידול בנות" מהעת האחרונה, או אפילו המחווה המודעת של "הוראס ופיט" לז'אנר הסיטקום בעיצוב הלוקיישן שלה (כפי שהיוצר שלה, לואי סי.קיי, הסביר בעצמו במספר ראיונות). על כל פנים, אם אכן יש בימים אלה מגמה של נוסטלגיה מועצמת לסיטקום, הרי שדי ברור מה מקורהּ, או על איזה סנטימנט היא יושבת. למעשה, היה מפתיע אלמלא היתה מגמה כזאת.

***

הסיטקום, בשל אותה הסטטיות המובנית בו, ההומור הבטוח, קווי המתאר האסתטיים והתמטיים הברורים והנוקשים, היותו "סדרה לכל המשפחה" ותפקודו כהמנון לערכים בורגניים, לבנים ושמרניים, מייצג כיום בחלוף השנים – ממש כשם שייצר בזמן אמת – סנטימנט של תחושת-עולם יציבה ובטוחה. בימים בהם המוסדות האמריקאים נמצאים תחת מתקפה משוגעת, עצם ההיזכרות בסיטקום זה או אחר, רק בה כבר יש כדי לייצר בקרב ציבור עצום זיכרון חמים של עולם שאבד.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר מנסיבות פוליטיות רגעיות (גם אם הנזק שלהם יתברר כמתמשך). אורח החיים בכלל התבזר מאוד בשני העשורים האחרונים, התנפץ לאינספור פרגמנטים חלקיים, ויחד איתו התפרק והתפרט גם הייצוג: יש יותר ערוצים, פלטפורמות ואאוטלטים; אמצעי המבע והפורמטים התגוונו; קבוצות מיעוט מושתקות רבות קיבלו קול; והעולם כולו התפצל לנישות, המון נישות.

בעולם כזה, הסצנה של משפחה המתכנסת יחד בשעה מסוימת, לרוב באזור שעת ארוחת הערב, כדי לראות את הסדרה המנחמת (דווקא בשל תמונת העולם הפשטנית והחד-ממדית המוצגת בה), היא כמו שדר נשכח מהמצולות. אות חיים מהימים שבהם הכול היה פשוט יותר.

כמובן שזה לא אומר שהיה אז גם טוב יותר. נוסטלגיה היא, בהגדרה, צורה של שקר, שכן היא מציגה באורח קסום ופנטסטי את מה שבהכרח היה בזמן אמת יומיומי וחסר חשיבות. גם מרבית הגורמים האובייקטיביים, כמו ריבוי הטעמים, השתכללות אופני ההבעה, ריבוי הקהלים המיוצגים וכו', השתנו לטובה, לא לרעה. אבל כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים, גם בדיחות מטופשות על חתול מסריח (Smellllly cat) הן מקור לנחמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות