בין קרל מרקס לסמדר שיר - למה לכתוב מאמרי דעה? - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין קרל מרקס לסמדר שיר - למה לכתוב מאמרי דעה?

הם נרקיססטיים, נכתבים למשוכנעים, לא משנים אף דעה קודמת ומעודדים ויכוחים - למה ולמי הפובליציסטים ממשיכים לכתוב?

תגובות
קרל מרקס, סמדר שיר
אי-פי, דודו בכר

כתיבה פובליציסטית על ענייני היומיום היא פעולה שחותרת תחת עצמה. הרי כמות הדעות הבלתי תיאמן היא כבר מזמן לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. הן מזהמות את המרחב הווירטואלי, כמעט כשם שאשפה מזהמת את המרחב הממשי: מייצרות עודפוּת שגודשת את שדה הראייה; חוסמות את דרכי הגישה למידע איכותי ואמין; משחיתות זמן, אנרגיה ותאי מוח.

ריבוי הכתיבה גם מכתיב שיח ציבורי אפילפטי. מדי יום צצות כמה וכמה סוגיות שונות, כמעט כולן בעלות אופי אנקדוטלי או אפילו רכילותי, שגוררות מספר אדיר של התייחסויות, מכלות במהירות את האנרגיה של המתייחסים, ומיד נשכחות – רק כדי לעבור לעניין הבא, הבלתי חשוב בפני עצמו. וחוזר חלילה.

מי זוכר כיום את ההתבטאות של איוב קרא, למשל, על רעידת האדמה באיטליה שהתרחשה בגלל החלטת אונסק"ו – זה היה בסך הכל לפני שנה. בזמנו היא הטריפה את הרשת. וזה עוד במקרה הטוב, שהכתיבה היא על אירוע שהתרחש במציאות. במקרה הרע, טור הדעה עצמו עשוי להיות הגורם המחולל שמניע את המכונה המשוגעת הזאת.

כן, ברור: גם הטקסט הזה חותר תחת עצמו, תחת העבודה שלי, תחת גרעין הזהות שלי. הטוקבקים כבר כותבים את עצמם (עוד צורה של זיהום מיותר של המרחב). אם כתיבה פובליציסטית היא עסק כה מיותר, למה לקחת בו חלק – ספציפית באמצעות הטור שאתם קוראים כרגע, ובכלל?

איוב קרא
אוהד צויגנברג

בביוגרפיה שכתב על קרל מרקס, Karl Marx: A Life, פרנסיס ווין טוען שכתיבתו הפובליציסטית של הפילוסוף הגרמני היתה פורה בהרבה מכתיבתו ההגותית ואף מושחזת ממנה; ובכל זאת, האחרונה הפכה לאבן פינה של המחשבה המערבית, בעוד הראשונה נמוגה כלא היתה. אז מה, בדיוק, התועלת בה, בפובליציסטיקה, מלכתחילה?

***

רוב הזמן ההנחה הנוגעת לכתיבה פובליציסטית, במיוחד בנושאים פוליטיים או אידיאולוגיים במובן הצר, זה שהיא נועדה לשכנע. וביחס ישר לכך, שהמוטיבציה של הכותבים היא לנסות להשפיע. יכול להיות. הבעיה היא שנראה שזה לא באמת קורה. מתי לאחרונה קראתם מאמר בנושא פוליטי ששינה את דעתכם המוקדמת מקצה לקצה? בגיל 16? כך שעולה חשד שרבים ממי שטוענים שהם כותבים כדי להשפיע, לא אומרים את האמת – ברוב המקרים גם לעצמם.

יצא לי לקרוא פעם דיון בנושא באחת הרשתות החברתיות, שבאופן נדיר ולא מייצג גם היה מעניין וחכם. האוריינטציה של רוב המשתתפים היתה פוליטית, והכתיבה של כולם פחות או יותר אידיאולוגית במפגיע. השאלה על הפרק היתה: האם, למעט המשוכנעים ממילא, יש עוד מישהו שמקשיב בצד השני.

התשובה המפתיעה של חלק מהמשתתפים היתה שהם דווקא כותבים במודע למשוכנעים: בסופו של יום, טענו, הם הקהל שלהם. כשנשאלו מה יוצא להם מזה, ענו שיש ערך בארגון ושיוף הטיעונים הידועים, ב"שכנוע המשוכנעים", גם משום שזה מסייע לקוראים להתחזק בעמדותיהם ובדעתם, וגם משום שזה יסייע להם בהמשך לנהל בעצמם ויכוחים, כל אחד בגזרתו. בליל הסדר וכאלה.

הטיעון הזה הפתיע אותי, בין השאר משום שהוא מניח שהחיים הם סדרה בלתי נגמרת של ויכוחים, שמהם מתפצלים עוד ויכוחים שמהם מתפצלים עוד ויכוחים וכך הלאה. כמו תאים סרטניים. מצד שני, דומה, רוב הזמן, שזה אכן המצב! מצד שלישי – האם זו מציאות שצריך להשקיע אנרגיה בשעתוקה, או דווקא לגדוע אותה?

***

הקטגוריה הזאת – נקרא לה "כתיבה אקטיביסטית מודעת לעצמה" – לא מאוד רווחת בנוף הפובליציסטי המצוי. היא בעיקר נחלתן של פלטפורמות אידיאולוגיות בריש גלי. בצד זאת, יש תת-ז'אנר אזוטרי אפילו יותר מבחינה מספרית, על שם ארי שביט, של כותבים הכותבים ישירות למקבלי ההחלטות בניסיון להשפיע עליהם ישירות. הוא מתאפיין בשריקות כלבים ורמיזות בתדרים שאינם נשמעים באוזנו של בן האנוש הסביר. ז'אנר נוסף הוא של כתיבה פובליציסטית שמנגישה עובדות חדשות, פועל יוצא של מחקר או סקר חדש, ואת פרשנותן. במקרים רבים הוא מעניין, אבל די נדיר למצוא אותו בעיתונות העברית.

ומעבר לאלה – תלי תלים של טורים, כמעט כולם וריאנטים על טיעונים שכבר נאמרו, התוכן של רובם ידוע כבר מקריאת הכותרת, התחושה בסוף הקריאה דומה לאכילת פחמימה ריקה. אז למה הם כה נפוצים?

ארי שביט
Chandler West for IRL Productions

מהצד של הגופים המפרסמים, התשובה קלה וברורה: כסף. דעות מעוררות אמוציות ולכן הן מוכרות. כבר נאמר על כך כמעט הכל. מהצד של הכותבים, לעומת זאת, יש לכך מין הסתם קשר ישיר לרצון הפשוט להישמע. הוא נובע מיצר נרקיסיסטי ביסודו, אבל זו כשלעצמה אינה סיבה לבטל אותו. כמעט כל דבר שאנחנו עושים נובע מיצר נרקיסיסטי. מעבר לכך, היתרונות של הישמעות במרחב ברורים, ואין באמת צורך להתעכב עליהם. אבל השאלה למה להשיג אותם דווקא באופן הזה, באמצעות מדיום כה רווי, צעקני ובעייתי, בעינה עומדת.

התשובה, אני חושש, לא מאוד אלגנטית: הסברה, בסופו של יום, שהרעיונות שהכותב מבקש לבטא – כולל אותי, לצורך העניין – ראויים להישמע. שהם, בפשטות, רעיונות טובים, או מעניינים. נכון, רעיונות ודעות יש כמו זבל, אבל כמו בכל מה שקשור לצאצאים, גם כאן, אין כמעט כותב שלא משוכנע ששלו הכי יפים. או לפחות יפים מספיק כדי שיישמעו.

זה היסוד הנרקיסיסטי הספציפי של הכתיבה, שעליו מונח כל מגדל הקלפים המאני הזה. וכיוון שההכרעה איזהו רעיון טוב סובייקטיבית כל כך – זה מה שהופך אותה לעתים בלתי מתקבלת על הדעת בעיני קהל מסוים. אמירות בנוסח "איך ייתכן שחתיכת-חרא הזאת זכתה להתפרסם" יושבת בדיוק על הנקודה המעורערת הזאת: חוסר האפשרות להכריע באמצעים אובייקטיביים, מהו רעיון טוב. שירה עבור קורא אחד, היא ערימת גבב עבור אחר. זה האסון, וזה גם כל היופי.

***

לעתים מוזר לחשוב על כתיבה פובליציסטית כעל ענף בעסקי הרעיונות. המחשבה שטורי הפרשנות שיבגני מורוזוב הבלארוסי, אחד ההוגים המבריקים ביותר כיום על הממשק של טכנולוגיה וכלכלה, מפרסם ב"גרדיאן", וטורי הפרשנות של סמדר שיר ב"ידיעות אחרונות", נמנים עם אותה קטגוריה טקסונומית, היא, בלשון הצעירים, מיינד-פאק לא קטן. אבל בסופו של דבר, שניהם אכן נמצאים בעסקי הרעיונות, כמו הוגים, חוקרים, ואפילו ממציאים ומפתחים.

רעיונות הם סיבת הסיבות של הכתיבה, הגרעין הבלתי מתחלק שלה. אותם כותבים אידאולוגיים שהבאתי קודם כדוגמה מתייחסים לעובדה הזאת בביטול מסוים ומעדיפים לראות עצמם כמשייפים שלהם, ולא כמנסחים שלהם. השקפה סבירה בסך הכל. גרועים מהם הם אלה שכותבים תמיד את ה"דבר הנכון" – הטפה כיצד יש לנהוג במישור הנורמטיבי בסוגיה שעל הפרק.

ובקצה הסקאלה נמצאים כל מיני נושאי כלים של נתניהו ב"ישראל היום", או מקורבים שכותבים בשם אדוניהם. אלה מכחישים כליל את הזיקה בין כתיבה לבין תחום הרעיונות, ורואים בה מדיום שקוף שאמור בסך הכל להנגיש את ה"אמת". הניסיון להיות מקוריים או חדשניים הוא לצנינים בעיניהם, כי האמת היא לא חדשנית ולא מקורית – היא האמת ותו לא. ממש כמו ברוסיה הסובייטית, שהעיתון הרשמי שלה נקרא "פרבדה" – "האמת". כמובן שזו תעמולה ולא פובליציסטיקה, או יותר נכון, תעמולה שמתחפשת לפובליציסטיקה. כישלון ביצירת עניין הוא איננו פשע, אבל לא לנסות מלכתחילה – אולי כן.

כותבים אידאולוגיים מובהקים נוהגים להטיח בְּקולגות המגויסים פחות מהם, שהניסיון לחדש או להיות מקוריים מעביר אותם על דעתם, בואכה רלטיביזם גמור, אנרכיזם מוחלט, ניהיליזם מסוכן ושאר איזמים. זו כמובן הפרזה בכוחה של הכתיבה הפובליציסטית, שממילא השפעתה אפסית, ואם כבר היא יכולה כן לעשות משהו בעולם – זה להביא לפתחו רעיונות מעניינים. מעניין שדווקא את הפונקציה הזאת, המהותית לה, יש מי שמנסים לשודד ממנה חדשות לבקרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות