למה שאנשים מסוימים יבקשו מחברי-פייסבוק שלהם להסיר חברי-פייסבוק אחרים? - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה שאנשים מסוימים יבקשו מחברי-פייסבוק שלהם להסיר חברי-פייסבוק אחרים?

הפנייה הפרטית בבקשה להסיר חבר, כשמה כן היא, לא נוגעת לתחום הציבורי. היא חדירה בוטה לתחום הפרטי של אדם מתוך יומרה למשטר ולטהר אותו. זהו ניסיון למחוק את ההבדלים בין העצמי לאחר – ובמשתמע, ניסיון למחוק את האחר

תגובות
תמונה גנרית של פייסבוק
דדו רוביץ' / רויטרס

בסוף השבוע האחרון נתקלתי בכמה וכמה סטטוסים שביקשו להוקיע את הפרקטיקה של פנייה פרטית מצד חברי-פייסבוק, בבקשה להסיר חברי-פייסבוק אחרים. למה שאנשים מסוימים יבקשו מחברי-פייסבוק שלהם להסיר חברי-פייסבוק אחרים? הכותבים לא פירטו באילו מקרים הופנתה כלפיהם בקשה כזאת (אם בכלל), אבל מהתגובות לסטטוסים הללו אפשר להסיק שמדובר במקרים שבהם החבר השנוי במחלוקת נמצא על הרצף שבין חשוד באונס לדושבאג; אדם האוחז בדעה הפוליטית ההפוכה; או סתם נודניק שנוא.   

הסטטוסים הללו הולידו דיונים ארוכים, שנסובו גם סביב סוגיות נוספות, כמו למשל פניות בפרטי מחברים שהביעו טרוניה על לייקים שהוענקו לאנשים שנמצאו על ידם בלתי ראויים. יצוין שרוב התגובות לסטטוסים הוקיעו נמרצות התערבויות מהסוג הזה, בצד אי אילו סייגים שביקשו להגדיר תנאים ספציפיים שבהם הן כן לגיטימיות, וסייגים לסייגים.

הדבר המעניין כאן הוא לא הקונצנזוס נגד הפרקטיקות הללו – מלכתחילה כותבי הסטטוסים לעגו להן, כך שטבעי שרוב חבריהם יחרו-יחזיקו אחריהם – כמו העובדה שמידת הלגיטימיות שלהן בכלל עולה לדיון; שמבחינת משתמשים מסוימים הן בהחלט אופציות סבירות, בין אם בשימוש יומיומי, טבעי כמו עשב, ובין אם "בנסיבות מיוחדות" שחודדו בשרשורים הנדונים (והעובדה שהיו כל כך הרבה "נסיבות מיוחדות", רק ממחישה את האחיזה שהפרקטיקות האלו קנו).

***

האפשרות לראות מי חבר של מי ומי עשה לייק מי היא עקרונית לפייסבוק. זו לא עוד בחירה מתחום חוויית המשתמש, אלא אחת מאבני הבניין של הרשת החברתית. לכן הנתון הראשון שמוצג לכל משתמש לגבי משתמש אחר היא כמות החברים המשותפים שהם חולקים. לכן תכנים מסוימים מופיעים בפיד רק משום שחבר אחר עשה להם לייק. ויש לכך דוגמאות נוספות.

אבל העובדה שהמידע הזה חשוף רוב הזמן לא מחייבת את ההנחות הבאות בשרשרת: שלכלל האנשים יש בדיוק אותם שיקולים ואותם מניעים בבחירת חבריהם, או בבחירה מתי לעשות להם לייק; או שהם חייבים לחברי הפייסבוק שלהם – בחלק מהמקרים זרים כמעט גמורים – דין וחשבון בשאלה איך בחרו להתנהל. זו הרי חתיכת קפיצה לוגית.

אבל זאת בוודאי הפנטזיה שפייסבוק, התאגיד, מטפח בשל האינטרסים הכלכליים שלו. היא גורסת שמערכות השיקולים של כ-ו-ל-נ-ו זהות בדיוק זו לזו, ומכאן שגם הפעולות שלנו צריכות להיות זהות. והפנטזיה הזאת מעצבת בתורה את המרחב הציבורי: לעתים על דרך החיוב (כצווי פשוט שיש למלא), ולעתים על דרך השלילה (כאיום שנמצא באוויר ותובע התמקמות כלשהי ביחס אליו, לרבות דחייתו).

בנקודה הזאת אפשר לעצור ולשאול: בעצם מה רע בניסיון לנסח קונצנזוס ציבורי בשלל סוגיות שעל הפרק? מה ההבדל בין זה לבין סיטואציות אחרות מה"חיים האמיתיים", שבהן אנחנו שואפים להגיע לקרקע משותפת באמצעות משא ומתן מילולי? אם נחליט שאין זה לגיטימי, לדוגמה, לאשר חברות מאנשים שמפיקים עונג משריפת חתולים, ננחית מכה אנושה על התופעה הבזויה בכוח ההסכמה החברתית הרחבה להוקיע את מבצעיה.

הטענה של הפילוסוף הגרמני יורגן האברמס – בקריקטורה מעט גסה – היא שהקונפליקט החברתי ימוצה וייעלם בו ביום שתנוסח שפה אוניברסלית שקופה שתגשר על כל הפערים בכוונות, שכן המחלוקות בינינו אינן מהותיות, אלא נובעות מכשלי תקשורת. אם מקבלים טענה זו – האין פייסבוק תוכל להיחשב כמכונה האברמסית עצומה לליבון כל פערי התיווך, ומציאת קרקע משותפת בכל סוגיה וסוגיה שעולה על הפרק? רק בשבוע שעבר קראתי דיון מלומד האם זה מוסרי לומר בפומבי על אדם שלא סיים לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד". בכלל, לעתים נדמה שלא רחוק היום שבו יימצאו בפייסבוק תשובות לכל הסוגיות שעלולות לעורר חילוקי דעות עד קץ הימים.

 הפילוסוף הגרמני יורגן האברמס
Dudás Szabolcs / Európai Bizottság

נראה לי שהתשובה לכך היא כזאת: אם זה אכן היה המצב, ופייסבוק אכן היתה מכונה ליצירת שפה ציבורית משותפת, אולי היה בזה ערך; לא משום שהאברמס צודק בהכרח וכל הקונפליקטים החברתיים באמת נובעים מפערים בשפה (למיטב הבנתי, הם לא), אלא כי קשה לחשוב על חיסרון בעצם קיומו של מנגנון מילולי לליבון סוגיות ציבוריות.

אלא שזה בדיוק לא המקרה.

הפנייה הפרטית בבקשה להסיר חבר, כשמה כן היא, לא נוגעת לתחום הציבורי. היא חדירה בוטה לתחום הפרטי של אדם מתוך יומרה למשטר ואפילו לטהר אותו. הניסיון פה הוא למחוק את ההבדלים בין העצמי לאחר – ובמשתמע, ניסיון למחוק בכלל את האחר. זו בסך הכל עוד פנטזיה של השתלטות.

החומרים שמהם הפנטזיה הזאת עשויה לקוחים מהאתוס האזרחי של המהפכה הצרפתית, של ביטול המחיצות בין הפנים לחוץ והפיכת כלל האזרחים לשקופים בעיניי הריבון, או לחילופין מפרקטיקת תא הווידוי הקתולי, שבעטיה המאמינים, על מחשבותיהם ושיקוליהם הפנימיים, שקופים בעיני האל. בפנטזיה הפייסבוקית "האחר הוא אני" במובן המילולי ביותר של הטענה. האמירה כאן היא: "מה פירוש שיש לך שיקולים ומניעים משלך? תיכף תגיד לי שיש לך גם רצון עצמאי".

***

עבור פייסבוק, התאגיד, כל הסיפור הזה משתלם ביותר. אין בכלל שאלה. איך? הבחנה מבריקה של מגיבה באחד הדיונים שהזכרתי למעלה נתנה את התשובה לכך, וחשפה אגב כך אלמנט קריטי נוסף בפנטזיה. התביעה המובלעת פה, אמרה (לא במלים האלה, אלא בפרפרזה), היא שכל אדם ישקיע את מיטב זמנו ומרצו בלמידת הפרטים של כל מקרה ומקרה שבו הוטחו באדם האשמות מסוימת.

עבור פייסבוק, הנבירה האינסופית הזאת היא בוודאי עניין משתלם: רוב המידע הרי נמצא שם, בפייסבוק. ומלכתחילה המוטיבציה הבסיסית של הרשת החברתית היא לגרום לנו לשהות בה כמה שיותר. המעגל הזה מזכיר במשהו את ההיגיון של שעשועוני הטריוויה בטלוויזיה, אשר עולם הטלוויזיה נעשה עם הזמן לנושא המרכזי שלהם, ומרבית הידע הנדרש בהם הפך להיות ידע על הטלוויזיה ("מי היה בן הזוג הלפני אחרון של נופר מור?").

אבל ההבחנה הזאת לא נוגעת רק לאינטרס הכלכלי של התאגיד פייסבוק במכניקה הזאת, אלא היא בלב פנטזיית ההשתלטות. היא חלק מאותו מערך שנועד לגרום לנו לעבוד בשביל אחרים, בכפוף אליהם ובהתאם לתחומי העניין ולעתים גם האובססיות שלהם. אחרת, עוד יתברר שיש לנו סדר עדיפויות משלנו, בשאלה כיצד להשקיע את זמננו, ובמשתמע – רצון חופשי.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות