ב"עובדה" שמו את ההגינות בצד כדי להפוך לעוד תוכנית בידור - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ב"עובדה" שמו את ההגינות בצד כדי להפוך לעוד תוכנית בידור

כמו בכל תוכנית בידור, ב"עובדה" ניסו אמש למקסם עד זרא את הפוטנציאל הדרמטי הטמון בחומר הצילום, שהשיגו בלעדית, בו נראה לראשונה האזרח הנעדר אברה מנגיסטו חוצה את הגדר במצלמות האבטחה הצה"ליות

תגובות
אברה מנגיסטו חוצה את הגדר לעזה
מתוך תיעוד התקרית שהועבר למשפחה

משהו אומר לי שאם זה היה ילד בלונדיני, מתולתל, ההתייחסות היתה אחרת, אמר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ל"עובדה", על הטיפול הצה"לי בתקרית בה קפץ אברה מנגיסטו מעל הגדר לתוך עזה. נדמה שאת אותו הדבר בדיוק אפשר לומר על הטיפול של "עובדה" באותה תקרית, במסגרת התוכנית עליה ששודרה אתמול (רביעי). לו היה זה ילד בלונדיני שנמק בשבי במשך כמעט ארבע שנים, סיטואציה שוודאי היתה מהלכת אימים על קצותיה החשופים ביותר של החברה הישראלית וההתייחסות אליה היתה אמוציונלית בהתאם (ע"ע גלעד שליט) – ספק גדול אם "עובדה" היתה נוהגת לגביו כפי שנהגה לגבי מנגיסטו.

איך "עובדה" נהגה? בגדול, כמו תוכנית בידור. תוכנית בידור שניסתה למקסם עד זרא את הפוטנציאל הדרמטי הטמון בפוטג', חומר הצילום, שהשיגה בלעדית, ובו נראה לראשונה מנגיסטו חוצה את הגדר במצלמות האבטחה הצה"ליות, כמו גם זה הטמון בעדות שהובאה לראשונה מפי חייל שנכח בתקרית.

וכך, התמונות הוצגו פעם אחר פעם על רקע פסקול פומפוזי – הן ממש נמרחו עוד ועוד, שתי וערב, באקספוזיציה שארכה דקות ארוכות ונדמתה אינסופית; ובעייתי מזה, נבנה בערמומיות מתח דרמטי מניפולטיבי למדי לקראת הברייק הראשון, כשרק על סִפָּה של היציאה לפרסומות הובן לראשונה, בניגוד לכל מה שנרמז עד כה בתוכנית, שלמעשה התרחשה על הגבול היתקלות בין החיילים לאזרח הלוקה בנפשו שכללה אף ירי.

בום.

פרסומות.

נכון שאתם במתח? איך אפשר שלא.

אז מה עשויה ללמד ההתייחסות של "עובדה" לפרשה כאל לא יותר מחומר גלם איכותי המאפשר ליצוק ממנו דרמה הלוחצת על הכפתורים? האם זה משחק שהם משחקים עם עצמם – מעין אתגר מקצועי שנועד לבדוק כיצד אפשר להטעין סיפור, איזה שלא יהיה, במרב הדרמה האפשרית? אולי. אבל זו לכל הפחות תהיה מטרה משנית, או אמצעי נפשי הננקט על מנת להוציא לפועל את המטרה הראשונית. וזו, גם אם עורכי התוכנית לעולם לא ינסחו לעצמם זאת כך, היא לשמש כחומר המילוי האטרקטיבי ביותר בינות לפרסומות, כלומר זה שלא מניח לך להוריד את העיניים מהמסך כך שתשאיר אותן עליו גם במהלך הברייק. יהיו האמצעים שיידרשו לכך אשר יהיו. אתיקה עיתונאית, שלא לומר הגינות אנושית בסיסית, הן ודאי לא מגבלה.

יובל דיסקין ב"עובדה"
מתוך תוכנית "עובדה" / קשת 12

הרי אין דרך אחרת להסביר את ההתענגות על התמונות הטעונות; את בניית המתח הכמו-קולנועי שרואה בעסקי הנפשות הללו פוטנציאל לתפנית טובה בעלילה, ושמתייחס למהלך המציאות הטרגי כאל חומר ביד היוצר. חומר מילוי, רובַּה שנוצקת אל בין הבלוקים. וסמכו על היוצר שהוא יידע להפיק ממנו את המרב. בזה, במלאכה, באומנות, הם טובים. כנראה הכי טובים.

וכעת, אם לחזור לדיסקין, האם אפשר להעלות על הדעת התייחסות דומה כלפי טרגדיה שאת תפקיד הפרוטגוניסט בה ממלא אותו ילד הרצלייני היפותטי בהיר עור ושיער העונה לשם דולב שרק עצם אזכורו, של שמו כלומר, מפרק את המדינה לשניים, מרעיד את אמות הספים, מעלה את הטוּרים לשיא? במקרה כזה, היו מעזים להחזיק אותך ככה עד לפרסומות, ושנייה לפני שיוצאים משחררים את הפצצה כדי לשחק לך בקופסה? ואולי בעצם ההשוואה הנכונה היא ביחס לתוכניות תחקירים אחרות, למשל "המקור" – האם גם שם היו נוקטים מניפולציה כל כך שקופה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#