איתי זיו
איתי זיו
"חתונה ממבט ראשון"
"חתונה ממבט ראשון"קרדיט: ערוץ קשת 12
איתי זיו
איתי זיו

אמש צפיתי בערוץ 2, כשלפתע דמותו של עידו רוזנבלום הציגה את "תוכנית הריאליטי הכי מהפכנית ואמיצה שיש". וכשמבטיחים ריאליטי שהוא הכי מהפכני שיש, אני נדרך. לא כל שכן כשהוא מוצג כ"ניסוי חברתי חדשני, ראשון מסוגו בישראל!". מה זה יהיה הפעם. האם, בפרפרזה די עקומה על אמירתו של הפילוסוף תיאודור אדורנו, אפשר להיות עוד יותר ברבריים מ"האח הגדול"?

המדובר ברצועת פרומו בת כרבע שעה נטו (וכמעט חצי שעה ברוטו), לתוכנית החדשה של קשת שתעלה הערב, "חתונה ממבט ראשון". זהו פורמט ריאליטי שנקנה מחו"ל, שבו ההפקה משדכת בין שני רווקים בעזרת אמצעים מדעיים כביכול: בדיקות גנטיות, ראיונות עומק וכיוצא באלה אטרקציות מחזית המדע. השוס הגדול הוא שהמשתדכים פוגשים אחד את השנייה בפעם הראשונה בחייהם מתחת לחופה, בחתונה שלהם עצמם – כלומר זו שההפקה מארגנת עבורם.

יש בבחירה הזאת איזו יומרה מוזרה, שההיגיון מאחוריה מעט מפותל, אבל הוא אכן חודרני ואלים כמעט כמו "האח הגדול". כדי לנסות לנסח אותו, צריך תחילה לנסות לחשוב מה המשמעות של טקס נישואין ללא שום כוונה מאחוריו, או יותר נכון, שהכוונה מאחוריו שונה לחלוטין מזו הקונבנציונלית.

נישואין היא פעולה סמלית בלבד: להיות נשוי משמעו, בעיקר, להצהיר על כך שאתה נשוי. לסטטוס הנישואין כשלעצמו אין השלכות קונקרטיות ראויות לציון על חייהם של הנשואים, למעט אולי נקודות זיכוי במס הכנסה (וגם הן ניתנות גם לידועים בציבור). מי אם כך רוצה להצהיר שהוא נשוי, ומדוע? זוג שחי יחדיו פרק זמן מסוים וכעת מעוניין להפגין את זוגיותו באמצעות הכרזה סמלית עליה. ובכן, כאשר אלה הם פני הדברים, מה בכלל משמעות ההצהרה מצד זוג שהוא נשוי, מבלי שהוא יודע אם הוא בכלל רוצה בכך? מה הופך את ההכרזה ל"נישואין", ואת המעמד שבה היא מתרחשת ל"חתונה"?

נכון, בעולם החרדי שידוכים מעין אלה הם הפרקטיקה הדומיננטית, אבל מאחר שהמשתתפים ב"חתונה במבט ראשון" אינם מקבלים על עצמם את כל שאר הכללים הנהוגים בו, שנועדו להשלים אותה – המשמעויות המיידיות הנוגעות למצוות פרו ורבו, הסנקציות הכרוכות בגירושין ועוד – ההשוואה ריקה מתוכן.

מה שכן, ההדהוד המודע של מוסד השידוך בהחלט נועד לסמן עבורנו, הצופים, מה ההפקה היתה רוצה שנחשוב על הנישואין בתוכנית: בתמצית, שגם הם מחייבים. ובמשתמע, שגם ההיפרעות מהם – באמצעות גירושין, מן הסתם – תהיה עניין טעון. גירושין ככל הגירושין. זה מפומפם לכל אורך הפרומו, כאשר ההשתתפות בתוכנית מוצגת על ידי בני המשפחה והחברים של המשתתפים כ"שיגעון", כחריגה אבסורדית מהיומיום – טקטיקה שנועדה לשכנע שהמהלך שלהם לא היה נחשב כזה, אלמלא עמד מאחוריו מחיר אמיתי. ומאחר ש"המחיר" הזה הוא לב העניין, צריך לשאול גם לגביו: שוב, מדוע לעזאזל שהגירושין יהיו עניין טעון אם ברור לכולם שלא עומד מאחוריהם המטען הכבד שכל זוג מביא עמו לברית הנישואין?

התשובה, מבחינת "חתונה ממבט ראשון", היא שעומד מאחורי הנישואין בתוכנית דבר-מה לא פחות מחייב מהמטען ה"סטנדרטי" שכרוך בכל קשר זוגי, ואפילו יותר, הרבה יותר: הם מקודשים בידי הטלוויזיה. בני הזוג לא נכנסים בברית זוגיות סטנדרטית, שכמותה יש כמו זבל, אלא הם נכנסים בברית הטלוויזיה. והברית הזאת גם תובענית בהרבה. עד כמה?  

בטווח המיידי, ישנו קיום טקס "הנישואין" שאינו אלא אירוע טלוויזיוני, ושבעטיו נכפה על בני הזוג מיקס מוזר של טקס אזרחי, חופה, דודים ודודות, ואלפי עיניים שצופות בהן בבית. אבל זה רק הספתח. בהמשך, מבטיח הפרומו, כשהחיים האמיתיים ייכנסו לתמונה – הריבים, הקשיים – כל המכניקה העדינה הזאת של חיי הזוגיות – תגיע שעת האמת של המשתתפים. להמחשת העניין, הוא מציג סינקים מתוכניות שכבר שודרו בחו"ל, המראה את היומיום בחיי הנישואין של הזוגות המשודכים.

***

ככלל, השקר המוסכם של תוכניות שידוכים הוא שהמשתתפים החליטו לקחת בהן חלק במטרה "למצוא אהבה", ולא במטרה להופיע בטלוויזיה. מקומו לא נפקד גם מהפרומו של "חתונה במבט ראשון": הוא מופיע בסיקוונס ראיונות שבו מספר משתתפים מסבירים שנמאס להם מאפליקציות השידוכים ומכל שאר הפרקטיקות למציאת זוגיות, שעד כה הכזיבו. על כן החליטו להשתתף בתוכנית.

אבל האלמנט הזה משותף, כאמור, לכל הסוגה. המיוחד כאן הוא שאחרי שהטלוויזיה יצרה את השידוך, היא מתיימרת להמשיך ולהיוותר נוכחות שקופה בחיים של בני הזוג. וזה המובן שבו "חתונה במבט ראשון" מתגלה, אכן, כנועזת יותר מ"האח הגדול", או לפחות כמי שנותנת לו פייט מכובד: היא לא מסתפקת במעקב אחר המשתתפים רק כשהם מרוכזים כולם במתחם הפיזי של האולפן, אלא מתיימרת לשמש גורם קבוע בחיים שלהם, כזה שיצטרכו לייתן לו דין וחשבון. ואם זה מזכיר במשהו את הרבנות, או לחילופין את הכנסייה הקתולית, זה לא רק בשל החדירה הבוטה לתחום הפרט: זו גם, ובעיקר, היומרה להציג אותה כדבר הטבעי שאין בלתו.

מובן, עם זאת, שהמחויבות כלפי הטלוויזיה מתגמלת בהרבה, מאשר כלפי המוסדות הארכאיים הללו. מעל לשידוך שהטלוויזיה הרכיבה באמצעיה המיוחדים (במה בדיוק בדיקה גנטית יכולה לעזור כאן? התאמה על בסיס נוגדי קרישה?), משוחה הילה עדינה, שמיוצרת אגב כל פעולה שלה. איך יודעים? הנה, אחד המומחים, פרופ' אהרון בן-זאב, לשעבר נשיא אוניברסיטת חיפה, מבטיח שבעוד שבקשר זוגי "סטנדרטי" אנחנו אולי יודעים שטוב לנו, אבל אין ביכולתנו לדעת ש*הכי* טוב לנו, ושאנחנו לא מחמיצים קשר נעלה אפילו יותר – כאן, במשתמע, הבדיקות המיוחדות מבטיחות את *הכי* טוב לנו.

זהו ההיגיון הקלאסי של ערוץ 2, שד"ר נועם יורן, הפילוסוף המבריק ביותר של הטלוויזיה, מכנה "כרטיס ההגרלה שתמיד זוכה". בטלוויזיה הכל תמיד הכי טוב. באופן אירוני דק מן הדק, אבל בעל חריפות עזה, זה גם ההיגיון שאפליקציות כמו טינדר משעתקות, שבעטיו המשתתפים בתוכנית "ברחו", לדבריהם, לנסות את מזלם בתוכנית שידוכים. קרי, לאן שלא תנסה תימלט, תהיה לכוד בתוך ההבטחה שהכי טוב עוד לפניך.

איתי זיו

איתי זיו | |ללא נחת

עיתונאי, עורך, מבקר תרבות.

בעבר עורך מגזין בעיתון "העיר", סגן עורך במוסף "הארץ", מבקר טלוויזיה ב"מעריב" וב"עין השביעית".

היום כותב עצמאי, מרצה, עורך ספרי עיון ותסריטאי בתאגיד השידור הציבורי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ