כשעמית סגל כועס, גם אילנה דיין מתחנפת ומתרפסת - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשעמית סגל כועס, גם אילנה דיין מתחנפת ומתרפסת

המפגש בין שני העיתונאים ב"וועידת המשפיעים" הוצג כראיון אך הפך עד מהרה לניסיון מכמיר לב ונועד לכישלון של דיין לשוות לטענותיה תוקף אובייקטיבי. הבעיה היא שיחד איתה הפך מחנה שלם לסמרטוט רצפה

תגובות
סגל ודיין בוועידת המשפיעים
צילום מסך מאתר mako

את הווידיאו הזה צריך לראות ב-Mute. אילנה דיין רוכנת שוב ושוב לעבר עמית סגל, בשפיפה לא קטנה, וכמו מנסה למצוא מסילות ללבו הרחום. סלח לי אבי כי חטאתי, מחול לי על כל פשעיי. אבל סגל לא מתרצה כל כך מהר. הו, לא. הוא נשען לאחור שוב ושוב, כמו מזמין אליו את דיין לבדוק דרך-גישה חדשה. אם לא זו, אולי זו. ואם לא שתיהן, אז שלישית. וכך ממשיכה דיין להתרפס עוד ועוד, במובן הכי מילולי של העניין. בהחלט תמונות קשות.

זהו תיעוד מצולם של שיחה שהתקיימה בין השניים בוועידת המשפיעים של "החדשות" שהתקיימה השבוע (וכשלעצמה גררה לא מעט תהיות על מידת ההיגיינה שלה). אלא שתוכן השיחה חסר חשיבות כמעט לחלוטין. עובדה: היא הוצגה תחילה כראיון שמקיים המראיין סגל עם המרואיינת דיין ובהתאם נפתחה במספר שאלות לעברה, אבל עד מהרה שינתה כיוון חד, בואכה מופע ההתרפסות הנ"ל. יתרה מזו, כך השיחה גם מוסגרה באתר Mako, הפלטפורמה שקידמה אותה, ובגאווה לא מוסתרת: התנוססה מעליה הכותרת "למה עמית סגל כועס על אילנה דיין". כשסגל כועס, פורמטים מתהפכים. אלים שואגים.

עמית סגל. פורמטים מתהפכים
תומר אפלבאום

אין בכל זה כדי להגיד שהתוכן היה בהכרח בלתי מעניין: לכל הפחות, הוא העניק רובד נוסף להתרפסות של דיין, צלילי. "אבל עמית... אבל עמית...", וכיוצא באלו מחוות שלא נשמעות בצפייה ללא סאונד. אבל אפשר היה לחלץ מהדברים גם כמה תובנות מעניינות: דיין הגיעה כדי להעביר נקודה קריטית מבחינתה, לא בלתי חשובה, על אודות חשיבות איתנותו של בית המשפט העליון כמוסד במדינה דמוקרטית, ועל מעמדו השברירי בישראל. אולם, ניסיונותיה מכמירי הלב לשוות לטענתה תוקף אובייקטיבי, מוחלט, כאילו אינה מותנית בעמדה פוליטית, נידונו לכישלון. מובן שמדובר בהעדפה של תפישת עולם מסוימת על פני אחרת.

ההתעלמות של דיין מאותה אמת פשוטה היא חלק ממה שהוביל אותה להתרסק שוב ושוב על סלע האדישות המתנשאת של סגל, ולא עזרו אלף חנופות בנוסח אזכורו החוזר ונשנה של שם הרחוב שבו גדל בעפרה (למי אכפת?). הנה דוגמה מייצגת: "בג"ץ סירס את חוק הלאום!", הזדעק סגל, וכשדיין הבהירה שמה שסורס היא האפשרות להקים יישובים ליהודים בלבד, שתיקתו של סגל הובנה כהודאה בכך שהוא רחוק מלהתרשם מזה. האם דיין באמת מאמינה שהתשובה כלפי עמדה כזאת היא הסבר מתחום תקינותה של הפרוצדורה, ולא מענה כלפי הגזענות המהותית המובלעת בה?

כאן המקום להגיד שסגל עשה קריירה מיצירת סימטריה מלאכותית בין מקרים שונים מבחינה מהותית. לדידו, אוכלוסיית גוש קטיף שפונתה בכוח (באופן אלים ומצער ככל שהיה) אינה מוחלשת פחות מפלסטינים חסרי זכויות אזרח שחיים תחת דיקטטורה צבאית. לכן, הן בפרשנויותיו והן בציוציו הוא מרבה להעלות מהאוב תקדימים ששומטים לכאורה את הקרקע מתחת לטענות מהצד השמאלי של המפה - תוך התעלמות מהממד המהותי. כך הוא חושף שוב ושוב את "צביעותו".

אילנה דיין
מוטי מילרוד

לזכותו ייאמר כי יש לו זיכרון פנומנלי שמסייע לו בכך. לזכותנו ייאמר שסגל לא המציא את העניין והאהדה המטורפת שבה מתקבלים הדברים (בעיקר ברשתות החברתיות) היא לא תופעה מקומית ייחודית. הטקטיקה הריקה הזאת, המסומנת במונח whataboutism (תתורגם אולי ל"הצבעתיות", או "הצבעתנות"?), מוכרת היטב במקומות נוספים. במובן הזה היא בהחלט צרת רבים.

אלא שהדרך להילחם בכך היא איננה לשוות לדברים חזות אובייקטיבית שקרית, כפי שניסתה דיין, אלא להדגיש את הפערים בתפישות העולם, ולהילחם על זו שאדם מבכר. בזה לדיין אין שום עניין. אם תסביר שהאוכלוסייה בשטחים חיה תחת דיקטטורה צבאית "תאבד את הקשב", כדבריה באותו המעמד. התוצאה היא אפוא זחילה על גחון.

במיוחד צרמה מצד דיין אכילת פיתיון האשמת התקשורת בתת-ייצוג לימין במשך 30 השנים שקדמו לעשור הנוכחי. איפה היית כשזה קרה? תהה סגל. שאלה במקום. אלא שבהתאם ללוגיקת ה-whataboutism, יש בכך מבחינת סגל משום הרשאה להטיל ספק ביושרתם של קולגות מעתה ועד עולם. הרי תמיד אפשר יהיה לשלוף את התקדים - גם ב-2018, אחרי שהמציאות כבר התהפכה כמעט לחלוטין; להמהם: "אה, איפה הייתם אז?"; ולהצדיק כך כל נבלה. וזו כבר הרי חזירות לשמה. כבר דובר רבות בכך שדבר אחד שאין לימין היא נדיבות של מנצחים.

אולם באופן די מהמם, דיין קיבלה על עצמה את הדין - מה שייצר את אותה הפארסה הנידונה. "אבל עמית, אבל עמית" וכך הלאה. במובן מה היא הביאה את זה על עצמה ולכן זה מגיע לה. אלא שדיין מייצגת בעיני הציבור הרחב - אפילו שזה הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו - מחנה שלם, מחנה שבאותו רגע דומה יותר מכל לסמרטוט רצפה. וזו כבר לא רק בעיה שלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#