עונת "המשפיעים" בעיתונות היא מופע שמטרתו לכבות את המוח - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונת "המשפיעים" בעיתונות היא מופע שמטרתו לכבות את המוח

טורים כמו אלה שכתבו אור הלר ודפנה ליאל על גדי איזנקוט ואיילת שקד, הם עדות לחנפנות שמטרתה האדרה והערצת כוח. חשוב לזכור את הטורים האלה בפעם הבאה שמשודר תחקיר "ביקורתי" שלהם

תגובות
שער מגזין המשפיעים של "ליברל"
צילום מסך ליברל

אחרי תוכנית הטלוויזיה "המשפיעים" (רשת), ועידת "המשפיעים" (החדשות) וגיליון "המשפיעים" (דה-מרקר), התברכנו בגיליון "המשפיעים" נוסף - הפעם של המגזין "ליברל". שלא יחסר חלילה. כנראה שהגורמים המסקרים לא יכלו להרשות מצב שבו מי מהמשפיעים חש שהשפעתו אינה מספיק מורגשת. וזה בעצם העניין עם הסוגה המאוסה הזאת: היא נועדה לקרוץ למושאי הסיקור על חשבון הקוראים.

אפשר לראות זאת בשמהּ המתחנף; בהצמדת הטייטל לגורמי כוח, בניסיון לסמן להם ולעולם שכוחם ומעמדם מופנמים היטב; ובטקסטים המתרפסים שהז'אנר בדרך כלל מייצר, המבקשים להלל את האופן המסוים שבו כל גורם כזה מממש את כוחו. גם כאשר הטקסטים ביקורתיים כביכול, המסגור המאדיר מקהה את העוקץ.

יצוין שבהקשר של מוספי הפרינט מתווסף עוד עניין: הסוגה הזאת ננקטת בדרך כלל בחגים, אז שבועות העבודה הקצרים-עד-לא-קיימים מחייבים הכנת גיליונות של מקסימום עמודים במינימום זמן ומשאבים. אשר על כן - "המשפיעים". תארוז לי 10\50\100 משפיעים לקחת. לא צריך לעשות עבודה עיתונאית ולא לצאת שטח, רק ללרלר על מושאי הסיקור.

אבל מתברר שגם בתוך הז'אנר הזה יש ניואנסים, דרכים שונות להלל, טכניקות ליקוק שונות ומשונות. כמו אותם גוונים שאסקימוסים מיטיבים לזהות בשלג. קראו את הטקסטים מליברל שניפקו אור הלר ודפנה ליאל על גדי איזנקוט ואיילת שקד, בהתאמה. לא תתחרטו. דומה שהם זיקוק של הסוגה.

אור הלר. איזו סחורה בדיוק אפשר לקנות ממנו?
תומר אפלבאום

ראשית, הלר. כבר דובר רבות על הרפיסות של כתבי מערכת הביטחון מול מסוקריהם, ועל האופן שבו הם חשים עצמם שותפי סוד עמם על חשבון קהל הצופים והקוראים. אבל בכל זאת נראה שמשהו בכתב ההגנה שניסח הלר עבור הרמטכ"ל חורג מזה (אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שזו בסך הכל תוצאת העובדה שהלר יודע להתנסח, בניגוד למשל לרוני דניאל העילג). "מדי בוקר, בשש וחצי, עולה רב־אלוף גדי איזנקוט במעלית לקומה ה־14 בבניין בקריה", פותח כתבנו הצבאי בתופי טם טם, וממשיך משם לסולו מיילל, כפי שגיטריסט כמוהו יודע: "...לאיזנקוט היו השנה הרבה מאוד לילות שבהם לא היה ברור אם כשתזרח השמש על המזרח התיכון - מדינת ישראל תתעורר למלחמה. איזנקוט הרג ונלחם השנה המון(!)".

בהמשך צפוי לנו, הקוראים, סקופ. "ועכשיו סקופ: גדי איזנקוט הוא גם בן אדם. זה מעסיק אותו. לטענתו הוא לא נעלב אישית. בשיחות סגורות הוא גם יודע להתבדח על משקלו (שובב). אלא שמה שיותר מטריד אותו הוא שדימוי הצבא נפגע, והממלכתיות של צה"ל נסדקת (יה, רייט)". ולסיום, איך לא, נימה אישית: "השנה הפך איזנקוט לסב כאשר נולדה לו נכדה ראשונה. מלבד ערב חופשי בהופעה של שלמה ארצי הוא לא לוקח חופשות. עובד קבוע בימי שישי. וגם בשבתות (וחגים מה?)".

דאחקות בצד, מטרת הטור של הלר היא להשיב לגורמים פופוליסטיים שביקרו את הרמטכ"ל, בעיקר ברשתות החברתיות (אבל לא רק), באמצעות טענה מהמישור הצבאי-אסטרטגי. תמציתה: הצבא בהנהגת איזנקוט השיג את כל מטרותיו עד האחרונה, וזאת מבלי שיצטרך להיגרר (הוא הרי תמיד נגרר) למלחמה. אבל האם השתיקה הפלסטינית על ההרג הסיטונאי בגדר בעזה היא פונקציה של פעולות הצבא, ולא - נאמר - של מהלכים מדיניים מאחורי הקלעים? האם ההפצצות בסוריה (שהלר מתרברב שהצבאות היריבים יודעים עליהן יותר מאזרחי ישראל, כאילו זה לא התפקיד שלו לדווח עליהן) אכן משיגות את מטרתן, ולא מדרדרות את ישראל לעימות עם מעצמה שלא תוכל לה?

הנקודה היא שיכול להיות שהלר צודק לחלוטין. אלא שלקוראים אין ממש סיבה להאמין לו, משום שהקשקשת המתחנפת שלו על שש וחצי בבוקר ועל שלמה ארצי מסמנת אותו כדובר מסור של איזנקוט, וכמי שרחוק מלהיות נטול פניות. איזו סחורה בדיוק אפשר לקנות ממנו?  

דפנה ליאל. מריירת על מכונה משומנת
עודד אנטמן

אצל ליאל, לעומת זאת, ההתפעמות היא מיכולותיה הטכנוקרטיות של שרת המשפטים איילת שקד, ש"מעדיפה תוצאות על רעש", ומוציאה לפועל "חקיקה מהפכנית", מבלי שליאל נדרשת בשום שלב לשאלה מה טיבה המוסרי והפוליטי של החקיקה הזאת, ומה היא משרתת. כנראה שבשביל זה צריך לחשוב, והרי המטרה של גיליון המשפיעים היא לכבות את המוח. וכך, ליאל מוקסמת מביטול זכות העמידה של פלסטינים בבג"ץ, הסיפוח הזוחל דה-פאקטו שמקדמת שקד ומהעובדה שבכל ראיונותיה היא "תוקפת רק את השמאל". אכן מרשים. היא מתמסרת אפוא לטכניקה על חשבון המהות, ונפעמת מהדורסנות והכוחנות של שקד מבלי שהיא אפילו יודעת לקרוא להן בשמן. לעזאזל, אם היא רק היתה יכולה להיות חברה שלה. או שאולי הן כבר חברות?

למעשה, נראה שזה לב העניין - הכמיהה של כתבי החדשות בטלוויזיה להשתייך לאותה הקאסטה של המסוקרים. נהוג לחשוב שהחדשות בטלוויזיה המסחרית - ובשנים האחרונות אפילו ביתר שאת - פונות למכנה המשותף הנמוך ביותר, המתלהם והפופוליסטי, משום שזה מה שהעם רוצה. ושכגופים מסחריים, או למצער דו-מהותיים, אנשי החדשות לא יכולים להרשות לעצמם להתעמת בצורה בוטה עם האלקטורט שלהם. לכן, מסבירים לנו, הביקורתיות היא מהם והלאה, וכך גם לגבי עידון, כובד ראש, התעמקות ועוד. אלא שכאן מתגלה ההפך המוחלט.

דווקא במגזין נישה שנהנה (שלא בצדק, עיניכם הרואות) מדימוי גבה-מצח - כלומר זירה שבה כתבי החדשות משוחררים לכאורה מהווקטור שדוחף אותם למכנה המשותף הנמוך ושבה הם יכולים לדבר למסוקרים בשפתם - דווקא שם מתגלה ההזדהות הטהורה שלהם איתם. שם נחשפת האמת שלהם: למעשה, הם לחלוטין מוקסמים מהם, ואם רק היה אפשר, גם היו שמחים להיות חברים שלהם. הלר חובש עבור הרמטכ"ל אגרופן כדי להילחם בטוקבקיסטים שכותבים נגדו, ליאל מריירת על ה"מכונה הפוליטית המשומנת" שעובדת עבור שקד מבלי להידרש לערכים הליברליים וזכויות האדם שהיא דורסת.

זו בכלל אפוא לא שאלה של ימין ושמאל: מדובר בהערצת כוח פשוטה. "בבקשה, תנו לנו לחלוק אתכם בכל הטוב הזה", הם כמו אומרים. וזה נכון גם לצדה השני של המשוואה: חשוב לזכור את הטורים האלה בפעם הבאה שמשודר תחקיר "ביקורתי" של ליאל והלר. יש סיכוי מצוין שיהיה זה בסך הכל בימוי של ביקורתיות, פאסאדה צקצקנית שנועדה לשלם מס שפתיים של עיתונות נשכנית. שהרי, דעתם על מושאי הסיקור שלהם מצוינת – ע"ע. וכך גם לגבי "ראיונות נשכניים" שהם תמיד רק מופע של נשכנות שאחריו מסירים את האיפור ומתבדחים.

ואולי סדר הדברים הפוך: דרישת מערכות החדשות לאנשי מקצוע מערכתיים, קונפורמיסטיים ונעדרי חוש ביקורת, מושכת דמויות בעלות אספירציות ממלכתיות שכל נימה אופוזיציונית היא מהם והלאה. גליונות "משפיעים" למיניהם, במוספי כרומו גבוהי מצח, הם בסך הכל הזדמנות טובה להישען אחורה ולהסיר את המסכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#