"בואו לאכול איתי" מצוינת כי הדיבור בה לא מוגבל לחריימה - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בואו לאכול איתי" מצוינת כי הדיבור בה לא מוגבל לחריימה

תוכנית בישול שבה אסור להראות מותגים ושאינה מנסה להקרין עושר, שפע והיעדר גבולות - הופכת מרחב לאקספרימנטים דלים בקלישאות בניגוד לחוקי הטלוויזיה המסחרית

תגובות
"בואו לאכול איתי". עליית מדרגה
צילום מסך מתוך ער�

"בואו לאכול איתי" היא אחת התוכניות הטובות ביותר בטלוויזיה כרגע. בבואו לאכול איתי אסור להראות מותגים: בכל פעם שמותג נלכד בפריים, הוא מטושטש. האם יש קשר בין שני הדברים?

לכאורה, היעדרם של המותגים הוא לא הגורם שאחראי על הליהוק המזהיר, על העריכה המעולה ועל התסריט החביב (כן, בעיניי הווייס אובר של שי אביבי הוא החלק הפחות חזק בתוכנית), אבל הוא כן אחראי על דבר אחד בסיסי שקודם לכל אלה, וייתכן שבהרבה מובנים הוא גם זה שמאפשר אותם - ההיפרעות מהנחת העבודה שתוכנית טלוויזיה היא בסך הכל פלטפורמה לעשיית כסף.

הניסיון של הערוצים המסחריים לחלוב כסף מהתוכניות שהם מפיקים איננו מסתכם רק בהצגה של תוכן שיווקי או פרסום סמוי. הוא מבנה את המרחב של הטלוויזיה המסחרית כולה, על פי היגיון שעליו היטיב לעמוד ד"ר נועם יורן בספר שכתב על ערוץ 2, "הממלכתיות החדשה". ההיגיון הזה מתגלם בהבטחה שכל רגע יהיה מדהים יותר מקודמו. בהכרח.

בהתאם לכך, תוכניות ריאליטי בישול יצולמו תמיד באולפן מוגזם בעליל, שאמור להקרין עושר, שפע והיעדר גבולות. הטלוויזיה המסחרית מבקשת לסמן שאלו תכונות שהמותגים שהיא מוכרת, יהיו אשר יהיו, מאצילים על סביבתם. ובמשתמע - מי שיקנה אותם, ייקח חלק בכל הטוב הזה. בה בעת, הטלוויזיה המסחרית אינה יכולה להרשות לעצמה להיחשד בחוסר אותנטיות, בזיוף. זו אחת הסיבות העיקריות לבליץ תוכניות הבישול שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות. הפתרון הגנרי לכך הוא ציפוי העושר והשפע בשכבה חיצונית של רטוריקה אסלית - אותנטית, כמו חומוס בקופסה. לעומת זאת, בואו לאכול איתי מצולמת בבתים של אנשים. היא מראה מטבח, לא פנטזיה של מטבח. היא מראה חיים, לא סימולאקרה של חיים (רוב הזמן לפחות). במובן מסוים, היא מה שהטלוויזיה המסחרית כל כך רוצה להיות: "הדבר האמיתי".

לכאורה, נחשף כאן פרדוקס מעניין: הטלוויזיה המסחרית משקיעה המון כסף בניסיון לחקות משהו שהיתה משיגה בקלות, אם רק לא היתה משקיעה את הסכומים הללו. עם זאת, כמובן שזה לא המצב, שכן הטלוויזיה המסחרית לא באמת רוצה להיות הדבר האמיתי - היא רוצה להיות פנטזיה של אמיתיות. ויותר מזה, היא רוצה שהפנטזיה הזאת תזוהה עם מותג. שהוא ייתפש כמה שמאפשר את הגרסה הזאת שלה לאמיתיות - זו שמעולם לא התקיימה במציאות, אלא רק בראשם של אנשי מכירות. הרי אם היא היתה מראה את הדברים כמות שהם, למותג לא היה מקום ותפקיד. והוא, הרי, תכלית קיומה.

התוצאה היא אותה מוטציה של אמיתיות על כל הגרוטסקי שבה, ואין כמו תוכניות ריאליטי אוכל כדי להדגים זאת. כשהן מנפקות שוב ושוב את הטקסט הנדוש על "האוכל של בית אמא" ו"החריימה של סבתא" באינספור וריאנטים שונים, הן נראות כמו פוחלץ ששוחזר מאיברים אמיתיים שחדלו לתפקד. הפילוסופים הצרפתים ז'יל דלז ופליקס גואטרי ביקשו מאיתנו לחשוב על הפסל הפריזאי שכל התיירים מצטלמים איתו עטויי חיוך, כעל מכונה ליצירת חיוכים. באותו האופן, אפשר לחשוב על האולפן המוגזם של תוכנית הבישול כזה שמייצר טקסטים אוטומטיים על החריימה. כל כך חריף ועם זאת כל כך מעודן!

אלא שכאן העניין מורכב יותר, משום שהמותג המסחרי לא רק מייצר דיבור על חריימה, הוא מגביל את הדיבור לחריימה. "חריימה" כשם קוד לסכֶמְה שלפיה הדברים צריכים להתנהל בתוכניות מהסוג הזה, משום שהיא זו ש"הוכיחה את עצמה". והרי אין בטלוויזיה המסחרית מקום למה שלא הוכיח את עצמו. כיוון שכל דקת שידור עולה כל כך הרבה, אין מרחב לאקספרימנטים. אולי רק כשזה נוגע לשאלות של תיבול.

בואו לאכול איתי משוחררת מהסכמה הזו ולכן אפשר לראות בה אנשים מדברים באופן הרבה פחות קלישאתי. הם פשוט אומרים את הדברים שמעניין אותם להגיד, ולא את מה שהם חושבים שהם אמורים להגיד (שוב, רוב הזמן). לכן אפשר לראות בה חיים, בשעה שבתוכניות בישול אחרות רואים קליפה מתה בחסות קולף כרוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#