מדוע אנו עוסקים ברכילותי ובאישי ולא בחשוב ובגורלי? - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע אנו עוסקים ברכילותי ובאישי ולא בחשוב ובגורלי?

היחס בין החשוב למעניין התהפך על ראשו והתככים ממלאים את מרבית זמן הסיקור הפוליטי. אבל האם האשמה בכך נעוצה בתקשורת ההמונים או במקום אנושי קמאי יותר?

תגובות
שחזור אמנותי של שני ניאנדרטלים במוזיאון האדם הניאנדרטלי בעיר מטמן שליד דיסלדורף, גרמניה
Martin Meissner / AP

לא צריך לערוך מחקר כמותי כדי לגלות שחלק נכבד מהסיקור של מערכת הבחירות מוקדש להיבטיה הפרסונליים-רכילותיים: הפיצולים, האיחודים, התככים והטינופים. האמריקאים קוראים לזה "הפוליטיקה כמירוץ סוסים". ואכן, זה ההיבט המושך ביותר של הפוליטיקה. ליתר דיוק, זה ההיבט המושך ביותר בבני אדם - היצרים שלהם. תמיד אפשר לסמוך על כך שיבעבעו. השאלה איזו מדיניות אותם בני אדם יובילו בשאלת מס החברות עשויה, לעומת זאת, להיחשב כאילוסטרציה נאה לכל מה שפחות מושך בהם. ככל שמדובר בסיפורים עיתונאיים - כלומר בקליקים - האיד לעולם ינצח את ה"אני העליון".

במשך שנים נטה המחקר התקשורתי להאשים בכך את אמצעי התקשורת ההמוניים. במיוחד מוּכּר בהקשר הזה "מודל התעמולה" של נועם חומסקי ואדוארד הרמן, שלפיו מבנה הבעלות הפרטית על התקשורת מכתיב התמקדות בשערוריות שמי שמרוויחים מהן הם לעולם בעלי כוח, במקום במשברים שמי שנפגע בהם הם חסרי הכוח. הדוגמה שנתנו לכך במאמרם "ייצור ההסכמה" היה הסיקור הענֶף של פרשת ווטרגייט, שבעבעה מיצרים של אנשים חשובים בחליפות, לעומת הדחקתה של פרשת COINTELPRO שבה ניסתה הבולשת הפדרלית (FBI) לסכל פעילות פוליטית של ארגונים שייצגו אוכלוסיות מוחלשות.

כתבת ניו יורק טיימס בפרשת ווטרגייט
The New York Times

אבל מה אם האשמה נמצאת במקום אחר, עמוק יותר, קמאי?

בעת האחרונה, עם החשתו של האסון האקלימי, נשאלים יותר ויותר גורמי מדיניות בתחום, מדוע הם לא מצליחים לגרד אפילו את סדר היום התקשורתי והציבורי. התשובות העיקריות: מדובר באסון מורכב ומבוזר (הן בחלל והן בזמן) שאיננו מוגבל למדינה מסוימת, ארוך טווח, בעל נִראות מוגבלת ושחלק מהשפעותיו קשות לצפי. אבל בעיקר, זהו אסון שאי אפשר לתמצת לכדי סיפור פשוט שיש בו טובים ורעים. בפרק מצוין של הפודקאסט "חיות הכיס" נטען שלו היה מתגלה שכל זה הוא מזימה של יצורים זדוניים ששוכנים בכוכב אחר - העסק היה נראה אחרת לגמרי מבחינת תושבי כוכב הלכת ארץ.

לטענת יובל נח הררי, לכל זה יש הסבר אבולוציוני. אבות אבותינו התנהלו במסגרות קטנות - בין כמה פרטים בודדים לכמה עשרות בודדות של פרטים - מה שהפך את הרכילות לאמצעי הישרדות. זאת משום שבקבוצה בסדר גודל שכזה, גורלם של שאר החברים - מי נפגע, מי חלה, מי עומדת ללדת - משפיע באופן ישיר על גורלי שלי. יתרה מכך, המעבר למסגרות חברתיות גדולות בהרבה, אשר דרש גיוס של ההמונים, התבסס עמוקות על היכולת לנסח סיפורים פשוטים וקליטים. על מה שאוהבים לכנות היום "נרטיבים". על פי הררי מדובר אפוא בעניין אבולוציוני שאיננו תלוי תרבות. כך אנחנו בנויים, וזהו.

הפגנה להגברת המודעות למשבר האקלים בבריסל, החודש
Francisco Seco/אי־פי

כמובן שהשאלה הזאת - טבע או תרבות - לא תוכרע בעתיד הקרוב, אם בכלל. אבל לענייננו זה ממש לא משנה. מה שהאסון האקלימי הקרֶב (ושבחלקו כבר לגמרי כאן) מלמד, הוא כלל אצבע די פשוט: כל דקה של עיסוק בתככים ובטינופים באה מעצם טבעה על חשבון העיסוק בדברים החשובים, ומשכך גורמת להם נזק. זהו. זה כל מה שצריך לדעת. גם לגבי פוליטיקה ישראלית.

האם העיסוק בשולי וברכילותי כיפי? ודאי. כדי להבין את זה, מספיק להסתכל בפרצופים העולצים של הכתבים הפוליטיים שעה שהם מדווחים על עוד שלשול שהמטיר "בכיר בליכוד" על נפתלי בנט ואיילת שקד. מאה אחוז תענוג יצרי טהור. האם שיעור מסוים של עשיית כיף הוא חיוני לקיומו של אורח חיים מספק, אפילו בריא? ודאי ו-ודאי. אלא שבתקשורת המרכזית היחס בין החשוב למעניין התהפך על ראשו, והתככים ממלאים את מרבית זמן הסיקור. הקרם-בוואריה הפך לעיקרית.

היזכרות בכּלל האצבע שנוסח לעיל לא תשנה את התמונה מן הסתם. במקרה הטוב, היא תסייע לצייד את מי שכבר מתנגד לפרדיגמת הדיווח הקיימת בטיעון קליט - כמה אירוני - בשיחות ברזייה. כדי לחולל שינוי פרדיגמטי דרוש משהו אחר. משהו בסדר גודל של אסון גלובלי שישנה את סדרי העולם מהיסוד - ממש כמו זה שמידפק על הפתחים. וגם זה, חייבים להודות, די אירוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#