מה הופך את "איש חשוב מאוד" לסדרה כל כך טובה? - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הופך את "איש חשוב מאוד" לסדרה כל כך טובה?

מהכתיבה המעולה, דרך ההחלטה למקם את העונה השנייה בארה"ב ועד ליחס המורכב כלפי הגיבור ותצוגת המשחק של יהודה לוי - הסדרה של שירלי מושיוף גורמת לך לפקפק במציאות שתחת רגלייך

תגובות
יהודה לוי ושירלי מושיוף על הסט של העונה השנייה
Ian Fisher

1. כתיבה מעולה - אין מה לעשות, זה בעיקר זה. וכתיבה טובה היא מעלה שזוהרת אפילו יותר ביצירה קאמרית מהסוג של איש חשוב מאוד: דמויות ספורות, התרחשות מעטה, סצנות ארוכות. או-אז היא הופכת וירטואוזית.

כתיבה טובה ניחנת גם במקוריוּת. ומקוריות אף היא נוכחת כאן. דוגמה מזהירה לכך ניתנת בסצנה שבה יהודה לוי (אוקיי, יודה) מבריח שודד לוס-אנג'לסי בעזרת מטר של קללות בעברית. למעשה, וזה הפָּטיש בסצנה הזאת, הוא מבריח אותו בכוח האחרוּת שלו. הוא נוטל אותה בידיו ומשתמש בה כאילו היתה אגרופן. קללות בעברית כקצוות משוננות. זה מקורי!

2. ההחלטה למקם את עלילת העונה השנייה בארה"ב - מבין הסדרות המעטות שנעשו בארץ על "התעשייה", קרוב לוודאי שהעונה הראשונה של איש חשוב מאוד היא הטובה שבהן. וחלק גדול ממה שהיה לה להגיד עליה - כמוסד, כדימוי, כמציאות - היא אמרה (להבדיל כמובן ממה שהיה לה לומר על הדמויות, שרחוק מאוד ממיצוי).

לכן, הבחירה למקם את עלילת העונה השנייה בארה"ב, וליתר בדיוק בלוס אנג'לס, מרעננת. היא מזמנת מרחב חדש לחקירה. קרקע בתולית. ובאל.איי כמו באל. איי - כל האופציות פתוחות. אלא שאל.איי, שבה מתרחשת העונה, היא אל.איי פונקציונלית, לא האידיאית. החצר האחורית של הוליווד. ה-Highways המפלצתיים. עיר שמכריחה אותך לצעוד קילומטר כדי לפרוט שטר או לקחת אובּר עם עוד שלושה סטלנים. ספק אם היא נראתה כך בסדרה כלשהי, לא רק ישראלית.

טריילר לעונה השנייה של "איש חשוב מאוד"

3. היחס המורכב שהיא תובעת כלפי הגיבור - כל פרק ופרק מאייר מגבלה אחרת של הגיבור, ולפעמים גם את כולן יחדיו, עד שאנחנו לומדים להכיר אותן בעל פה. יודה, נרקיסיסט עצום, אגוצנטרי, שוויצר ובעיקר - אוויל. הוא חושב למשל שאשה סופּר-מצליחה בגיל המעבר בהכרח רואה את החיים שלה מבעד למבט החברתי עליה. לך תסביר לו.

אלא שכל זה לא גורע מההזדהות עם לוי. לא רק משום שיש לו קסם אישי (ויש לו, כפי שקורה לעתים מזומנות עם סכלים), אלא משום שכל מהלך העניינים מכוון לשם. זו בכל זאת דרמה, והוא הגיבור, והחומר שדרמה מפרישה הוא הזדהות. כשהיא עשויה היטב, הוא גם יוצא דחוס. הנה כי כן אתה מזדהה באינטנסיביות עם סלב-על - מי שאינספור היבטים בחייו מוגדרים על ידי העובדה שהוא איננו בנאדם רגיל.

(ואולי ההזדהות נובעת דווקא בגלל, ולא למרות, העניין הזה. כלומר אולי העובדה שכל אחד מאיתנו הוא הסלב הבלתי מעורער של חייו מובילה אותנו להזדהוּת גדולה עם ביטויים של נרקיסיזם צרוף - איכות שרק במקרה מקבלת בדוגמה של הידוען גם חזות ציבורית).

אבל העניין עם יודה הוא שחרף כל ההזדהות הזאת, אנחנו רואים בדיוק רב גם את המגבלות שלו, את החסרונות והעליבויות שלו, כפי שהוא לעולם לא יראה. כאשר אלי שיין (נטע ריסקין המצוינת), הסוכנת, ממהרת לעזוב את החדר שלו בבוקר שאחרי, אנחנו יודעים בדיוק מה היא חושבת עליו, איזו פונקציה הוא מילא עבורה, ואיזו אדישות גמורה השם שלו עתיד לעורר בה בתוך ימים ספורים, אם לא שעות. יודה לא רואה את זה באותו הרגע, וספק אם יראה אי פעם. למעשה, ייתכן מאוד שכל זה כבר קרה פעם - וגם אז הוא לא ראה. ועדיין, אנחנו בצד שלו, הטמבלול, ולא בצד שלה.

קטע מתוך "איש חשוב מאוד"

4. היחס החידתי למציאות - פה העניין כבר מתחיל להסתבך בשל החיווט המורכב בין הסדרה למציאות. הפילוסוף סטנלי קאוול, שכתב בין השאר על הקולנוע, טען שמבנה הממשות המיוחד של הגיבור הקולנועי שואב לא מעט מהפנים של השחקן שמגלם אותו. העובדה שמייקל קורליאונה, למשל, לובש את הפנים של אל פצ'ינו - שחקן שמוכר לנו מאינספור סרטים אחרים ואדם שמעלליו ידועים לנו מערוץ !E ובכלל - טוענת אותו בממשות פרטיקולרית. היא הופכת אותו, בפשטות, למי שהוא. יש לו מעמד אונטולוגי ייחודי, חידתי משהו. היברידי. הוא איננו מציאותי, אבל גם לא בדיוק בדיוני. או בלשונו של אהרן ברק, הוא ישות דו מהותית. זאת בניגוד לגיבור מחזה התיאטרון, שאיננו מזוהה עם שחקן מסוים, אלא משוחק בכל פעם בידי אדם אחר.

איש חשוב מאוד נוטלת את העניין העדין הזה, שפועל תמיד במישור הסמוי של הדברים, ומציבה אותו בחזית. זה מסבך את העסק כהוגן. ברגע שלוהק יהודה לוי האדם לגלם את יהודה לוי הדמות, האמירה המשתמעת היא שהאדם יהודה לוי איננו רק עוד נדבך באונטולוגיה של הדמות יהודה לוי, אלא ששני אלה - חד הם.

ואם זה כך, מה זה אומר על כל מה שנטען לעיל? נרקיסיסט, שוויצר, אוויל וגו'. מה זה אומר על ההסכמה של לוי, האדם, לקחת חלק בדבר הזה? בניגוד להופעה של מאט לה בלאנק ב"אפיסודז" או של בוב סאגט ב"פמליה", שתיהן קומדיות, כאן זו איננה בדיחה. הניסיון הוא לגרום לנו להאמין שזו המציאות, האמת לאמיתה.

ודאי, אפשר להשעות את השעיית השיפוט, ולומר: הוא משחק, הוא דמות. אבל אז מתגנב חשש שמא אי אילו אנקדוטות בכל זאת מבוססות על חייו האמיתיים. או ברמה מעשית יותר, אולי ההיכרות הקרובה עם השחקן, המתחייבת מעבודה על סדרה מהסוג הזה, ציידה את היוצרת שירלי מושיוף בקווי המתאר הסופיים של הדמות. אולי כמה מהגגים זה פשוט הוא. הצחוק האווילי זה בטוח הוא. ההבעות!

וכך נפתח במהלך הצפייה ערוץ נוסף בתודעה, ערוץ בונוס, ומתנהל בו המשא ומתן הבלתי נגמר הזה. רחש המלווה אותה תמידית. ויש שהבונוס-טראק הופך לעתים לדבר עצמו: קרה או לא קרה? יודה או "יודה"? האם זה לא מה שדרמה טובה עושה? גורמת לך לפקפק במציאות הממשית תחת רגלייך?

5. תצוגת המשחק המעולה של יהודה לוי - ואולי האווילים בסיפור הזה הם אנחנו. אני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#