הפיצול הפטישיסטי של יונית לוי - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפיצול הפטישיסטי של יונית לוי

שני משפטים שסיפקה מגישת "החדשות 12" מקפלים בתוכם את אחד המכשירים היעילים והעוצמתיים ביותר לטשטוש חשיבותן של סוגיות בוערות. קחו את האסון האקלימי לדוגמה

תגובות
יונית לוי. אם היא שגרירה בפוטנציה - למה היא לא לוקחת בזה חלק פעיל?
הדס פרוש

שאלה: "מה מדאיג אותך לפני השינה?"

תשובה: "שהקרחונים נמסים, יש מגפות שיכולות להתפרץ כל רגע ובקרוב לא יהיה אוכל על כדור הארץ. תזכירו לי לא לקרוא ספרים על סוף העולם בלילה".

(מתוך מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 5.4.19)

הדוברת היא איננה פעילה סביבתית, אפילו לא כתבת המסקרת נושאים סביבתיים. הדוברת היא המגישה הראשית של מהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל. יונית לוי, שמהּ. האם יש לדברים האלה, לדאגה הזאת שמדירה שינה מעיניה, איזשהוא ביטוי במהדורה שהיא מובילה, מגדול ועד קטן? הצחקתם את לוי ואת העורכים שלה ביחד. אם כבר, המהדורה המרכזית, שלאחרונה עברה לידי "קשת", היא אחד המכשירים היעילים והעוצמתיים ביותר לטשטוש חשיבותו, מידת השפעתו וממדיו של האסון האקלימי בשיח הציבורי הישראלי.

הרי כמו כל כלי תקשורת מרכזי בארץ, גם המהדורה שלוי אמונה עליה מסקרת אותו בצורה דלה ביותר. כשהיא כבר סוף-סוף נותנת לו ביטוי, היא נוטה להוסיף סייגים כוזבים המציירים את ההתחממות הגלובלית כהיפותזה של מדענים, שמוקדם עדיין לחרוץ דין בעניינה, כאילו אין קונסנזוס מדעי בנושא. זו הוורסיה הסביבתית של הפרקטיקה העיתונאית העלובה הידועה בשמה "מלחמת גרסאות", ורבות כבר נכתב על חלקהּ הלא-מבוטל באסון האקלימי המתרגש (למשל כאן, במאמר העוסק במזכר פאוואל - ערש לידתה של הפרקטיקה הזאת שנדחפה לתקשורת האמריקאית, ומשם לשאר העולם, בידי כסף ימני).

וכל זה עוד לפני שדיברנו על פרדיגמת הדיווח הבעייתית של מזג האוויר. תחזית מזג האוויר, האחות המפגרת של שאר האייטמים במהדורה, לעולם תציג את המגמות ההולכות ומקצינות מדי עונה ואת השתבשות מערכות האקלים כעניין שרירותי לחלוטין - נטול כל הקשר או סיבתיות. "מזג האוויר השתגע!", גועים לוי ושאר עמיתיה המגישים, לצד חבריהם החזאים-ליצנים, כשמטבע הלשון השחוק מַבְנה את הבעיה כמופת של שרירותיות, וחוזר ומבנה אותה כך מדי ערב.

"התחזית היא האחות המפגרת של שאר האייטמים במהדורה"

הפילוסוף הרוק-סטאר סלבוי ז'יז'יק מכנה את העמדה שלוי ניסחה בראיון "פיצול פטישיסטי". לוי כמו נחלקת לשניים, שני נתחים שאינם מנהלים זיקה אחד עם השני: ביום מגישת חדשות, ובלילה, לפני השינה, אזרחית מודאגת. שתי ישויות החיות בגופהּ של אשה אחת ובכך מאפשרות לה להמשיך ולשמש כחלק מעולם הדימויים של כל אזרח ישראלי, אך בה בעת גם להסתיר ממנו, בצורה אקטיבית ממש, את האסון שהוא שותף ביצירתו. אמנם, ביחד עם כמעט כל שאר אזרחי העולם, אבל עדיין אסון שהוא שותף ביצירתו.

נדמה שלוי מודעת בחושיה לבעייתיות הגלומה בעמדה הזאת, ולכן הסיפא של הציטוט, המדהימה בפני עצמה. באבחת משפט אחד היא משעתקת את האסון - שרק לפני שנייה טענה שטורד את לילותיה - מהתחום הממשי, האקטואלי, הבוער, לתחום המדע הבדיוני; דיסטופיה על סוף העולם אי שם. כלומר הפיצול הפטישיסטי חודר לדבריה של לוי ונוכח במשפטים עצמם, בלשון המשובשת והשבורה שלה. רגע אחד היא מדברת על מציאות קונקרטית ואקטואלית, וברגע הבא אחריו זו משונמכת לדרגת דיסטופיה שבסך הכל קוראים עליה ב"ספרים".

זה בוודאי איננו הנושא היחיד שבו לוי מפגינה את אותו פיצול פטישיסטי. רק לשם המחשה, לפני חמש שנים התנדבה לכתוב מאמר לכתב העת היהודי-אמריקאי "טאבלט מגזין", ביחד עם עמיתהּ דאז אודי סגל, בתגובה למאמר של העיתונאי והסופר היהודי-אמריקאי מתי פרידמן. זה היה קצת אחרי "צוק איתן" וללוי וסגל היה חשוב לסדר את הפרוטוקול בנוגע לכמה נקודות שפרידמן העלה. וכך הם כתבו: "שידורי החדשות הבלתי פוסקים (לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון), שתודלקו באמצעות המסרים המעורפלים של הפוליטיקאים בנוגע למצבם של הנערים, יצרו תקוות שווא שישראל תוכל לתפוס את החוטפים ולשחרר את בני הערובה בחיים. 18 ימי שידור מאוחר יותר, כאשר גופותיהם נמצאו בשדה פתוח ליד חברון, הלך הרוח הציבורי היה של הלם, אבל וקריאות לנקמה. (ישראל)... היתה מוכנה למלחמה".

אלא שהמהדורה של לוי וסגל היא בעצמה זאת שסייעה בעיצוב אותו הלך רוח, תחזוקתו וניפוחו לממדי ענק. היא לא העניקה ביטוי ראוי בזמן אמת להערכה הכמעט ודאית במערכת הביטחון שהנערים נרצחו, ובכך טיפחה את אותה "תקוות שווא" רצחנית שלוי קוננה עליה בשבתה כפובליציסטית. "הפסטיבל התקשורתי סביב 'הנערים החטופים' התאפשר רק בשל קשר שתיקה של הרשויות והעיתונות בדבר מותם הכמעט ודאי עם היחטפם", כתב אז שוקי טאוסיג ב"עין השביעית", זמן קצר אחרי שנודעו תוצאות האירוע. ברי שהמהדורה של לוי היתה חלק מאותו פסטיבל, ממש כשם שהיתה חלק מאותו קשר שתיקה.

הפגנה נגד השלכות ההתחממות הגלובלית בלוזאן, שווייץ, החודש
AFP

בנקודה זו מקובל לעצור ולטעון שהבעיה היא איננה בלוי עצמה, אלא בקונבנציות סיקור שרירות וקיימות, ובמשתמע - גדולות ממנה, או מכל אדם ספציפי. סיקור המשבר האקלימי היא בהחלט דוגמה לפארסה המתנהלת מדי ערב "הודות" לקונבנציות מושרשות היטב - לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים בעולם. כך שהטענה הזאת, האימפרסונלית, נכונה במידה רבה. אי אפשר לעמוס על כתפיה של לוי את כל צרות תבל. אבל דווקא העובדה שבלב מהדורה יש שגרירה בפוטנציה של מודעות כלפי ההתחממות הגלובלית יכלה להיות מכרעת בשינוי התפישה הציבורית של הנושא בישראל. לעומת זאת, טיעון הנגד הגורס שישראל היא ממילא מדינה קטנה שלא יכולה לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית הוא טיעון בָּטֶל מהבחינה הערכית. אם עיתונאי סבור שנושא מסוים קריטי לביטחון האישי שלנו כאן - בין אם "כאן" במדינת ישראל, ובין אם "כאן" בכדור הארץ - חובה עליו לקדם אותו.

לכן השאלה שחשוב יותר לשאול היא למה לוי, ועמיתים אחרים שלה, לא עושים את זה. מה מונע בעדם. וכאן, בצד התשובה הוותיקה והצפויה-יחסית, על אודות הרייטינג הנמוך של המשבר האקלימי שמיתרגם בתורו לפרמיה נמוכה בעד אייטמים שעוסקים בו, נדמה שהולך ותופס מקום גורם נוסף, חשוב לא פחות. כמו בארה"ב, ובניגוד מסוים לאירופה, דומה שגם בישראל היחס לנושא הולך ונחלק לפי קווי השבר הפוליטיים. שמאל נגד ימין. ומכאן שהבחירה שלא לעסוק בו כלל (ואם כבר עוסקים בו, אז לסייג באמצעות "איזון" כוזב), גם היא נועדה שלא להרגיז את הימין. התקרנפות פשוטה בקיצור, אפילו אם מאחורי הבחירה בה אין עדיין מודעוּת מלאה.

מי שזה נראה לו מוגזם, או פרנואידי, מוזמן להציץ בהתייחסויות להתחממות הגלובלית ברשתות החברתיות או בטוקבקים, ובמקביל לעקוב אחרי מה שקורה בעולם. בצרפת, מחאת "האפודים הצהובים" תודלקה בחלקה על ידי קבוצות ימניות שתופשות את הניסיון להילחם במשבר האקלים כפריווילגיה שמאלנית, עשירה ולבנה. זאת ועוד, רק בסוף החודש שעבר פורסם מאמר מערכת של כתב העת האקדמי Journal of Applied Ecology, שעסק באווירת הפחד ("Landscape of fear") שמדענים בכל העולם העידו שעוטפת יותר ויותר את עיסוקם בנושא, בעקבות שורה של פרשות: החל מקיצוץ תקציבים של קרנות מחקר (באוסטרליה), עבור בצווי איסור פרסום כלפי ממצאים (בארה"ב) ועד מעצרים (באיראן). המאמר קרא למוסדות שעוסקים בתחום "להיעמד על רגליהם" כדי לסייע בביצור הלגיטימציה למחקר בתחום. ומכאן גם המקום לפנות גם ליונית בבקשה, או שמא בדרישה, דומה. אלייך יונית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#