רביב דרוקר ומלכודת התחתית הכפולה של העיתונות - ללא נחת - הבלוג של איתי זיו - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רביב דרוקר ומלכודת התחתית הכפולה של העיתונות

תחקיר "המקור" על בני גנץ וקמפיין "ניו יורק טיימס" נגד ג'ו ביידן הן דוגמאות טובות לאופן שבו הניסיון לתווך תופעות פוליטיות אינו שורד את מאפייני התקשורת במאה ה-21. הנהנה הישיר מכך הוא הימין

תגובות
"המקור". לא הצליחה להימלט מהאשמות בשמאלנות
צילום מסך מתוך ער�

"אתה רואה את העיתונאים של הצד השני, וזה כמו לשחק פינג-פונג עם הקיר. אתה מנסה להיות עיתונאי, לא מאוהדי נתניהו אבל בכל זאת, ובצד השני, שהוא מיעוט לא שולי בקצה המחנה, הברדוגואים, הסג"לים והריקלינים מקבלים מקום מאוד מרכזי... הם תועמלנים. אני משחק אותה יפה נפש, עושה תחקירים על בני גנץ, מחפש עליו מידע, מנסה להיות הכי הגון. חופר על כחול-לבן, יורד על אבי גבאי ועל לבני, והצד השני כאילו מצופף שורות ויאללה למלחמה. הכל עובר". (רביב דרוקר, 5.4.2019, "גלובס")

יש קו בלתי נראה שעובר בין הדברים האלה שאמר רביב דרוקר ערב הבחירות בראיון ל"גלובס", שנועדו לנמק, בין השאר, את התחקיר המיותר שתוכניתו "המקור" ערכה על בני גנץ, לבין הקמפיין התימהוני שמנהל לאחרונה "ניו יורק טיימס" נגד סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן בעוון חפינת נשים.

גם דרוקר, כנראה העיתונאי בעל הזכויות הרבות ביותר בישראל כרגע, וגם ניו יורק טיימס, כנראה גוף התקשורת הטוב ביותר בעולם כרגע, ניסו לתווך תופעות פוליטיות עכשוויות תוך נקיטת עמדה "ממלכתית", במובן שהיא בלתי-כיתתית, לא פרקטיקולרית, והתוצאה היתה ששניהם נפלו לאותה מלכודת בעלת תחתית כפולה: פעם אחת, משום שהם כבר ממילא מזוהים כפרטיקולרים, כשמאלנים, עוד לפני שאמרו מלה אחת, ופעם שנייה, משום שגם הממלכתיות עצמה מזוהה על ידי המחנה היריב כשמאלנות, ועוד כזאת שמסווה עצמה מאחורי חזות שקרית.

קטע מתוך "המקור" על בני גנץ

"היום כולם מדברים מפוזיציה" גורסת חוכמת טוויטר עכשווית, אבל היא ככל הנראה היתה נכונה תמיד ולכן היא גם ממש לא פרודוקטיבית. השאלה היא לא מי מדבר מפוזיציה, אלא מה הוא עושה עם זה. הפתרון של דרוקר - שעבודתו העיתונאית המרשימה בעידן נתניהו זיכתה אותו במקום של כבוד בשלטי התעמולה של הליכוד נגד התשקורת ("הם לא יחליטו") ושבאופן כללי הוא האדם האחרון שאפשר להאשים בהתקרנפות - היה הפתרון המסורתי, המאה-העשרימי: לערוך תחקיר על גנץ ובכך לבדל את עצמו מ"הסג"לים והריקלנים", אותם תועמלנים שערכים כמו איזון, חקר האמת וממלכתיות מעניינים להם את קצה הישבן. התוצאה היתה בעייתית. מחד, דרוקר לא הצליח לשים יד על חומרים ממשיים שיצדיקו כתבת תחקיר ארוכה, ומאידך, גם לא הצליח להימלט מהאשמות בשמאלנות, משום שהכרוניקה המעט-חיוורת שהציג לא כללה את אירועי קבר יוסף - והרי תעמולת הימין ייחסה לגנץ אחריות יתרה על מות מדחת יוסף (על אף שהיה שלישי או רביעי בשרשרת הפיקוד).

דרוקר גם אכל אפוא את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר, אבל לזכותו ייאמר שהפתרון לבעיה איננו פשוט כלל. גם סיקור מנקודת מבט כיתתית היא אופציה רעה, ולראיה, אי אילו ביטאוני שמאל שמתפקדים בשיח הציבורי הכללי כעץ נופל ביער. דרוקר הוא יציר של מערכות שהתעצבו בתקופה אחרת ושרויות כעת במשבר אמיתי, קיומי, ואם הוא נפל בניסיון להלך בין הטיפות, המקרה של ניו יורק טיימס הוא כבר איוולת פשוטה. בניסיון להראות שהוא מאוזן, פצח העיתון הוותיק בקמפיין נגד סגן הנשיא לשעבר ואחד המועמדים הדמוקרטים ככל הנראה לנשיאות ב-2020, ג'ו ביידן, משום שחיבק נשים באופן בלתי ראוי. הביקורת על המעשים היתה מוצדקת, אבל כוח האש שהעיתון הפנה כלפיו היה בלתי פרופורציונלי בעליל, ולראיה, מספר כותבות פמיניסטיות של הטיימס קטלו את העיתון שלהן באופן קטלני על יישום אבסורדי ומעוות של אתיקת MeToo#.

17 בפברואר 2015 - ביידן עם סטפני קרטר, רעיית שר ההגנה החדש של ארה"ב
אי־פי

אם כן, גם הטיימס בסך הכל רצה להראות שהוא מאוזן, שהוא תר אחר האמת ללא משוא פנים, והתוצאה היתה קריקטורה של חקר האמת. מטבע הדברים, הראשונים ללגלג עליה היו דונלד טראמפ ושאר הימין האמריקאי שהשתמשו בהשחרה של ביידן למטרותיהם.

אין בכל זה כדי לטעון שהמשבר שחווה העיתונות הביקורתית בנסיבות החדשות שבהן היא מוצאת עצמה איננו אמיתי, או שהפתרונות פשוטים. הם לא. כרגע, על כל פנים, לא נראה באופק פתרון הגון. אבל מה שבטוח הוא שנהנה הישיר מהמצב החדש הוא הימין, שלא רק שאינו מחויב לממלכתיות, אלא רואה בה תכונה "שמאלנית". שכן, אותה עודפוּת שאנשי שמאל עוטים עליהם בניסיונם לייצג דבר מה גדול מהם עצמם, איזושהי מחויבות בסיסית לכללי המשחק, לפייר-פליי - נתפשת בעיני הימין כתחפושת, כניסיון לשדוד את המשחק. אותה עמדה הוליסטית של השמאל נתפשת בעיני הימין כאימפריאליזם פשוט.

במקרה הזה, הפוסל במידה רבה במומו פוסל, משום שהצעקות על כך שהשמאל מטה את המשחק לטובתו אינן אלא חלק מניסיון הימין לבנות לגיטימציה לשינוי רדיקלי של כללי המשחק. במסווה של רטוריקה של כיול המערכת מחדש בכמה מעלות, הימין שואף לקעקע את נשמת אפה. דוגמה היסטורית שעשויה להמחיש זאת, ניתן לראות בהשוואה בין שניים שהם, במובנים מסוימים, ארכיטיפים של המחנות שלהם:

שמעון ריקלין ואראל סג"ל. הפייר-פליי נתפש בימין כתחפושת
צילום מסך ערוץ 20

יום לאחר בחירתו של טראמפ בנובמבר 2016, היו עיני העולם נשואות לנשיא היוצא ברק אובמה, לראות מה יגיד. וכך הוא אמר: "מוסד הנשיאות ומוסד סגנות הנשיאות הם מעל כולנו. הנחיתי את אנשָי לבצע העברת שלטון בצורה הכי טובה שרק אפשר. אנו מאחדים כוחות לצורך העברת שלטון. זה אחד הסממנים המובהקים של המדינה שלנו ואנחנו נדגים אותו כעת שוב לנו ולעולם". כאשר רבים בשמאל ציפו ממנו לשבירת הכלים, התגאה אובמה בשמירה קפדנית עליהם וספג על זה לא מעט.

מהצד השני, בספר "הצאר החדש" מאת סטיבן לי מאיירס, שהוא ביוגרפיה על ולדימיר פוטין, מסופר כיצד טקס העברת הנשיאות מבוריס ילצין לפוטין הפך למעין אובססיה של האחרון. ואכן, טקס כה מרשים ספק אם נראה לפני לכן בקרמלין. במידה רבה בצדק: היתה זו הפעם הראשונה שבה השלטון ברוסיה עבר בצורה דמוקרטית ומסודרת בעקבות בחירות. היתה זו גם הפעם האחרונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#