חמישה דברים שלמדתי על העתיד לפי "השנים"

לדרמה בהפקת BBC ו-HBO יש יומרה לא קטנה: לתאר את בריטניה של 2025-2029. היא עושה זאת, לעתים תוך עיוורון זועק לשמיים ולעתים בפיקחות, תוך שהיא מתארת את קורותיה של משפחה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"השנים". כל פרק בערב השנה האזרחית החדשה
"השנים". כל פרק בערב השנה האזרחית החדשהקרדיט: HBO

"השנים" (Years and Years) היא דרמה בת שישה פרקים של BBC בשיתוף עם HBO ויש לה יומרה לא קטנה: לתאר את בריטניה בשנים 2025-2029. הפרק הראשון מתמקד באירועי ערב השנה החדשה 2019 במשפחה מנצ'סטרית בת ארבעה אחים בוגרים. הפרק השני קופץ שש שנים קדימה ומלווה את אותה משפחה בערב תחילת שנת 2025. מכאן ואילך, כל פרק נפתח ב-31 בדצמבר של השנה הבאה בתור עד 2029.

עיקר העניין של הסדרה, המשודרת ב-yes, הוא בתהליכים הפוליטיים-כלכליים-טכנולוגיים שהיא מנסה לנבא דרך קורות המשפחה. אפשר לומר שהתחזית שהיא מנפקת "הולכת בגדולות" ומציירת התרחשויות גלובליות קיצוניות למדי, מהסוג שעתיד להשפיע דרמטית על כל תחומי החיים. התיאורים שלה פתוחים כמובן לפרשנות ויהיו ודאי שיטענו שהן לא קיצוניות מספיק.

אז מה אפשר ללמוד מ"השנים" על העתיד הצפוי לנו, בין אם כתוצאה מבחירות תסריטאיות מודעות ובין אם כתוצאה מבחירות בלתי מודעות? הנה חמש נקודות עיקריות:

1. לאנשים יחזור להיות אכפת

הפְּשט: "השנים" זכתה לתהודה מסוימת במקומותינו בזכות סצנת הפתיחה, שבה אמה תומפסון, המגלמת ראשת ממשלה פופוליסטית בשם ויויאן רוק, מצהירה ”I don’t give a fuck” בתשובה לשאלה הנוגעת למדיניות ישראל ברצועת עזה. היא זוכה על כך בהנהוני הסכמה גורפים מהקהל ובכך מסמנת לכאורה החרפה במגמה הכה-מוכרת מהעת האחרונה, של תשומת לב פוחתת והולכת לשאלות הנוגעות לזכויות מיעוטים, בואכה זלזול בוטה בהן.

אלא שהמסקנה של הסדרה הפוכה בתכלית (זהירות, עכשיו מגיע ספוילר). בפרק האחרון מתוארת התוכנית המורכבת והנועזת של כמה מבנות המשפחה להציל את יקירן ממחנה ריכוז של פליטים, ועל הדרך להצית שערורייה ציבורית שעתידה להוביל להדחתה של רוק מדאונינג 10. וראו זה פלא, המזימה מתבססת כולה על ההנחה שאם הציבור הרחב רק יֵדע על דבר קיומם של מחנות מהסוג הזה, הוא יפעל במהירות למיצוי הדין עם האחראים. במלים אחרות, בבריטניה של 2029, להבדיל מזו של 2016 שהצביעה לברקזיט, לאנשים ממש כואב הלב בגין סבלם של מהגרים ופליטים עד שהם נוקטים בפעולה פוליטית חדה ונחושה כדי לבוא חשבון עם מחולליו. זה לא כמו בעבר הפרימיטיבי של שנות העשְרֶה של המאה ה-21, כשאנשים רק רצו לראות מוסלמים נדפקים. להפך: People do give a fuck!

הטריילר של BBC ל"השנים"

הדרש: ברור שיש כאן עיוורון זועק לשמיים מצד היוצרים. הנחת העבודה שלהם, ברוח פרויקט הנאורות, לפיה ידיעת העוול תוביל באופן הכרחי לצמצומו, היא כשלעצמה אחת התפישות שקורסות בימים אלה. במקרה הטוב, אנשים כיום מפגינים יצירתיות שלא תיאמן במטרה להכחיש את מה שכבר ברור וידוע, ובמקרה הרע, הם שמחים עליו. חוגגים אותו. אמירה יותר רלוונטית למציאות חיינו בהקשר הזה תהיה: "מחנות ריכוז לפליטים שהורסים לנו את החיים וגונבים לנו את העבודות? הביאוהם לכאן!" ובמציאות עתידית שבה המאבק הגלובלי על משאבים רק יחריף בשל משבר האקלים (כפי שהסדרה אכן מראה), מגמת ההתנכרות למיעוטים ולזרים רק תסלים. אלא שליברלים מהסוג של יוצרי "השנים" לא לומדים כלום ולא שוכחים כלום. אפשר למקם מחנה ריכוז ענק בתוך השטח המת של תפישת המציאות שלהם.

2. הבשורה הטכנולוגית הגדולה תהיה ישויות בינה מלאכותית  

פשט: את ההתפתחות הטכנולוגית היומיומית המאז'ורית ביותר ש"השנים" מציגה מגלם "סניור" - ישות בינה מלאכותית ברוח סירי, אלקסה ודומותיהן. הוא מוצב במרכז הבית (תפישת מרחב שמרנית ומאה-עשירימית בפני עצמה), מיירט בקשות שונות הנשמעות בחלל ועיקר תרומתו היא ביצירת קשר עם נמענים שונים. בקיצור, היתרון שלו מתמצה בזירוז תהליכים. זהו. בהמשך, התפתחויות טכנולוגיות בתוך עולם הסדרה מאפשרות את היעלמו של האובייקט הפיזי של סניור.

ועוד מהנעשה בחזית הטכנולוגית: למעט הבלחה לרגע, רכב אוטונומי הוא איננו הנורמה גם ב-2029 (ובכלל, המכוניות נראות בדיוק כמו היום). האופנה אינה שונה בהרבה, אם בכלל (תשכחו מבגדים ונעליים אווירודינמיים כמו ב"חזרה לעתיד 2"). המאכזב מכל הוא גם בה בעת המעודד מכל: כל הרעיונות היפים והנוראיים על סייבורגים מתמצים בפיצ'ר המסייע להפוך אנשים למכשירי סלולר עם מצלמה המוטמעת בעין ושפופרת אולד-סקול המוטמעת ביד (שפופרת?!). הרעיון של הסינגולריות כן תופס תאוצה בעולם הסדרה, וזו אולי הבשורה הגדולה ביותר שלה, אבל העונה מסתיימת מבלי שהובן אם הוא אכן עובד.

דרש: במאמר מבריק שכתב ב-2012 האנתרופולוג האמריקאי דייויד גראבר, מי שטבע את המונח "משְרות בולשיט" (Bullshit Jobs), הוא תוהה: איך קרה שההמצאות שספרות המד"ב חזתה (מכוניות מעופפות, מושבות על מאדים, תרופות נגד הזדקנות ועוד ועוד) - התבדו. יתרה מכך, למרות שהחידושים שכן פותחו מאז הם צל חיוור של ההבטחה שהיתה גלומה בטכנולוגיה, מלווה אותם התפעמות תמידית מקיר אל קיר, כאילו הם פסגת היצירה האנושית.

גראבר לא ציפה כמובן שכל התחזיות הפנטסטיות יתגשמו, אבל הוא טוען במאמרו באופן משכנע למדי, שאיפשהו בדרך התחולל שינוי פרדיגמה שסירס באופן עקרוני את יכולת החדשנות שלנו, והפך את הטכנולוגיה להעָצמה, בסך הכל, של המציאות המוחשית המוכרת באמצעים וירטואליים. "נאמר לנו שוב ושוב על פלאי המחשבים, כאילו זה פיצוי בלתי צפוי", הוא כותב, "כשלמעשה, לא הבאנו אפילו את המחִשוב לנקודה שאנשים בשנות החמישים ציפו שנגיע אליה עד עכשיו".

למסלול המצומצם למדי שבו הטכנולוגיה נעה, לאופק המוגבל הזה שלה, יש גם היבט מוסרי ולאחרונה הוא מדובר יותר מתמיד על רקע משבר האקלים. ההיסטוריון ההולנדי רוטגר ברגמן, מחבר הספר "אוטופיה לריאליסטים", טוען למשל שאחת הטרגדיות הגדולות של תקופתנו היא שאנחנו מבזבזים תועפות של כישרון על עיסוקים שאינם תורמים דבר לאנושות, כמו פיתוח אלגוריתמים שנועדו לשאוב כסף מאנשים, במקום לנסות להציל את כדור הארץ.

אמה תומפסון כראשת ממשלהצילום: HBO

במובן הזה, התחזית של "השנים" עקבית ועולה בקנה אחד עם כל מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות. ברגעים מסוימים נראה שהסדרה מגדילה לעשות ואפילו מבקרת את הנושא החמקמק הזה, באמצעות קו העלילה של באת'ני, נערה שמתמכרת לחידושים הטכנולוגיים ואף מאפשרת להם לנהל את חייה. אולם ברגע האמת, האמירה הביקורתית מתפוגגת, כשמתברר כיצד דווקא בטכנולוגיות שביום-יום נראו אינפנטיליות - השפופרת וכל זה - טמון המפתח לגאולה חברתית. 

3. משבר האקלים לא יעבור פוליטיזציה

פשט: הוא אמנם מכה ללא רחם בתושבי הכדור, שגילו בשנים שקדמו ל"השנים" שאננות ויוהרה עלובות, ועושה זאת בצורות שונות, מגוונות וכואבות (סוגי מזונות שנעלמים, מינים שנכחדים, אסונות טבע שהפכו לנורמלי החדש ועוד). אבל משבר האקלים לא הופך בסדרה לסוגיה שמגדירה את המחנות הפוליטיים, לקו פרשת המים שמבדיל בין ימין לשמאל. תחת זאת, נושא הפליטים הוא שמעורר את האמוציות העזות ביותר.

דרש: יש שיחתמו בשתי ידיים על עתיד שבו משבר האקלים לא יעבור כלל פוליטיזציה. טענתם היא שכל סוגיה הנופלת לתוך הקלחת הפוליטית דינה להתלקח באש גיהנום ולהיעלם, משום שבו ברגע היא הופכת לעניין כיתתי-מחנאי ולכן נמנע מניה וביה כל עיסוק רציני בה. אמנם, יש בכך יותר משמץ של אמת, אולם לטעמי, היעדר הפוליטיזציה של משבר האקלים בסדרה משקף את אחת מנקודות העיוורון המשמעותיות של התקופה: הסירוב לראות בו תוצר של תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, ובהתאם, גם לטפל בו בזירות הללו. זה הרי מה שמלכתחילה הוביל אותנו לנקודה המחורבנת שבה אנחנו נמצאים. מה גם שהעמדות בשאלת האקלים ממילא התחדדו מאוד לאחרונה בקורלציה לשייכות הפוליטית. בארה"ב, למשל, מועמדי המפלגה הדמוקרטית מתחרים ביניהם בשאלה מי יציע את התוכנית מרחיקת הלכת ביותר למלחמה במשבר האקלים. סביר שזה רק ילך ויתעצם.

4. הרשתות החברתיות ייעלמו, מהדורות החדשות יישארו באותה מתכונת בדיוק

פשט: ב"השנים" אין שום ייצוג לרשתות החברתיות - לא בתצורתן כיום ולא בכלל. הן נעלמו כלא היו. על כל האירועים האקטואליים המחרידים המוצגם בסדרה, אנחנו מתוודעים דרך מהדורת החדשות. והיא נראית בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהיא נראית היום. אותו אולפן, אותו פריים, אותה דיקציה. כל הקושמרואיות הזאת, רק בגרסת 2029.

דרש: יש פה היבט מטריאלי ברור. BBC, מפיקת הסדרה, היא גם אכסניה למהדורת חדשות ולכן ייצוג של המהדורה הוא עניין טבעי כמו הופעת אורח של אסי עזר בתפקיד עצמו בסדרה של קשת. חשוב גם לומר שמהדורת החדשות היא חלק בלתי נפרד מהתחביר הפנימי של ז'אנר האסונות: ההתוודעות לפורענות ברמה הציבורית, החברתית, לעולם תיעשה דרכהּ. קצת כמו שבמותחן, הידיעה על מבוקש תמיד תופיע בעיתון, והידיעה על מרדף בכבישים תמיד תימסר ברדיו.

אבל, זה שמהדורת החדשות ב"השנים" נראית כפי שהיא נראית, כלומר זהה להיום, מעלה מחשבות נוגות בשאלה מדוע היוצרים מסוגלים לדמיין את העולם מתהפך על פיו, אבל לא מסוגלים לחשוב אחרת על המהדורה. היא לעולם נשארת, ובאותה אדרת. יש מוסדות שכנראה יישארו גם אחרי שכולנו ניעלם.

כשמחברים את הנתון הזה לעניין היעלמותן של הרשתות החברתיות, הוא דווקא הופך פוטנציאל לכמה פרשנויות מעניינות. למשל: אולי המגמה הנוכחית של שחיקת האמון בפייסבוק כל כך החריפה עד שהרשת נעלמה כליל, או אפילו הוצאה מחוץ לחוק? (לא סביר - גם אם פייסבוק תיעלם יהיה צורך למצוא לה תחליף לאור הפונקציות הרבות שהיא ממלאת, וממילא סביר יותר שתעבור טרנספורמציה מאשר שתתפייד). אולי הכמיהה של אנשים לְבּיָחד של הטלוויזיה, בצירוף הנוסטלגיה שלהם לימים שלפני העת הנוכחית המחורפנת הובילה לתחייתו של המדיום החבוט והוא חזר להיות האוטוריטה בה"א הידיעה? ואולי זו פשוט עצלות תסריטאית-הפקתית גרידא, המוכרת היטב גם מיצירות פופולריות אחרות, הנוגעת לכך שהרשתות החברתיות קשות מאוד לייצוג ויזואלי (אבל מפה ועד הכחדתן הגמורה - המרחק רב מדי).

אולי, אולי, אולי. טוב שיש סדרות כמו "השנים" שמאפשרות להשתעשע בנוגע לעתיד, משום שהוא כשלעצמו עניין בלתי משעשע בעליל.

5. הלך עלינו.

איתי זיו

איתי זיו | ללא נחת

עיתונאי, עורך, מבקר תרבות.

בעבר עורך מגזין בעיתון "העיר", סגן עורך במוסף "הארץ", מבקר טלוויזיה ב"מעריב" וב"עין השביעית".

היום כותב עצמאי, מרצה, עורך ספרי עיון ותסריטאי בתאגיד השידור הציבורי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ