בלוגים

האזרחית ק. / הבלוג של קרן הבר

כשהרגל על דוושת האינדוקטרינציה

התוצאות העגומות של מבחני פיז"ה הן עוד מסמר בארון הקבורה של מערכת החינוך, אך לא פחות מכך הן בשורה רעה לשוק התעסוקה העתידי. העתיד דורש את כל מה שאנחנו לא מחנכים אליו

השבוע נבחן בני הבכור באזרחות על עקרונות הדמוקרטיה ולבקשתו סייעתי לו להתכונן. בספר הלימוד מצוינים שבעה עקרונות שבלעדיהם דמוקרטיה אינה יכולה להיחשב דמוקרטית: שלטון העם, שלטון החוק, הגבלת השלטון, הכרעות הרוב, פלורליזם, הסכמיות וסובלנות. אחרי שעברנו את העיקרון הראשון, שאלתי את הבן אם הבין מה ההיגיון שעומד מאחוריו. הוא ענה שכן אבל שזה לא מה שמצפים ממנו - הוא צריך לשנן את העיקרון. אתם מוזמנים לקרוא שוב, זה היה כך גם במבחן הקודם, על מגילת העצמאות.

אתחיל בהסכמה מוחלטת לטענה שלשינון יש יתרונות רבים, ובמקצועות מסוימים (ספרות, תנ"ך) הוא מיומנות חשובה והגיונית, כל עוד הלמידה רחבה יותר משינון גרידא. אבל שינון אינו מחליף את מקום הידע ודרכי החשיבה, ויש הבדל בין שינון לתרגול. רוצה לומר, מה שתופס על המבחן באזרחות תופס גם על מבחני פיז"ה. מבחני פיז"ה, כמו גם החיים האזרחיים כבוגר, מהותם משמעות הידע ולא היכולת לשפוך אותו.

תלמידים בירושלים, במאי. למצולמים אין קשר לידיעה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

שגעון הגדלות של נתניהו - בעיה לכולנו

ראש ממשלה שאינו מוכן לפנות את כיסאו ושם את עצמו לפני הכל - אינו מנהיג טוב. לעובדה שהוא מקריב הכל בשם שלומו - אין שום משמעות עבורו. זה מצב שצריך להדאיג גם את נאמניו הכי גדולים

במשפט שלמה המפורסם מסופר על ילד ששתי נשים טוענות שהוא שלהן, ושלמה פוסק לחתוך אותו ולתת את החצאים לכל אחת מהן. האם האמיתית - מוותרת, השנייה - מקבלת את הדין. למה המשל הזה רלוונטי? בנימין נתניהו נוהג בדיוק כמו האשה השנייה, "גם לי וגם לך לא יהיה - חיתכו!" הסאגה שמובילה אותנו ככל הנראה למערכת בחירות שלישית נמשכת לא משום שאי אפשר להקים ממשלה, אלא משום שנתניהו אינו מוכן שיהיה לישראל שום ראש ממשלה זולתו. הוא מוכן להקריב הכל, כולל את ביטחונה המדיני, הכלכלי והאזרחי, בעבור מושכות השלטון.

ג'ורג' וושינגטון, אחד האבות המייסדים של האומה האמריקאית ונשיאה הראשון, פרש ב-1797 בגיל 65. באיגרת שבה הודיע כי אין בכוונתו להתמודד לכהונה שלישית, שלא ספק היתה בכיסו, הוא ניסה לשכנע את העם שאפשר גם בלעדיו, ושכל הצלחותיו אינן אישיות אלא תוצאה משותפת. וושינגטון סיים את דבריו בבקשת סליחה מהעם האמריקאי על כל טעות שעשה בחייו הפוליטיים וציין כי הוא לוקח אותן על עצמו. פרישתו, אחרי כ-20 שנה אחרי מלחמת העצמאות של ארה"ב, הרעידה את אמות הסיפים. לא היתה דמות דומיננטית ממנו בחיי האומה, פשוטו כמשמעו. ולמרות שיכול היה להמשיך ולהנהיג, וושינגטון, מנהיג אמיתי, ידע שהאזרחים צריכים לראות שאפשר גם בלעדיו. שהוא אינו המדינה ושהמדינה צריכה לדעת להתקדם בלעדיו.

נתניהו, אתמול. "עסוק בניסיון לשכנע את אזרחי ישראל שבלעדיו אין כלום, אין יורש, אין מדינה"
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

מסריח מהראש ועד למטה

את המלה "הערבים" שמעתי שלוש פעמים בבוקר שאחרי האזעקה בגוש דן מילדים שעשו דרכם לבית ספר. כשהתשתית שמניח נתניהו היא שכל הערבים אויב וכולם רעים, מה הפלא בעצם

מאז שהפכתי לאמא כל העניין הזה של למצוא את עצמי מסבירה אזעקות ומרעננת נהלים בצורה רגועה, שקולה ועניינית - הוא הזוי לחלוטין. ברור לי כמובן למה אני נמצאת בסיטואציה הזאת, ובכל זאת ה"אי-גיון" שבה זועק. את לא רוצה להסביר לילדים שלך מה עושים במקרה של אזעקה, על אחת כמה וכמה כשזה לא דיון היפותטי. לא פשוט להסביר לקטנים את המצב ואת המלים יש לברור בקפידה, לפשט למקסימום ולהמעיט עד כמה שניתן בדרמה. "מעזה נורים טילים ויש לשמור על עצמנו מוגנים וקשובים".

אני לא יודעת מה הורים אחרים סיפרו לילדים שלהם בבוקר על האזעקה בגוש דן בשבוע שעבר, אבל השביל שבו אני הולכת בבקרים עם הכלב מוביל לשני בתי ספר, כך שיש סביבי לא מעט ילדים. ההליכה חזרה תמיד איטית וקשובה יותר וכך הזדמן לי לשמוע לפחות שלושה קטעי שיחה בין ילדים שונים שחזרו לבית הספר אחרי "יום חופש". עיקרן היה "הערבים יורים עלינו טילים".

בנימין נתניהו בישיבת הממשלה, השבוע. "תמיד אפשר לסמוך עליו שידגמן הסתה"
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

קו פרשת המחשבה

פסיקת העליון לאשר את גירוש נציג Human Rights Watch בישראל ובשטחים, מעניקה גושפנקא להשתקת חופש הביטוי. "דברי כפירה" אינם מקובלים על השלטון ומסתבר שגם לא על ביהמ"ש

ביום שלישי, עם האישור שנתן בית המשפט העליון לגירושו של נציג ארגון Human Rights Watch בישראל ובשטחים, נפל דבר. זה אולי נשמע לכם בומבסטי, אך זו אכן פסיקה בומבסטית. בפסיקה שנותנת אור ירוק לגירושו של עומר שאקר שכח בית המשפט שכוחה של דמוקרטיה נמדד בין היתר ביכולתה לעמוד בפני ביקורת, כלומר בהרחבתו המקסימלית של חופש הביטוי, והעניק גושפנקא להשתקתה. המסר מירושלים הוא ברור: חופש הביטוי בישראל מוגבל.

מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שבישראל, המתהדרת בדמוקרטיותה, יש דברים שאסור להגיד. בעידן "אין כיבוש" ו"אין דבר כזה עם פלסטיני" הרי שאין מה לדון בחופש הביטוי סביב נושאים אלה. "דברי כפירה" אינם מקובלים על השלטון ומסתבר שגם לא על בית המשפט העליון. אם כך, מי יגן על הזכות לטעון אחרת? באישור שנתן לגירושו של שאקר סימן העליון גם את גבולות חופש הביטוי של אזרחי ישראל. זהו קו פרשת המים, או במקרה זה - קו פרשת המחשבה.

עומר שאקר בדיון בבית המשפט בספטמבר
AMMAR AWAD/רויטרס
להמשך הפוסט

זה לא "אזרחות", זה לימודי נאמנות

המדריך החדש של משרד החינוך רק מאשש את העובדה שהמקצוע מתועל לטיפוח תפישות שטחיות וללאומנות. מול הרעיון הדמוקרטי של אזרח ביקורתי ועצמאי, לנו יש מודל של אינדוקטרינציה

המדריך החדש ללימודי אזרחות של משרד החינוך אינו מפתיע. הוא חלק מתהליך ארוך שנים שבבסיסו ההנחה שלימודי אזרחות נועדו לייצר אזרחים ישראלים ממושמעים. בעוד שלימודי אזרחות נועדו מראשיתם לפתח אזרחים חושבים וביקורתיים, שמבינים לא רק תהליכים אלא את מהות הרעיון הדמוקרטי, בישראל מטפחים תפישה שטוחה שמטרתה העיקרית לייצר אזרחים נאמנים למערכת.

המקצוע אזרחות נועד להעמיד אזרחים עם ידע ותובנות שיכולים לחיות בחברה כבוגרים משתתפים. חינוך לאזרחות אינו חינוך לערכים לאומיים. הוא אינו אמור לקדש הזדהות מוחלטת אלא להדגיש את המורכבות. ביקורתיות אינה התנגדות, כי אם חשיבה עצמאית, אך אצלנו הוא משמש מכשיר לאינדוקטרינציה פטריוטית, ובשנים האחרונות גם לאומנית, ובשל כך מערכת החינוך נתונה בסד של לחצים פוליטיים שלא ראוי שתהיה בו.

בחינת בגרות
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

עידן הבערות

כ-300 שנה אחרי פרוץ הנאורות, לעתים נדמה שהאדם החושב מיצה את עצמו. דווקא בתקופה שבה ידע אינסופי נמצא במרחק הקלקה, הנחרצות ואי הרצון להפעיל את המוח שולטים בכיפה

כתיבה על נושאי היום היא עניין קל יחסית. הם מתרחשים, אנחנו כותבים, וממשיכים לנושא הבא. הכל מתרחש בקצב מהיר, לכל דבר יש תגובה. הרבה יותר קשה לכתוב על התמונה הגדולה, תהליכים, שינויים איטיים שאינם בולטים לעין וקל יותר לבחון אותם ברטרוספקטיבה. לא רק שקשה יותר לכתוב עליהם, הם גם לא פופולריים. והרי מי רוצה לספוג כתב אישום חברתי? אין כלום כי לא היה כלום. הכי קל.

בעודי תוהה איך לגבש את הטור הזה, תקפו תומכיו של בנימין נתניהו את אשת התקשורת רחלי רוטנר, הנמצאת בחודש השביעי להריונה, כחלק מ"החגיגות העממיות" בפארק הירקון לציון יום הולדתו ה-70 של ראש הממשלה. אפשר לפתור את זה כעוד אנקדוטה על קומץ אנשים שהם "עשבים שוטים", אבל יש עם זה מספר בעיות: הראשונה היא שמרוב עשבים שוטים בקושי אפשר לראות את הערוגה. השנייה, וחשובה יותר, היא שהתגייסות לטובת מנהיג פוליטי לא אמורה לשבש את אמות מוסר בסיסיות, על אחת כמה וכמה כשמדובר באשה בהיריון. האדם הסביר היה רוצה להאמין שמישהו יעצור רגע לחשוב במקרה כזה לפני שיסתער.

תומכי בנימין נתניהו בכיכר גורן בפתח תקוה, החודש
עופר וקנין
להמשך הפוסט

פרחה היונה, באה החרב, הלך השיר

כבר הרבה זמן לא היה כאן שיר לשלום והיעדרו מעיד על הלך הרוח. ב-25 השנים שחלפו מאז הסכם השלום עם ירדן גדל בישראל דור שהמלה "שלום" זרה לו. נתניהו דאג להוצאתה מהלקסיקון

25 שנים של שלום עם ירדן הן סיבה טובה לחגוג הישג שמעניק לישראל הרבה שקט ממזרח. אבל לא. אין טקס ישראלי ואין טקס משותף. בישראל 2019 לא חוגגים שלום, למעשה כבר המון זמן לא דיברו כאן על שלום. במשך יותר מ-60 שנה תוחזקה השאיפה לשלום על ידי כל ראשי הממשלה, ואז הגיע בנימין נתניהו שלא רק שחנק כל רצון לשלום, גם מיגר אותו מהמרחב. נתניהו לא מציע שלום אלא חרב, והחרב הזו היא חרב פיפיות שמאיימת בראש ובראשונה על עתידה של ישראל.

איזו סיבה יש להתעלמות מהשלום עם ירדן? הלא אם באיומים אסטרטגיים עסקינן, הרי שהגבול המזרחי הוא הבטוח ביותר של ישראל ומעניק לה שתי מלים שהיא כל כך אוהבת - "עומק אסטרטגי". כנראה התרחקותו המופגנת של ראש הממשלה מלציין את ההסכם נובעת מכך שהוא מחבל במאמצו ארוך שנים להשכיח את השלום, את התקווה ואת האפשרות לעתיד טוב יותר. נתניהו מעדיף אותנו מפוחדים - מהו שלום אם ניתן לדבר על איומים אסטרטגיים, גם אם מדומיינים?

26 באוקטובר 1994 - המלך חוסיין מדליק סיגריה לרה"מ רבין אחרי החתימה על הסכם השלום
יעקב סער / לע"מ
להמשך הפוסט

לא יום חרטה, יום חרטא

סליחה שאני לא מתפתה לסליחות. להתפלל או לצום ליום אחד לא פותרים דבר וזה גם לא מה שאלוהים מבקש. כל עוד הסליחה נועדה לעשות נעים למבקש - לא יבוא תיקון. תיקון מגיע בשינוי

צדיקים, חמש דקות לומר סליחה כבר מצאתם? סליחה אפילו פחות מחמש דקות, אפשר גם מהבית, לא צריך לצאת, אבל תגידו סליחה, תעלו סטטוס, תכתבו בוואטסאפ לכל אנשי הקשר. כן, גם לאידיוט שאתם שונאים מהעבודה. אלוהים מסתכל ורושם. יש פרוטוקול ואתם לא רוצים לא להיות שם. כל מה שצריך זה רק לומר "סליחה", שתי הברות בסך הכל, אפילו שלפי התנ"ך היא לא מה שאלוהים מחפש. 

"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה, א', ט"ו)

סליחות בכותל המערבי, 2019
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

דווקא עכשיו, מפלגה דמוקרטית אחת

הקרע הגדול ביותר בישראל אינו בין ימין לשמאל אלא בין הציבור היהודי לציבור הערבי. למדנו לקבל אותו והתוצאה היא התגברות הגזענות. הדרך היחידה לייצר כאן עתיד היא בשילוב ולא בהדרה

כשחושבים על זה, הקריאה של הנשיא ראובן ריבלין לממשלת אחדות משעשעת על רקע מה שקורה בישראל. יום לפני המפגש המשולש בינו לבין בני גנץ ובנימין נתניהו, עוד פרסם ראש הממשלה סרטון בטוויטר ובפייסבוק בזו הלשון: "יש שתי אפשרויות: או שתקום ממשלת מיעוט שנשענת על אלה ששוללים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומהללים מחבלים שרוצחים את חיילינו ואת אזרחינו, או שתקום ממשלה לאומית רחבה".

אין כאן אחדות. היא לא קיימת. בוודאי אחרי כל מה שנאמר ונעשה בשתי מערכות הבחירות של 2019. לא רק שאין אחדות ואין חיבור, גם ערכי דמוקרטיה בסיסיים כבר אינם המכנה המשותף. הקרע בציבור היהודי בין ימין, מרכז ושמאל נוכח יותר מכפי שהיה עד כה בהיסטוריה הפוליטית בישראל. ספק אם ניתן יהיה לגשר עליו. 

חברי הרשימה המשותפת מגיעים אל הנשיא כדי להמליץ על בני גנץ
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

לא חוששת מהפסד של השמאל, חוששת מהפסד של נתניהו

אם מה שראינו בימים האחרונים הוא קדימון לרגע שבו יפנים ראש הממשלה כי איבד את שרביטו, היציבות הפוליטית והמשטרית בישראל בסכנה. עד הגעת נתניהו היא היתה דווקא אחד ממאפייניה

בהנחה שתוצאות הבחירות היום (שלישי) לא יהיו לרוחו של בנימין נתניהו, האם אתם יכולים להיות בטוחים שהוא יקבל את הכרעת הבוחר? העובדה שהיססתם לרגע, ואולי לא הגעתם לכלל תשובה, מעידה יותר מכל על כך שאנו כבר לא ממש חיים בדמוקרטיה.

עקרונית, הטור הזה צריך להסתיים כאן, אבל אין לי את האומץ. אני לא אמיצה כי יותר מדי דברים עומדים על הכף; לא אמיצה כי אני מפחדת לחשוב על מחר ועל המציאות הפוליטית הנוראית שעלולה לבוא איתו. בפעם הראשונה בחיי אני מפחדת מתוצאות הבחירות. לא מהפסד של גוש המרכז-שמאל, אלא מהפסד של נתניהו. היציבות הפוליטית והמשטרית בישראל נמצאת בסכנה ומי שמאיים עליה הוא ראש הממשלה.

נתניהו במסיבת עיתונאים, השבוע
Oded Balilty/אי־פי
להמשך הפוסט

הפרעת הקשב והריכוז של מערכת החינוך

סף הריגוש של הילדים גבוה, אך בית הספר, המקום שצריך להפרות אותם, יבשושי ולא השתנה כבר מאה שנה. לא מכינים בו לשוק העבודה העתידי והסקרנות נקברת. משהו כאן דפוק מהיסוד

כאם שדגלה 15 שנה בחינוך ביתי - כל מלה שאמרתי/כתבתי בנושא נתפשה, שלא בצדק, כחלק מכתב אישום כולל נגד מערכת החינוך. אלא שלא היה כתב אישום כזה. ההחלטה לחנך את ילדיי בבית היא תוצאה של מערך שיקולים, העדפות והחלטות של בן זוגי ושלי, ובהמשך גם של הילדים. כך, החליט הבכור באופן עצמאי שהגיע זמן לבית ספר בכיתה ט', אחותו החליטה על כך ביוזמתה שנה לאחר מכך, וקטינא, שהיה בן שמונה וחצי, הסכים לנסות אבל לא התחייב. היום הוא מאושר וחושב שחוץ מלאמץ את הכלב - זו הבחירה הכי טובה שעשינו יחד.  

לא אכחיש, בגדול, אינני אוהבת את מערכת החינוך וזאת משום שאני מוצאת אותה ארכאית. ואיך לא בעצם? במשך מאה השנים האחרונות כמעט לא השתנה דבר בבית הספר, לא מבחינת המבנה ולא מבחינת ההוראה. העולם, לעומת זאת, עבר שינוי מטורף בחיי היום-יום, בכלכלה, בתעסוקה, בצריכה ובתחומי העניין. העובדה שהמהפכה הזו פסחה מעדנות על בתי הספר, משל היו קפסולת זמן, אינה הגיונית בעליל.

ראש הממשלה ושר החינוך פותחים את שנת הלימודים באלקנה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

12 עצות לערבים ואחת ליהודי המצוי

נכונותו של איימן עודה להצטרף לממשלת מרכז-שמאל אולי תפסה את הרשימה המשותפת לא מוכנה, אך בעיקר חשפה את מבושיה הגזעניים של הפוליטיקה הישראלית ששום עלה תאנה לא מסתיר

הצהרתו של יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, על נכונותו להצטרף לממשלת מרכז-שמאל אולי תפסה את הנהגת מפלגתו לא מוכנה, אבל בעיקר חשפה את מבושיה הגזעניים של הפוליטיקה הישראלית ששום עלה תאנה אינו מסתיר. לעודה יש בעיה - הוא ערבי, וזו לא שעה טובה להיות ערבי בישראל. לא שניתן להקיש מזה שיש או היתה שעה טובה להיות ערבי בישראל, זה אינו המצב.

כחול-לבן קפצה כנשוך נחש למשמע הצעתו של עודה ולאחר מכן ניסתה קצת לתקן את הרושם. התגובות ימינה ממנה היו כבר בגדר עוד הוכחה מיני רבות לתחושת האדנות הישראלית כלפי הערבים. הציבור הערבי, שמהווה כחמישית מאוכלוסיית המדינה, נדרש לשרת ולשתוק. כי ככה זה אצלנו בישראל, דמוקרטיה זה סבבה כשהיא ליהודים. והערבים? שיודו לאללה שהביא להם את היהודים.

עודה בהשקת קמפיין הרשימה המשותפת בציבור היהודי, השבוע
דודו בכר
להמשך הפוסט

בממלכת ישראל הכל הפוך

למלך המושחת אכפת רק כשמגיעים אורחים וביתר הזמן הוא מטאטא מתחת לשטיח. אולי זו הסיבה שכשהישראלים מדווחים שטוב להם, הם בעצם מתכוונים שממש רע

אנחנו בעיצומו של משבר שהקושי המרכזי בו הוא הגדרתו ככזה. על פניו הכל בסדר: החיים בישראל נוחים יחסית גם אם יכלו להיות טובים יותר, יש Wi-Fi ומזגנים, טיסות לחו"ל במחירים אטרקטיביים ואפילו יוקר המחיה ירד קצת עם התחזקות השקל. בסך הכל, אם אתה יהודי בישראל - מצבך לא רע. ועם זאת, אנחנו חיים בתוך איזון דק שכל דבר קטן עלול להפר אותו. נוח להתעלם מזה, בינתיים אפשר ליהנות ממה שיש, אך בסוף המציאות תתפוצץ לנו בפנים.

מתחת לפני השטח מסתתרת שורה של בעיות גדולות והרגלים רעים. למדנו לחיות עם שוק אשראי לא מרוסן, מערכת בריאות הנמצאת על סף קריסה, מערכת חינוך שזקוקה לרפורמה, תחבורה ציבורית מקרטעת, פערים חברתיים עצומים. על סוגיות הנוגעות לעתיד הנראה לעין, אנחנו כלל לא מתעכבים: חוסר מוכנות לשוק העבודה העתידי, ההתחממות הגלובלית, משבר המזון והמים. ואם כך, למה לעזאזל צריך עניין אמורפי כמו שבריריותה של הדמוקרטיה בכלל להזיז לנו?

הפגנה נגד מנדלבליט בכיכר גורן בפתח תקוה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

אינפלציית דמוקרטיה כשאין דמוקרטיה

אנחנו אוהבים לדבר על הדמוקרטיה אך משתמשים בה כדי לתחזק מנגנון מעוקר מערכים ומהות. דור שלם גדל ללא תודעה דמוקרטית אמיתית בצעד שכל מטרתו לשמר מעשה שאינו מוסרי באף קנה מידה

כמה שאנחנו אוהבים להתהדר בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בכלל, השימוש במושג דמוקרטיה הוא כל כך אינפלציוני - כולם מדברים דמוקרטיה. העובדה שעד 1976 הונהג שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית ומ-1967 מוחזקים שטחים כבושים ואוכלוסייה אזרחית כקלף מיקוח לא באמת מפריעה לטיפוח "תודעת הדמוקרטיה". אלא שתודעת הדמוקרטיה ותודעה דמוקרטית שונות בתכלית. למעשה, הראשונה מכרסמת בשנייה שספק אם אי פעם שכנה פה.

יתרה מכך, תודעת הדמוקרטיה כוזבת. היא מתחזקת תדמית של דמוקרטיה כשבפועל הדמוקרטיה מתרוקנת מתוכן ונסוגה. זה מה שקורה כשהדמוקרטיה מבוססת על תהליך או מנגנון ואינה נבחנת בערכיה. תודעה דמוקרטית מושתת על מהות, על ההבנה של מורכבותה ועל הצורך להגן על ערכים ולא רק לשמר מנגנונים. אלא שתודעת הדמוקרטיה אצלנו חלולה. היא רואה בדמוקרטיה סדרה של הליכים פרוצדורליים בלבד ולכן מאפשרת שימוש לרעה בהם למטרות שחלקן אנטי דמוקרטיות.

מפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב, אמש
אילן אסייג
להמשך הפוסט

מ"טוב מאד" ל"נכשל" במבחן הכהניסטי

ב-1985 פסל בג"צ את החלטת נשיאות הכנסת שלא לקדם שתי הצעות חוק גזעניות של הרב כהנא. זהו מבחנה של הדמוקרטיה, קבע. 34 שנים אחרי, הגזענות לא נעלמה היא רק למדה תקינות פוליטית

באוגוסט 1984 החליט הוועד המנהל של רשות השידור שכל ראיון, כתבה או אזכור של הרב מאיר כהנא בערוצי הרדיו והטלוויזיה ייעשה רק אחרי וידוא שאין בהם הסתה או פגיעה במדינה. כבר אז הבינו בתקשורת שכל אדם זכאי לדעתו אבל התקשורת לא חייבת לתת לה במה. 35 שנים קדימה ובאוגוסט 2019 ממשיכיו של כהנא עולים לשידור חי מדי יום.

לא נעים להשוות, אך לפעמים אין ברירה. ב-1985, כשנה אחרי שכהנא נבחר לכנסת, הוא בחר לקדם שתי הצעות חוק שאינן אלא בגדר גזענות והיו בעלות דמיון רב לחוקי נירנברג. הראשונה, הצעת חוק "האזרחות הישראלית וחילופי אוכלוסין יהודים וערבים", שמהותה שרק יהודים יכולים להיות אזרחים בישראל, ולא יהודים, בדגש כמובן על ערבים, יוכלו לקבל מעמד "גר תושב" במובנו התנ"כי של המושג, כלומר זכויות אישיות אך ללא זכויות פוליטיות. בהצעת החוק מוסבר גם דינו של זה שיסרב - גירוש. העוזבים מרצון יקבלו פיצוי כספי. השנייה, הידועה כ"חוק למניעת התבוללות" נועדה לקדם הפרדת אוכלוסייה וביטול תכניות ממשלתיות כדי לגדוע כל קשר אפשרי, גם אישי, בין יהודים ולא יהודים וכללה סעיף המכריח זוגות מעורבים להיפרד. 

איור של איתמר בן גביר
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

אדישות ששווה 10 במדד האושר

במופע אחיזת העיניים שמתנהל בישראל 2019 אין שום בעיה במאחזים בלתי חוקיים, גירוש ילדי הפיליפינים זה יופי והרס בתים בצור באהר היא אדריכלות נוף. כל עוד זה לא נוגע לנו - למי איכפת

בשבוע שעבר פתחו פעילי "שלום עכשיו", ובהם המנכ"לית שקד מורג וראש צוות מעקב ההתנחלויות שבתי בנדט, בקמפיין לתליית כרזות "מאחז בלתי חוקי" על שלטי ההכוונה למאחזים ביהודה ושומרון. בגוש שילה שממזרח לשבות רחל הגיעה קבוצת מתנחלים מלווה בכוחות ביטחון ואלה עיכבו את הפעילים לחקירה. אתם מוזמנים לקרוא שוב ואם עדיין לא מצאתם היגיון, ברכותיי. אין זה דבר של מה בכך.

מאז החלטת הממשלה ב-1996 לא לבנות התנחלויות חדשות, ולמרות התחייבותו של אריאל שרון ב-2003, יש למוח היהודי קונץ פטנט: מאחזים לא חוקיים. לרוב מדובר במעין שלוחות של התנחלויות קיימות. דה-יורה הממשלה מעלימה עין, אך דה-פקטו מזרימה כספים ומעניקה הגנה ביטחונית. המאחזים הבלתי חוקיים הם עבודה בעיניים והם קמים בגיבוי הממשלה כדי לקבוע עובדות בשטח. בכל פעם שמדברים על פינוי - קמה צעקה אדירה מתובלת באולטימטומים, אך בפועל המאחזים נותרים במקומם.

הריסת המבנים במזרח ירושלים, הבוקר
MUSSA ISSA QAWASMA/רויטרס
להמשך הפוסט

חזר הברק: גם אם זה לא נראה ככה, התקווה נולדה מחדש

החיבור בין מרצ וברק יוצר שינוי גדול במפה הפוליטית, כשבבת אחת יצר מפלגת שמאל-מרכז רלוונטית, משהו שלא נראה כבר שנים

החזרה של ברק לזירה הפוליטית היתה לא ספק שינוי מרענן בקיץ הישראלי החם והדביק, שנוסף עליו עול הבחירות המתמשכות שאיבדו כבר מזמן מטעמן. הציוצים המושחזים, העונג הכן של ברק מהמשחק הווירטואלי מול דיירי המעון בבלפור, האופוזיציה שכבר שכחנו מהי שנוהלה על ידי איש אחד שהוכיח שאפשר לבעוט גם מהיציע, כולם היו בגדר המרענן הרשמי של הקיץ, אבל לא יותר מהצגה טובה. 

כמו במשל הצפרדע והעקרב, ברק נשאר ברק. מעבר ליציאה מלבנון שאין לזלזל בה, ברק לא רק שהיה ראש ממשלה בעייתי, הוא גם ריסק את מפלגת העבודה. למרות האמונה שבני אדם מסוגלים להשתנות ושברק אומר דברים שאוזן שמאלנית כבר שנים כמהה לשמוע, את חוסר האמון הבסיסי בברק שום קמפיין לא אמור היה לתקן. לא קשה היה לדמיין סצנריו בו אם על נתניהו תוטל שוב הרכבת הקואליציה הבאה, שברק יסכים - בתנאים מסוימים - לחבור אליו ויתרץ את המהלך ברציונליות מאולצת.

אהוד ברק
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הילד שנולד בזמן ובמקום הלא נכון

תגובות שקיבלתי בטוויטר על מעצרו של ילד פלסטיני בן 6 בחשד שיידה אבנים לעבר בית יהודי בסילוואן, מעידות לפחות במקצת על הלך הרוח במקומותינו. שהרי זה הקטן טרוריסט גדול יהיה

לכל ילד, לפחות במדינות החתומות על אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, מוקנית עם היוולדו הזכות להיקרא בשם, לקבל אזרחות וליהנות מזכויות אזרחיות ללא הבדל גזע, דת, לאום, צבע, מין, נטייה מינית או כל גורם מפלה אחר, להיחשב כקטין עד גיל 18 ולקבל מתוקף כך הגנה מיוחדת מהרשויות.

לכל ילד מוקנות זכויות אלה אבל לא הילד הפלסטיני. הילד הפלסטיני נולד בשטח בלי ריבון, אין לו אזרחות, אין לו זכויות אזרחיות והוא אינו זוכה להגנה. הילד הפלסטיני נולד לתוך מציאות של כיבוש בה הוא אינו זוכה אפילו למידת הרחמים. הוא ילד פלסטיני, שההורים שלו ידאגו לו, שקודם כל יוכיח שהוא לא טרוריסט, אחר כך נראה. הילד הפלסטיני נולד בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון כבר 70 שנה. אם הוא היה יודע מה טוב עבורו הוא לא היה נולד פלסטיני.

יידוי אבנים לעבר כוחות צה"ל סמוך לרמאללה
MOHAMAD TOROKMAN / רויטרס
להמשך הפוסט

להמיר את רפי פרץ

דבריו של יו"ר איחוד מפלגות הימין על טיפולי המרה צריכים להוציא מורים, יועצים, מנהלים, גננות, הורים ותלמידים לרחובות. את שר החינוך הזה לא צריך "לתקן" אלא פשוט לפטר

רפי פרץ מאמין באלוהים. בעיניי, אלוהים הוא יציר דמיון אנושי ועם זאת אין לי בעיה אישית עם מי שמאמין בו ברמה הדתית או המטאפיזית. אמונה באלוהים היא בחירה לגיטימית גם אם אין בה שום היגיון בעיניי, היא חלק מזכותו של כל אדם להגדיר את עצמו, ערכיו ואורח חייו.

רפי פרץ מאמין בטיפולי המרה להומואים. אלה, מוגדרים "טיפול" לשינוי הנטייה המינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות באמצעות גישות שונות לשינוי התנהגותי, שיחות, קבוצות תמיכה ואף תרופות מתוך האמונה שהנטייה המינית אינה ביולוגית אלא התנהגות נרכשת שניתן "לתקן". מעבר להוכחות המדעיות שהומוסקסואליות הינה מולדת, מחקרים מוכיחים שטיפולי המרה לא רק שאינם יעילים אלא גורמים נזק, בעיקר נפשי. זו הסיבה שבמדינות רבות "טיפולים" אלה אסורים על פי חוק. משרד הבריאות שלנו פרסם אזהרה לגביהם עוד ב-2014.

רפי פרץ. לייצר חברה מכילה ולא חברה שיוצרת תכתיבי "נורמליות" בשם הדת
אילן אסייג
להמשך הפוסט

האם את יכולה להיות ____? עבור לשאלה הבאה

שנים של הבנייה חברתית ומציאות חד-משמעית של חוסר שוויון מגדרי הפכו את הפוליטיקה למרחב גברי. מסיבה זו מופנות לנשים שאלות שאף פעם לא יופנו כלפי גברים, אך הן אינן לגיטימיות יותר

יותר ויותר נשים בארץ ובעולם מציגות את מועמדותן לתפקידי הנהגה. זהו כמובן תהליך מבורך וטבעי. אך בעוד שאנחנו נוהגים לחשוב על החברות המערביות כחברות שוויוניות, בפועל, פוליטיקאיות צריכות להתמודד עם הרבה יותר חסמים, הטיות ומנגנונים הנמצאים בשליטת גברים וגם להפגין סטנדרטים גבוהים יותר משלהם, רק משום שהן נשים. בתפישה הציבורית, קיים דין אחד לנשים ודין אחד לגברים. המגדר, שאמור להיות non issue כבר מזמן, רק נוכח יותר ויותר.

לכן, לפני שמדברים בהתפעלות על "ניפוץ תקרת הזכוכית" בידי נשים ספורדיות, בואו ניפטר מהשלשלות שכובלות נשים לקרקע עוד הרבה לפני שהן מכוונות לתקרה. האם את יכולה להיות ______? השלימו את החסר: נשיאה / ראשת ממשלה / ראשת עיר / ראשת מפלגה. את השאלה הזו לא תשמעו מופנית לגברים. היא שמורה לנשים בלבד והסיבה לכך פשוטה: זו שאלת סף. אין צורך לשאול אותה את מי שנמצאים "בתוך המועדון" רק משום שנולדו גברים.

תמר זנדברג אחרי שהפסידה את ראשות מרצ לניצן הורוביץ
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

"הטרור המיני" הוא הצ'יזבט הגזעני החדש של הימין

החיבור בין מין לטרור יעורר את הציבור גם אם הוא נעשה על גבה של ילדה בת שבע וגם אם דבר בסיפור האונס שעברה אינו הגיוני. הדגשת יהדותה היא רק תסמין להתגזענותה של ישראל

תקיפה מינית של ילדה היא נפשעת גם בלי שנדע את כל הפרטים שמאחוריה. אין בר-דעת שחושב אחרת, ועם זאת יש תקיפות מיניות שעוברות בשקט וכאלה שהופכות לסערה של ממש. בין אם החשוד באונס הילדה בת השבע, מחמוד קטוסה, אשם או לא, מה שצורב את התודעה של הציבור הישראלי הוא תסמין של חברה גזענית. בפרשת האונס הזו רב הנסתר על הגלוי והלא-הגיוני על ההגיוני אבל היא כבר ממזמן עזבה את מחוזות ההגנה על קטינים מפני תקיפות מיניות והפכה לצ'יזבט גזעני המסופר במדורת השבט.

בציבור הישראלי מוסגרה הפרשה בצורה ברורה: פלסטיני אנס ילדה יהודיה בת שבע בזמן שחבריו החזיקו אותה וצחקו ואז שחררו אותה לביתה. בין אם זה נכון או לא - לפי הנרטיב הזה נצרבה התודעה. כך נולד בשעה לא טובה ז'אנר חדש: טרור מיני. ואמרו מעכשיו: הלל מיטלפונקט צדק.

פעילי להב"ה בהפגנה בדיר קדיס, אתמול
אורן בן חקון
להמשך הפוסט

נתן אשל אינו נמרוד ברנע, מדוע לתת לו לכתוב ב"הארץ"?

תחקיר "המקור" על פעיל מרצ חידד כמה קטן יכול להיות המרחק בין הדרישה המוצדקת למרחב ציבורי בטוח למשפט שדה. אבל בין זה ללגיטימציה תקשורתית למטרידן שמעולם לא התנצל - המרחק רב

קמפיין MeToo# נועד לשבור את השתיקה שאפפה את האלימות המינית בעיקר כלפי נשים. בעוד שמרבית הגברים נהנים ממרחב ציבורי בטוח, מרבית הנשים לא חוות מציאות שכזו. שלא במפתיע, גם כאן הלוגיקה של בצלאל סמוטריץ' (לא יכול להיות שאחד מכל שלושה ילדים בישראל הוא עני כי יש לי חמישה והם לא עניים) לא עובדת. גם אם נדמה לכם שאתם בחיים בסביבה שוויונית ומכבדת, כמעט כל אשה סביבכם עברה הטרדה מינית יותר מפעם אחת, בין אם היא קטלגה אותה כטראומה ובין אם בחרה להמשיך הלאה.

כנשים, למדנו לחיות עם ההטרדות ולהתעלם מחלקן. המוכנות הזו סיפקה במידה רבה לגיטימציה למתרחש גם אם לא מרצון. משלשלאות הדיכוי הזה נשים החלו להשתחרר. MeToo# בהקשר זה הוא גל אדיר. כשהשחקנית אליסה מילאנו ביקשה ב-2017 בטוויטר לשתף מניסיונן כדי להציף את היקף וחומרת התופעה, ואחרי שכוכבות מובילות לקחו את עצתה, הקמפיין צבר תאוצה במהירות ועברה מהמחוזות הוויראליים למציאות היום יומית. מסיבה זו קוטלג הקמפיין במהירות, על ידי גברים כמובן, כציד מכשפות מודרני.

נתן אשל במהלך המשא ומתן הקואליציוני, בחודש שעבר
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

הפשילו שרוולים, הקימו את "המפלגה הדמוקרטית"

איחוד כוחות על הספקטרום שבין כחול-לבן למפלגות הערביות אינו כוס התה של אף אחד. אך מפלגה הזו היא קנקן התה שממנו כולם שותים ורק כך אפשר להביא למהפך בבחירות החוזרות

עוד שלושה חודשים ו-11 יום יתקיימו הבחירות החוזרות. המשמעות היא שאין הרבה זמן להתארגנות אך מספיק זמן כדי להפיק לקחים ולקבל הזדמנות שנייה. יש להניח שמפת הבוחרים לא תשתנה מהותית אלא אם יקרה משהו. אפשר לקוות שהימין הדתי-לאומי והחרדים יוסיפו לעשות שגיאות ויתנו פומבי לשאיפותיהם. תקוותו של בצלאל סמוטריץ' לכונן בישראל דין תורה כבימי דוד המלך יגרמו אולי להתעוררות בקרב הרוב החילוני (לעת עתה) בישראל. אבל זו מדיניות פאסיבית שמחכה להתערבות במקום להתערב, ליזום, לחדש, לפעול.

החיבורים האפשריים בגוש המרכז-שמאל יניבו אולי תנודת בוחרים קלה אך לא בהכרח יביאו לניצחון. איך שלא מסתכלים על זה, חלוקת המנדטים לא צפויה להשתנות מהותית. גוש המרכז-שמאל יוסיף לנוע סביב 55 מנדטים עם השעטנז המכונה כחול-לבן. החרדים מעדיפים את הליכוד ובנימין נתניהו והציבור פשוט נותן למחנה הימין יותר.

ההפגנה למען הדמוקרטיה בחודש שעבר. 55 מנדטים לא ישלחו את גנץ אל הנשיא
אילן אסייג
להמשך הפוסט

לא פוטש, לא ליברמן, לא חרדים. נטו היבריס

בנימין נתניהו אינו רואה את ישראל ממטר. הוא הוציא לפועל תוכנית מגירה לפיה אם הוא לא מרכיב קואליציה - אף אחד לא מרכיב. כעת, מדינה שלמה צריכה שוב לשלם על רצונו לברוח מדין צדק

יכול להיות שהפארסה המכונה הכנסת ה-21 היתה מתפזרת גם אם בנימין נתניהו היה חוזר אל הנשיא בידיים ריקות וזה היה מטיל על אדם אחר לנסות להקים ממשלה במקומו. זה אפילו תסריט אפשרי. ייתכן שהאירועים אמש (רביעי) אפילו חסכו כמה שבועות של לימבו בו מתנהלת המדינה מכוח האינרציה. הנקודה היא שראש הממשלה לא נתן לדמוקרטיה למצות באופן טבעי את התהליך הפוליטי, לא השאיר מקום לספק ולכן דאג לפיזור הכנסת. בשורה תחתונה, מדיניות נתניהו - "אם לא אני אז אף אחד" - לא רואה את ישראל ממטר. לאורך תקופת שלטונו התהפכו היוצרות: המדינה הפכה לאמצעי במקום להישאר המטרה.

לפעמים חשוב להתעכב על משמעותה של החלטה בטרם עוסקים במבחן התוצאה. פיזור הכנסת וההכרזה על בחירות הם מחטף של נתניהו, הוצאה לפועל של תוכנית מגירה לפיה אם הוא לא מרכיב ממשלה - אף אחד לא מרכיב. הבעיה עם משחקים כאלה היא שהם מתאימים לכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, לא לראשי ממשלה. כשמדברים על עיקור הדמוקרטיה ממשמעות ושימוש פרוצדורלי בכלים הדמוקרטיים כדי להביא לתוצאות לא דמוקרטיות, גם את המחזה הזה צריך להביא בחשבון.

נתניהו בדרכו להצבעה על פיזור הכנסת ה-21, הלילה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מקאמי 1943 ועד ישראל 2019

הרצון לראות את ישראל משוחררת מכבלי הכיבוש ומשחיתות - איננו בגידה. זו ראיה מפוקחת שמעדיפה ישראל קטנה יותר בגודלה, אך חזקה וצודקת יותר במהותה. ממש כמו שראו אותה מקימיה

"רוצה אני לאהוב את מולדתי ולאהוב את הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשויה מדם ושקר. מבקש אני להפיח חיים בצדק ודרכו להפיח חיים במולדתי".

הדברים האלה מופיעים בקובץ "מכתבים לידיד גרמני" שכתב הסופר אלבר קאמי ביולי 1943. במידה מסוימת ומכאיבה במיוחד, הכמו-דיאלוג שמנהל קאמי עם אותו גרמני הנמצא מן העבר שני של המתרס, מתאים באופן מושלם למאבק הפוליטי הפנימי שמתרחש היום בישראל, מדינה שבה הדם והשקר עלו על גדותיהם. 

הפגנה נגד השחיתות בכיכר הבימה, אשתקד. 52 שנה של תילי תילים של שקרים
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

די לכיבוש עובר דרך די לגיוס

אי אפשר להילחם בכיבוש ולהוסיף לשלוח בני 18 לצבא מתוך תקווה שיתנהגו אחרת. רוצים כיבוש? רוצים צבא בתוך אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות? אין בעיה, אבל לא את הבנים שלנו

"לי הבטיחו שכשאהיה בן 18 כבר לא אצטרך ללכת לצבא והנה הבן שלי תכף מקבל צו ראשון", שמעתי את בן הזוג שלי אומר השבוע בשיחה את מה שמהדהד אצלי כמו פעמון אזהרה פנימי עם כל יום שעובר מזה שנה. כבר שנים שהאמרה הזו עוברת מדור לדור, שחוקה משימוש, מושמעת פחות ופחות כאילו מכירה באירוניה שכותבת את עצמה מחדש עם כל פעם שהמשפט הזה נזרק לחלל האוויר. העובדה שזה אירוני רק הופכת את אבדן התקווה למוחשי יותר.

אני מהילדים של חורף שנת 73', אף פעם לא קניתי את "הבטחתם יונה" אבל האמנתי שאם נרצה ונעשה היא עוד עשויה להגיע. ידעתי ששעת המבחן תהיה כשהבכור יהפוך למלש"ב (מועמד לשירות ביטחון) והנה הוא כבר מתקרב ולא עשיתי דבר לבד מאשר את הצד שלי בעסקה: לשמור עליו ולגדל אותו כמיטב יכולתי. מעולם לא דיברנו על תנאים אבל מבחינתי זו המשימה שלי והמדינה היתה אמורה לעשות הכל כדי לשמור עליו.

סרבנים
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

האח השכול ממשטר את השכול

יום הזיכרון פוגש כל אחד מאיתנו באופן אחר. אין ולא צריכה להיות בו התערבות וגם לא שיפוטיות. אך מההוד וההדר של בית"ר לא נותר דבר, ונתניהו זורק בשמחה עוד כפיס בוער למדורה

את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היו ישראלים שהעדיפו לכבד בקללות נמרצות ואיחולי מוות לישראלים אחרים. בין אם מול טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ובין אם בבית מול המסך והמקלדת. כשמדברים על ביזוי כבוד הנופלים (מסתבר שפתאום זה נושא שמעסיק את כולם) כמדומני שבין הטקס המשותף לבין הקללות שספגו אתמול אזרחים ישראלים ונציגי משפחות שכולות, הקללות מנצחות. הן אלה שצריכות ליצור אי שקט ציבורי, בטח לא הטקס עצמו.

הסערה הציבורית שעורר הטקס המשותף מכוונת ומתקיימת תחת חסותו של ראש הממשלה, שתמיד מעדיף רעשי רקע כי אחרת עוד יצטרך להתייחס לדברים החשובים באמת. אפילו ביום הזיכרון מעדיף אדם שהוא עצמו אח שכול להפעיל מנגנון פייק ניוז שעושה מספיק רעש כדי לבלוע כל דבר אחר, אפילו את יגון המשפחות השכולות.

ההפגנה נגד עצרת הזיכרון המשותפת לישראלים ופלסטינים, אמש
דודו בכר
להמשך הפוסט

לא רואים את מורכבות השואה, מעדיפים לרדד

שאלה שנשאלתי על ידי נער בן 15 בבית ספר שבעיירת הולדתו של סבי בגרמניה, היכתה בי כאגרוף ברזל. ספק גדול אם התובנה שעלתה ממנה הופנמה אצל המקבילים לו בישראל. נדמה לי שלא

מכל המשפחה הגרעינית של סבי וסבתי, אמא של סבתי היא היחידה שנרצחה בשואה. עבור משפחה ממוצא ייקי תמיד חשבתי שבסופו של דבר "הסוף טוב", בהתחשב בנסיבות. לפחות מספרית - זו הצלחה מסחררת, בטח מעל הסטנדרט.

מעבר לעובדה ששנים אחר כך גיליתי כמה המשפחה שלי היתה גדולה, כמה רבים ממנה לא שרדו, לא הבנתי עד גיל מאוד מאוחר עד כמה הקריעה ממדינתך, תחושת הבגידה, הכאב, הגעגוע, חווית הפליטות, הידיעה המוגמרת שאין לאן לחזור וההתמודדות עם הידיעה שכל מי שהיו אינם וההישרדות שלך היא אישית לגמרי - היא גם שואה. עולם פרטי שנחרב בתוך קהילה שנחרבה.

קאנצלרית גרמניה אנגליה מרקל בביקור ב"יד ושם" אשתקד.
אורן בן חקון
להמשך הפוסט

העתירה שהיא סיפורה העצוב של הדמוקרטיה בישראל

העתירה לפסול את ההחלטה להטיל על נתניהו את תפקיד הרכבת הממשלה, היא זעקה נגד ההבנה הדמוקרטית הלקויה שרווחת בישראל ושכל רעיון הנוגע למגבלות הכוח ומוסר נתפש כ"ערכי שמאל"

בשבוע שעבר קרה משהו מעניין שכמעט לא קיבל התייחסות - בג"ץ דחה את עתירת "התנועה לטוהר המידות" ועו"ד שחר בן מאיר לפסול את החלטת הנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. בעתירה נאמר כי הטלת התפקיד על מי שנגדו עומד ותלוי כתב אישום על עבירות טוהר המידות בכפוף לשימוע אינה סבירה, ופוגעת בשלטון החוק ובאמון הציבור במוסדות המדינה. למעשה, ביקשו העותרים מבית המשפט העליון לקבוע נורמה שאינה כתובה בחוק באמצעות פסיקה.

היה ברור כי דינה של העתירה להידחות ועם זאת היא מספרת סיפור עצוב. בשורה התחתונה, העותרים ביקשו סעד מבית המשפט במקום שבו כושל החוק וכושלות הנורמות הציבוריות. לא ניתן לעקוף את העובדה שבחוק לא מופיעות בשום מקום נורמות מינימליות המחייבות את ראש הממשלה, או לחלופין איסור עליו לכהן או להיבחר מחדש בסיטואציה שכזו. בנוסף, לפי החוק, תפקידו של הנשיא בהחלטה על מי להטיל את הרכבת הממשלה ברור ומצומצם.

נתניהו עם הנשיא ריבלין, החודש. סעד במקום שבו כושל החוק וכושלות הנורמות הציבוריות
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

לצאת מאזור הנוחות ולשנות את הכללים

הקמת גוש דמוקרטי יהודי-ערבי וחיזוק החברה האזרחית הם בעיניי התשובה הפוליטית שיכולה להביא לשינוי. לא עוד משחקי ימין ושמאל, אלא מאבק של כוח דמוקרטי בכוחות לא דמוקרטיים

מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה שוב את מה שהוכיחו לפחות ארבע מערכות הבחירות שקדמו לה - השמאל ימשיך במסורת הכיווץ והאיון כל עוד לא יחול שינוי. לא צריך להיות נביא כדי להבין שעשרת המנדטים של העבודה ומרצ יחד הם שפל מביך וחסר תקדים אך שיש עוד לאן לרדת. עד כה, "השינוי" התבטא בקריצה ימינה ובהצבעות טקטיות. התפישה הדומיננטית התבססה על רעיון, מתנשא יש להודות, ש"צריך לדבר לציבור בשפה שלו", או ש"צריך לדבר בשפה של נתניהו". אבל זהו שלא.

האסטרטגיה לפיה צריך לטשטש ערכים לפני בחירות רק כדי לנצח בבחירות מתגלה שוב ושוב כטעות. שמאל שלא מדבר שמאל מתרחק מתומכיו, מסייע לתהליך הדה-לגיטימציה נגדו ובטח לא זוכה בתומכים חדשים. אלה, יעדיפו להצביע למקור ולא לתחפושת. בכל זאת לא כל יום פורים. באותו אופן, חוזר כמו בומרנג השימוש בז'רגון נתניהו והשיח האישי שראש הממשלה מעדיף. גם כאן הצורך הוא בבידול ונאמנות לערכים. שמאל ערכי מראש לא אמור לדבר בשפה של נתניהו ולא להתאים סיסמאות, אלא דרכים להנגיש אידיאולוגיה.

יו"ר מרצ תמר זנדברג בכפר קאסם ביום הבחירות
להמשך הפוסט

גם אם זנדברג מפשלת, אסור שמרצ תמות

תחת שרביטה של תמר זנדברג עשתה המפלגה כל טעות אפשרית בקמפיין הנוכחי ואין ספק שהיא זקוקה לבדק בית אחרי הבחירות. אך כנסת בלי מרצ היא עונש שלא מגיע לאף אחד לשלם

לקח לי זמן לכתוב את הטור הזה ותהיתי די הרבה איך ואם צריך בכלל לכתוב אותו. רציתי לכתוב שכל חיי הבוגרים הצבעתי מרצ אבל לא בגלל כוח האינרציה או מטעמים סנטימנטליים, אלא משום שבכל מערכת בחירות השיקול שהכריע היה שמרצ מייצגת ערכים שחשובים לי. לא פעם ידעתי אכזבות במהלך 27 השנים האלה, היו הרבה רגעי משבר, כמו התמיכה של מרצ בגירוש ללבנון ב-1992 והתמיכה במבצע "צוק איתן" בימיו הראשונים ב-2014. לתפישתי, היו אלה שני ויתורים אידיאולוגיים בלתי ניתנים לעיכול. 

אבל מערכת הבחירות הנוכחית הביאה את ההתלבטות שלי לשיא חדש. קיוויתי שגוש השמאל יתארגן אחרת. אם יש דבר שאני מאמינה בו בכל לבי הוא שהדרך לשינוי בישראל עוברת דרך שבירת הכללים וניתוץ הבלעדיות של מנגנוני מפלגות הנאחזות בציפורניהן בניסיון לחזות בשיבת ימי תהילתן. בתוך כל הפילוג, השנאה, השחיתות, המצב המדיני, המצב החברתי והכלכלי והדה-לגיטימציה לציבור הערבי והשמאל, התשובה נמצאת בערכים של שוויון, דו-קיום, צדק וקיום בכבוד. התשובה לא מצויה בתוויות כמו "שמאל" ו"ימין", אלא בערכים המקפלים תקווה ועתיד מבטיח יותר לדורות הבאים ובמאבק על קיומה של דמוקרטיה.

תמר זנדברג
ניר קידר
להמשך הפוסט

מכתב פתוח לראש הממשלה

שתיקתך לנוכח הדו"ח על התחבורה הציבורית היא הדוגמה האחרונה כיצד האחריות שלך לא נמצאת אף פעם בשום מקום. השאלה היא לא לאן הבאת את ישראל אלא לאן היינו יכולים להתקדם בלעדיך

אדוני ראש הממשלה,

אין לי דרך טובה יותר לפנות אליך מאשר באמצעות טור זה, שספק אם תקרא או יובא לידיעתך. יש להניח שבמדרג האוכלוסייה, כפי שהוא משתקף בעיניך, אני משעממת, חמוצה וגם, לא עלינו, שמאלנית. ולכן הסיכויים שתתייחס לדברי בכובד ראש ובמלוא הרצינות - קלושים. ובכל זאת, אני אזרחית ישראלית ואפילו אזרחית די מודאגת.

נתניהו בחנוכת הקו המהיר לירושלים, ספטמבר 2018
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

כווולם במקהלה של נתניהו

אין שום דבר מהפכני, אמיץ או אוונגארדי בדבריה של רותם סלע. העניין הוא שבישראל 2019 הרוב החילוני והדמוקרטי נותן לתגובתו של ראש הממשלה לדבריה לעבור ומתיישר לפיה

אין שום דבר מהפכני, אמיץ או אוונגארדי בביקורת שמתחה רותם סלע על שרת התרבות מירי רגב ורינה מצליח בראיון שנתנה השרה ל"פגוש את העיתונות". העובדה שהם נתפשים ככאלה נובעת מהעובדה שסלע הפכה באחת לאויבת הציבור הרגעית, לעוד אחת ששמה מראה שאף אחד לא מוכן להביט בה. מי שסימן אותה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר שנים מתרגל פומבית את הוקעת הערבים והלא-יהודים אזרחי ישראל והפך פלסטינים, ערבים ושמאלנים, כמכלול, לתומכי טרור ואויבי המדינה רק משום שככה הוא מגדיר אותם.

הנקודה היא עד כמה ישראל גזענית ואלימה. כי מה אמרה סלע? שאזרחים אמורים להיות שווים ואין זה משנה אם הם ערבים או יהודים, נשים או גברים, סטרייטים או להטב"קים וכיוצא בכך? תכל'ס היא לא הלכה הרבה יותר רחוק מהדברים שהקריא דוד בן גוריון ב-14.5.1948: "...תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

"את התגובה של נתניהו לרותם סלע ניתן לסכם במשפט '70 שנה ופאשיזם'"
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

הצייטגייסט הישראלי - גזעני

בג"ץ יהפוך כנראה את ההחלטה לפסול את רע"ם-בל"ד ועופר כסיף ויבטל את מועמדות הכהניסטים. אך החלטות ועדת הבחירות המרכזית, ולא בג"ץ, הן אלה שמשקפות את דמותה של ישראל ב-2019

יש להניח שההחלטות השערורייתיות של ועדת הבחירות המרכזית אתמול (רביעי) לפסול את רע"ם-בל"ד ואת עופר כסיף מחד"ש ובמקביל לאשר את מועמדותם של מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, לא יעברו את מבחן בג"ץ. זה יהיה כמובן ניצחון לדמוקרטיה, אלא שהוא יצוייר בידי מי שטוען שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית "מעולם לא היה טוב יותר" כהוכחה לכך שבג"ץ הוא "סניף של מרצ". כך או אחרת, החלטות הוועדה משקפות שני צדדים של אותו מטבע, אותה מציאות גזענית.

בואו לא ניתמם, הגזענות של בן גביר ובן ארי לא הרבה יותר קיצונית ממה שכבר יש היום, היא רק בוטה יותר ומתחדדת עם השנים. אותה גברת בשינוי אדרת ובמלים יותר מכובסות תופסת די הרבה מושבים בכנסת הנוכחית. "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" זה כבר מזמן מיינסטרים, רק שבן ארי מציע חד וחלק להרוג אותם ואילו בנימין נתניהו מבוגר ומתוחכם מדי בשביל כל פוזת "הסכין בין השיניים" הזו. מאחורי שניהם גם יחד ניצב אביגדור ליברמן עם שלט שעליו כתוב "נאמנות או חרם".

בן ארי ובן גביר בדיון בוועדת הבחירות, אתמול
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

סופה של כל הזיה בהתפכחות כואבת

הימין מפמפם סימבוליקה לאומנית שכולה ניסיון להכתיב את מהות החיים בישראל באמצעות מציאות אלטרנטיבית. אלא שמציאות יש אחת, גם אם בינתיים תלמידי הרב כהנא ייכנסו לכנסת

משהו רקוב ביותר בפוליטיקה הישראלית ואנחנו רק נוגעים בשוליו וסותמים את האף. סתימת האף הזו היא המוכנות לחיות עם רקב, ורקב כמנהגו רק הולך ופושה. הנתיב שסלל בנימין נתניהו לכניסתם של כהניסטים למיינסטרים הוא בושה, שבירת טאבו לא לגיטימית ופגיעה אנושה בערכים דמוקרטיים. הניסיון לייצר הקבלה בין כהניסטים לבין רשימות ערביות לגיטימיות הוא בגדר הוספת חטא על פשע ומעיד בעיקר על העובדה המצערת שמבחינת הרוב היהודי הישראלי - ערבי ישראל לא נספרים פוליטית ואזרחית.

חוץ מהמוכנות לקבל גזענות כחלק ממגוון הדעות ואיון כ-20% מאוכלוסיית ישראל, מספיק לקרוא טורי דעה ימניים ואת עמדותיהם של מובילי דעה חברתיים מהימין ברשתות החברתיות, כדי להבין במהירות שכל השמעת דעה אחרת אינה מקובלת ושהשמאל הפך לביטוי נרדף לבוגד. הרשת כולה הומה זמזומי "השמאל מסוכן", "השמאל פועל להשמדת ישראל", "השמאל תומך במחבלים". האם נטרפה דעתה של המדינה?

מועמדי עוצמה יהודית, מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, יחד עם ברוך מרזל סמוך לכפר קוסרה, בשנה שעברה
ניר קידר
להמשך הפוסט

מי אתם האנשים שעדיין יכולים לתמוך בנתניהו?

השטיח האדום שפרש רה"מ בפני תלמידי כהנא צריך לעורר תהיה באשר ליכולתו לקבל החלטות. אם נתניהו ינצח, האיחוד בימין קובע גם את מפתח התיקים למו"מ הקואליציוני ומבטיח בוז ובושה לליכוד

איחוד התועבה בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית על גבי השטיח האדום שפרש להן נתניהו התרחש בלי שאף גורם בליכוד פצה פה. בעוד שרבים ממצביעי הציונות הדתית מאוכזבים ערכית מההחלטה של ביתם הפוליטי, חשוב לשים לב מי מברך על האיחוד המתועב זה עם חבורת גזענים חשוכים - הליכוד והימין החדש. למי מהציונות הדתית שמחפש בית פוליטי ימני אך לא מוכן לתת גושפנקה לגזענות - אין שם בית.

זו לא רק הגזענות, אם כי בהחלט לא צריך יותר מכך. אלה הדעות החשוכות בנושא נשים, להט"ב ושוויון באופן כללי שצריכות להדאיג כל אדם סביר שחי בישראל. מעבר לעובדה שמינויו של בצלאל לשר החינוך הוא דבר שצריך להפחיד כל בר דעת ולעורר תהיה באשר ליכולת קבלת ההחלטות של ראש הממשלה, הצעד של נתניהו קובע את רף הסחיטה הקואליציונית והוא אינו מבשר טובות לאנשי הליכוד מבחינת "הכיבודים". אם זה האתנן כעת, מה יהיה בשלב המשא ומתן? לפי המפתח הזה כדי להקים ממשלה יצטרך נתניהו לשאת ולתת עם הימין החדש עד לפחות שני תיקים. גם יהדות התורה, ש"ס ואולי גם כולנו לא יסתפקו בפחות מכך. ומה יקבלו כל שתקני הליכוד? בוז ובושה, במקום הוד והדר.

איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי וברוך מרזל מפגינים בנצרת, ב-2012
גיל אליהו
להמשך הפוסט

אם השמאל רוצה שינוי, שיתאחד כבר

שלושה ימים לסגירת הרשימות לכנסת נדמה כי הדבר היחיד שזז בשמאל הוא הזמן. בלי גוש יהודי-ערבי הכולל את העבודה, מרצ וחד"ש, הקרחון הזה ימשיך להתמוסס וכישלון ידוע מראש

למרות ההתאוששות הקלה של מפלגת העבודה בסקרים, כשהיא ומרצ מדשדשות יחד סביב 15 מנדטים יחד - קשה להישאר אופטימיים באשר לסיכויי השינוי במערכת הבחירות הקרובה. אפשר להגיד "זה מה יש", אפשר להכיר בהיות השמאל מיעוט ואפשר גם לנסות לעשות שינויים במערך המפלגות והחיבורים. נותרו שלושה ימים עד מועד סגירת הרשימות ולמרות זאת לא נראה שמשהו זז בשמאל, למעט הזמן.

אבי גבאי מאושר ובצדק מ"נבחרת העבודה". מפלגתו גם עברה לקמפיין של נבחרת, שבעיניי כבר מזמן היה הכרחי, אלא שגם הוא לא יוביל למהפך, מקסימום לצמצום נזקים. בהיעדר מעשה משנה מציאות, מחנה השמאל יצטמצם לבטח בבחירות הקרובות. אין מה להיבהל מזה, הרבה פעמים נקודת שבירה הופכת לנקודת פתיחה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא אם אלה שעומדים בראש המחנה ומבקשים מאיתנו להפקיד בידיהם את הקולות שלנו בקלפי, עשו מספיק כדי לשנות מציאות שנדמית מהצד ככרוניקה של כישלון ידוע מראש.

זנדברג וגבאי
מוטי מילרוד, אוליביה פיטוסי
להמשך הפוסט

אם חורשה לזכר חסיד אומות עולם נעקרת, מהו זיכרון השואה שלנו

בחשיפת "הארץ" על הרס החורשה ע"ש צ'יאונה "סמפו" סוגיהארה בבית שמש, מטרידה יותר ההבנה שרק מעטים מאוד כאן מכירים את סיפורו. יש בו את כל מה שזיכרון השואה בישראל איננו מקדש

70 שנות עצמאות ומעולם לא בלט יותר כמה לא הצליחה ישראל להפנים את לקחי השואה. שנים של מערכת יחסים קורבנית שדורשת רק מהעולם ללמוד. כל תהליך הזיכרון שנבנה כאן הוא כל כך רקוב עד שאין פלא ש"חבל שהיטלר לא סיים את המשימה עם המשפחה שלך" היא קללה די משומשת בקרב טרולי רשתות חברתיות. אנחנו משתמשים בשואה כשנוח לנו.

השואה היא נראטיב מרכזי במערכת החינוך, אך השאלה היא מה הוא מנסה להשיג וכיצד הוא מוטמע. בישראל נערכים טקסי שואה בבתי הספר; ילדינו מוצפים באימת הזוועה לרוב ללא תיווך או התאמה; הם נשלחים ל"יד ושם" עוד לפני שהם מסוגלים להבין את החוויה; מדקלמים להם "לא נלך כצאן לטבח"; משלחות-משלחות שולחים אותם ל"מצעד החיים" ומזדעזעים שהם מאבדים את הצפון. במקום לעצב זיכרון - עיצבנו טראומה, במקום להפיק לקח ולחנך לעולם הומאני יותר - אנחנו נוטעים בהם שנאה לאחר, במקום התמודדות - הענקנו להם צידוק.

צ'יאונה "סמפו" סוג'הארה
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

לא מייצרים גוש שמאל? לא מצביעים

15 מנדטים, במקרה הטוב, לעבודה ולמרצ בכנסת הבאה זו אפילו לא אופוזיציה משמעותית. אם לשם מובילים אותנו גבאי וזנדברג, מוטב להצביע ברגליים. רוצים שינוי? תתחילו לעבוד ותיצרו אותו

זמן ההתארגנות בחודשיים שנותרו עד הבחירות מתקרב לסיומו, ובכל זאת השמאל לא מתגבש לכלום. זה לא בגלל הפריימריז. הכתובת היתה על הקיר כבר מזמן ואין צורך בסקרים כדי לראות אותה: השמאל הצטמצם. זה כבר לא משנה אם מפלגת העבודה תקבל 6 מנדטים או 11 התמונה הגדולה נשארת כשהיתה - שפל חסר תקדים בשורות השמאל. להיות מיעוט זה חלק מחוקי המשחק, אפשר לקפוץ עד מחר ולהגיד שדעות שמאל רלוונטיות יותר מתמיד אבל אין לזה כל משמעות ללא הנהגה וכשהעבודה ומרצ יחד מקבלות אולי 16 מנדטים. אין תעודת עניות גדולה מזו.

העובדה שחברו כאן נסיבות מצערות של מנגנונים מפלגתיים מנוונים, הסתה שלטונית פרועה וסטגנציה מדינית, לא מכסה על דעיכתו בטרם עת של השמאל. עלייתו המטאורית של בני גנץ והתמיכה בו מצד השמאלי של המפה רק מוכיחות את הוואקום המנהיגותי בשמאל כי גנץ, לא משנה איך נהפוך את זה, הוא ימין. עצם העובדה שאנשים המגדירים עצמם שמאלה מהמרכז שוקלים להצביע אליו, אינה רק בגלל שהוא אינו נתניהו, גם לפיד (עקרונית) אינו נתניהו, אלא משום שגנץ משדר משהו שכבר מזמן לא היה כאן - מנהיגות שפויה והבנה דמוקרטית בסיסית. מול שמאל מקרטע זה די הרבה.

אבי גבאי. שום דבר אינו בשליטה
גיל כהן מגן
להמשך הפוסט

כל הגנץ הזה

הרמטכ"ל לשעבר אינו שמאל רק שאחרי כל כך הרבה שנות נתניהו - היה בנאומו משהו מרענן. להריע לו, כפי שעושים ב"הארץ", זה להרוג את השמאל ואת האופציה לאלטרנטיבה שאינה גנרל

כל הגנץ הזה שעיטר את "הארץ" ביומיים האחרונים די מביך. המתבונן מבחוץ יכול ממש לקבל את הרושם שבא גואל לעמו, הגנרל ששב מהצינון. מקריאת טורו של העורך אלוף בן מסתבר שאפשר "לפנטז על סדר יום אזרחי וחברתי, על ממשלה שתתרכז בחינוך, בפקקי התנועה, במחירי הקוטג' ובבתי החולים. אבל ברגעי המבחן שלה, ישראל זקוקה למנהיג שלא יאבד את עשתונותיו תחת אש". מה לכם כי תלינו על הציבור אם עורך "הארץ" חושב כך?

כן, כן, תדע כל אם עבריה כי הפתק שהטילה לקלפי מופקד בידי הגנרלים הטובים ביותר. המלחמה אינה נגמרת ולכן צריך גנרל. אם תרצו "ישראל חייבת איש צבא" היא הגרסה המעודכנת ל"הערבים מבינים רק כוח". ואם חייבים חרב, מה יותר מוצלח מאלטרנטיבה כחולת עיניים מישירה מבט שהרגע ירדה מהמחרשה תוך זמזום "ירושלים של זהב"?

בני גנץ
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

מרצ לא תגדל על הקייל לבדו

הנסיבות מזמנות למרצ פוטנציאל לא רע להגדיל את כוחה בבחירות הקרובות. אך כדי שהיא תוכל לעשות זאת בגדול צריך להיעשות שינוי פנימי שיוציא את זנדברג מאזור הנוחות שלה

בעוד שהמרכז-שמאל מתקוטט על קולות המרכז-ימין, יוצאת מרצ וידה על העליונה. שנאמר: שניים-שלושה (מי סופר?) רבים וזאת שלא (כי מי סופר?) מנצחת. אז אולי בהקשר הזה "מנצחת" היא הגזמה פראית, אבל כמו שזה נראה עכשיו מרצ בהחלט עתידה להגדיל את כוחה בבחירות גם אם לא תעשה יותר מדי. בסופו של דבר, ולמרות עגמת הנפש שהיא מייצרת אחת לתקופה, מן הידועות היא שטוב שיש מרצ בכנסת.

מרצ היא אמנם מפלגה חברתית שלרוב ניצבת במקום הנכון, ובתחומים מסוימים אף פורצת דרך, אבל תומכיה נמצאים בעמדת מלכוד: מצד אחד, לא פעם היא מאכזבת ומצד השני, אין יותר מדי אלטרנטיבות. הדרך של מרצ לפרוץ מהמשבצת שלה התפספסה אחר שהיוזמה של היו"ר לשעבר זהבה גלאון לפריימריז פתוחים נפסלה על הסף. עכשיו כל מה שנותר לבוחרי מרצ הוא להחליט איך תורכב הרשימה שלה תחת הנהגת תמר זנדברג. בשנה שחלפה מאז מונתה לתפקיד, זנדברג מדברת בעיקר למקהלה, רק שמקהלה לא מביאה קהל.

זנדברג בערב רוסט שקיימה מרצ החודש
עופר וקנין
להמשך הפוסט

בשם האגו, כולם רוצים להיות מספר אחד

ריבוי המפלגות לקראת הבחירות אינו קשור לריבוי הדעות בישראל. הוא משקף מציאות עגומה שבה רצון הפוליטיקאים הוא להשיג יותר עבור עצמם ופחות עבור "הקבוצה" והציבור כולו

הליכוד, המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד, כולנו, הבית היהודי, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, מרצ, חוסן לישראל, התנועה, תע"ל, גשר, הימין החדש, האיחוד הלאומי, תנועת המחאה/ארץ חדשה, מגן ישראל, ישר, יחד - זוהי רשימה חלקית של המפלגות המתמודדות לכנסת ה-21 באפריל השנה והיא מציגה בעיקר תמונת מצב פוליטית עגומה.

בחנו את עצמכם לרגע - האם אתם יכולים לחדד לעצמכם את ההבדלים בין המפלגות החדשות לקיימות? האם נמאס לכם עוד לפני שהתחלתם? ובכן, תחושתכם אינה ייחודית. הסיבה שיש כל כך הרבה מפלגות בישראל היא לא כי אין ייצוג לדעות השונות במערכת הפוליטית, אלא כי כל אחד רוצה מפלגה שבה הוא יהיה מספר 1. בין אם מימין או משמאל, ברור שמספר המפלגות הגדול לא יסייע ליציבות שלטונית אחרי הבחירות. אדרבא, פיצול הקולות שוב יביא לסחיטה קואליציונית וזו בוודאי שאינה משרתת את האינטרס הציבורי.

"כולם משתתפים במירוץ לראשות הממשלה, משל היתה זו תוכנית ריאליטי ולא המציאות של כולנו"
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

בנימין נתניהו מציג: הנרדף שלא נרדף

מה שעוברים אזרחי ישראל הוא תרגיל עוקץ ביחסי ציבור שמונע בלעדית מרצון נתניהו להמשיך לשלוט. הוא מנסה לכרוך את גורלו בגורל ישראל, כל נבל מוצלח עושה זאת לקראת המערכה האחרונה

מעבר לתהייה הכללית איך מתיישבת הסיסמה "ראש ממשלה חזק" עם העובדה שראש הממשלה נוטה להציג עצמו כקורבן רדוף של התקשורת, בתי המשפט, מערכת אכיפת החוק בכלל, וכמובן השמאל שמושך לטענת נתניהו בכל החוטים, למרות שהוא עצמו ראש ממשלה קרוב לעשר שנים - נשאלת השאלה איך אדם יכול לקבל דקות שידור בפריים טיים ובכל זאת לטעון שהוא נרדף?

סליחה שאני שואלת את המובן מאליו, אבל אם לנקוט בז'רגון נתניהו, האם אי פעם היה חשוד בפלילים שקיבל צינור תקשורת לכלל הציבור הישראלי? האם קיים פרוטוקול עליו לא שמענו שכל חשוד שלא עומת עם העדים נגדו פונה לתקשורת ומקבל במה לדבריו? כי אם לא, אז אולי בכל זאת יש כאן בעיה אבל לא זו שנתניהו העלה.

נאום "ההצהרה הדרמטית" של נתניהו. חטף את הפריים טיים
צילום מסך מתוך חש�
להמשך הפוסט

הרצל אמר: אסור להיות שמאלן

כבר ארבע שנים אנחנו נתונים בקמפיין נגד השמאל ובבחירות הקרובות יקצור הימין את פירותיו, למרות שאלה פירות באושים של דמוקרטיה מרקיבה. הגיע הזמן למשחק חדש: "שמאלנים השמיעו קול"

למרות עיניי הכלב של "המחנה הציוני" המתחננות לתשומת לב מבני גנץ, העדיף הרמטכ"ל לשעבר שלא להמר על כלב עזוב ובמקום זאת להתחדש בכלב "מרכז מתון" גזעי וחדש, ללא חשש שמאל למהדרין. מפתיע? לא ממש. מה הבשורה שמביא איתו גנץ? לא ברור, אבל למי אכפת? התקשורת ניפחה את "בלון הגנץ" לממדים חסרי פרופורציות עוד לפני שהאיש בכלל הציג את משנתו הפוליטית. "ביאת הגנץ", המשיח הפוליטי שלא ידע שהוא כזה, נעוצה עמוק בשורשיה המיליטריסטיים של החברה הישראלית, המסנוורת מכל גנרל הפושט את מדיו.

בסביבת גנץ מדברים על מפלגה חדשה אך הדבר היחיד שידוע עליה הוא שמדובר במפלגת מרכז. מה זה אומר? אין לדעת לבד מהעובדה שזה לא שמאל. זה חשוב כי ממש כמו במשחק הילדים "כן, לא, שחור, לבן" - בישראל 2018 אסור להיות שמאלן. להיות "מרכז" משמעו שאינך מעוכרי ישראל, הבוגדים, אוהבי הפלסטינים, החמוצים, ה"הם" - השמאלנים, הס מלהזכיר. אם גנץ עולה למגרש הוא לא צריך את "הכתם" הזה שסביבת נתניהו נוטה להדביק לכל מי שאפשר, ע"ע משה יעלון.

בני גנץ ומשה יעלון בביקור במועצה האזורית שער הנגב ב-2014
אריאל חרמוני/משרד
להמשך הפוסט

פיגוע אחר פיגוע מסדירים רגב אחר רגב

הצעת החוק ל"מרקם החיים בהתיישבות" היא עוד צינור להזרמת כספים להתנחלויות המנצל בציניות את הפיגועים האחרונים. את הקמפיין המוצלח הזה של "הבית היהודי" הוא מנהל על גבו של ראש ממשלה חרד

בין נסיגת הכוחות האמריקאים מסוריה לחוות הדעת של הפרקליטות בעניינו של ראש הממשלה, קרו עוד דברים השבוע. למשל, ביום ראשון, שרי הממשלה הפגינו בצעד תקדימי נגד הממשלה כשבעצם ההיגיון אומר שאם אתה שר ואתה מתנגד למדיניות הממשלה אתה מתפטר, לא מוחא. אותם שרים מיהרו מהפגנה לוועדת השרים, שם אושרה פה אחד הצעת חוק, המכונה גם חוק "ההתיישבות הצעירה", או "חוק ההסדרה 2",  או חוק "מרקם החיים בהתיישבות" של ח"כ בצלאל סמוטריץ', שאושר בוועדה בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. ביום רביעי עברה הצעת החוק קריאה טרומית במליאת הכנסת עם 61 תומכים ו-47 מתנגדים.

מהות החוק פשוטה – ל"בית היהודי" נמאס לחכות למימוש ההחלטה על ההסדרה והם מקדמים אותה בחסות הקואליציה הצרה. מרוכך במלים קלות לבליעה כמו "התיישבות צעירה" או "מרקם החיים בהתיישבות", החוק למעשה מאפשר הזרמת כספים מרשויות שעד כה היו מנועות מלעשות כן בעבור פיתוח תשתיות על אדמה שבעלותה לא מוסדרת. יודעים מה נחשב תשתיות? גדר, רק אומרת. יודעים מה אומרת גדר? גבול בפועל. זו לא הסדרה זה חוק עוקף משפט בינלאומי, סעיף התגברות על האו"ם. מלים מכובסות שמסתירות עוולות ואי שוויון מהותי, תוך ניסיון לפרוט על הנפש היהודית והציונית. 

זאב אלקין, נפתלי בנט, אורי אריאל, אופיר אקוניס ו איילת שקד זורקים אבנים, בקבוקי תבערה ו צמיגים בוערים על עצמם ו על בנימין נתניהו
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

עוד קמפיין פרסונלי נגד נתניהו הוא הפסד בטוח

כשהכל נבחן ב"מדד נתניהו" - שום דבר חוץ מנתניהו לא יעמוד בסטנדרט. לכן הבעיה של אבי גבאי אינה ביכולתו להיות רה"מ אלא ביכולתו להיבחר. איך עוקפים זאת? רק באמצעות "נבחרת"

מסתבר שאחת הבעיות עם אבי גבאי היא שהוא לא בנימין נתניהו. שערו בנפשכם - מי היה מאמין שגבאי אינו נתניהו? גבאי לא עומד ב"מדד נתניהו" - הוא לא כריזמטי כמוהו, לא עובר מסך כמוהו, לא בעל עבר קרבי כמוהו, הוא גם לא אשכנזי כמוהו. גבאי הוא בכלל לא כמו נתניהו וזו בדיוק הנקודה - גבאי הוא לא נתניהו. עבור מפלגה שרוצה להחליף את השלטון זו אמורה להיות נקודת פתיחה מצוינת.

ואם כבר ההשוואה הזו פועלת לטובת גבאי, אין שום סיבה לא לדבר עליה. בעוד שנתניהו חשוד בשלוש פרשות שונות בעבירות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים, היושרה של גבאי היא ההפך הגמור. בעוד נתניהו מזמרר על עוד שנים בשלטון עת פרקי ידיו מלבינים מאחיזה בכסא, גבאי ויתר על תפקיד מיניסטריאלי והתפטר מממשלה שכזו פעלה בעיניו באופן לא ראוי. בעוד נתניהו עסוק בפיאור שמו ובהתרפקות על לשונותיהם של חברי מפלגתו, גבאי בא לעבוד ויש לו אג'נדה שמדברת בעיקר על תקינות ויעילות והרבה פחות על אידיאולוגיה. בעוד שנתניהו בונה משפחת קיסרות, גבאי מנהל חיי משפחה מחוץ לכותרות. בעוד נתניהו שחוק ומדשדש במקום כבר עוד מעט 10 שנים, גבאי הוא סוס חדש.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהדלקת נר רביעי של חנוכה יחד עם שגריר ארה"ב דייוויד פרידמן וחיילי צה"ל
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

משחקים בתודעת ההמון: המקרה של "אדם גולד"

הרשתות החברתיות ביקשו לחזק את הדמוקרטיה אך בפועל הפכו צינור מסרים לעיוות המציאות. ניתוח הפוסט של גולד, "לוחם הצדק הימני", בעניין גירוש המחבלים ללבנון ב-1992 מוכיח זאת משפט אחרי משפט

במארס פרסמתי טור על אדם גולד והופתעתי לגלות כי בעוד שבימין מדובר באושיית רשת פופולרית שדבריה מתקבלים בהתלהבות, אנשי שמאל כלל לא ידעו במי מדובר. אלא שבמחשבה שנייה, זה בכלל לא מפתיע: גולד לא נועד לעיניים שמאלניות אלא להפיץ מסרים בימין, לשנות תודעה ולחזק את תהליך ריסוק שומרי הסף תוך ניסיון לבסס את התפישה שלדמוקרטיה אין ערכים אלא שהיא תהליך בלבד, נטו כלי.

גולד פעל במשך כ-13 חודשים כפרופיל פיקטיבי ותופעל ככל הנראה על ידי יותר מאדם אחד עד שנחסם לראשונה. פייסבוק מעולם לא אישרה שחסמה את גולד וייתכן שהיתה זו רק פעולת יח"צ. מרבית הסטטוסים של גולד הכילו תכנים ימנים-שמרנים, השתלחויות בחסות האנונימיות כמעט בכל גורם בימין (למעט בנימין נתניהו) ובעיקר תוכן ממוחזר, חלקי עובדות והמון רמיזות שמאפשרות לקורא להסיק את מסקנותיו לבד. הנשיכות מימין בימין, ההיכרות עם המערכת הפוליטית והמשפטית והניסיון להראות ש"אליטת השמאל" השנואה מוסיפה לשלוח גרורות גם בתוך שלטון הימין, העניקו לתכניו נופך חתרני ובועט בקרב ימנים מתוסכלים ש"בוחרים ימין ומקבלים שמאל".

רשת מחשבים
Getty Images IL
להמשך הפוסט

עצה לנפתלי בנט: היזהר עם מה שאתה מבקש

יו"ר הבית היהודי אולי חושב שאולטימטום על תיק הביטחון הוא win-win מבחינתו, אבל נתניהו בהחלט עשוי לסנדל אותו לתפקיד הממלכתי הזה ובכך להשיג עליו שליטה עד הבחירות

יש להניח שהמחשבה שהובילה בגדול את "הבית היהודי" להציב אולטימטום בפני בנימין נתניהו - תיק הביטחון או בחירות - היא פשוטה: ליברמן תקף מימין ומתחת לחגורה את ראש הממשלה ובהודעה על התפטרותו הציב עצמו בתוך הקונצנזוס של הבייס ובעמדה אופוזיציונית לנתניהו. אם הבית היהודי היתה עוברת על כך לסדר היום ומתנהגת בממלכתיות היא היתה מאבדת כוח. בהתחשב בניחוח הבחירות שבאוויר, התפטרות ליברמן הציגה בפניה הזדמנות שקשה היה לפספס.

לבנט, שמנסה למצב את עצמו כיורש האולטימטיבי ומקפיד להדגיש שלא יציג את מועמדותו עד לאחר תום "עידן נתניהו", אין מה להפסיד לכאורה: אם נתניהו יסכים - הוא יתמנה לתפקיד האופרטיבי השני בחשיבותו בממשלה. זו מקפצה די רצינית לקראת קמפיין הבחירות הבא והיא תיתן לבנט לגיטימיות שמעולם לא היתה לו. זה גם ייצור תקדים מסוכן שעלול לגבות מחיר מהליכוד בקלפי, יהיו הבחירות מתי שיהיו בשנה הקרובה. יתרה מכך, הבית היהודי אוהבת לרוץ על הטיקט של "לא תאמינו מה נצליח לעשות עם יותר משמונה מנדטים". היא גם צודקת - בנט ושקד מובילים שינויים אידיאולוגיים מהותיים במשרדים שלהם. הם באו לעבוד ותיק הביטחון הוא בגדר הדובדבן שבקצפת.

נפתלי בנט, החודש. תיק הביטחון הוא הדובדבן שבקצפת
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

שקד לא רוצה שומרי סף, היא רוצה פרויקטורים

דברי שרת המשפטים בעניין דינה זילבר הם רק סימפטום למהלך הכולל שלה ושל בנט: הפיכת היועצים המשפטיים לאסקופה נדרסת וביטול "המשוכה המשפטית" בפני הימין

דבריה של דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, על חוק "הנאמנות בתרבות" בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, ראוי שיילמדו בכל קורס מבוא בבית ספר למשפטים - הם מהות עבודתו של היועץ המשפטי. בניגוד למה שרוצה שרת המשפטים, איילת שקד, שנחשוב, תפקיד יועץ משפטי אינו במתן כלים ליישום כל מדיניות אלא במתן כלים משפטיים ליישום מדיניות כל עוד זו עומדת בתוך המסגרת החוקית. זוהי עוד נקודה עדינה של איזונים ובלמים במכונה האדירה הזו המכונה "דמוקרטיה", התלויה על צירים עדינים המחייבים פעולות מחושבות ולא פגיעה מכוונת ומהותית על רקע אידיאולוגי. זו בדיוק מהות הרעיון של היועץ המשפטי כ"שומר סף" - בחינת מדיניות בתוך הקונטקסט של שלטון חוק, מנהל תקין ועקרונות המשפט.

זילבר לא פועלת בוואקום. בהקשר של חוק הנאמנות בתרבות גם איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, השמיע חוות דעת משפטית דומה. מעבר להיות זילבר מועמדת כמעט מיידית לשעיר לעזאזל, התמונה הגדולה הרבה יותר גורפת ומפחידה. זה לא חוק נאמנות בתרבות, אלא חוק היועצים המשפטיים ששקד להוטה להעביר ובעצם חוק פירוק שומרי הסף ועקרונות המשפט. העימות מול זילבר רק זיכך את הנקודה: שקד לא רוצה שומרי סף, היא רוצה פרויקטורים. שלום לעידן שבו יועצים משפטיים מכפיפים מדיניות לגבולות שלטון החוק ולהתראות לעידן פרצות החוק, אמרו מעתה - לא עוד שומר סף אלא אסקופה נדרסת.

המשנה היועמ"ש דינה זילבר (משמאל) ושרת המשפטים שקד בדיון על חוק המסתננים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

כשיהודים ימנים מכנים יהודים שמאלנים "יהודונים"

באופן אבסורדי, הרצח בפיטסבורג עורר ברשתות בארץ שיח אנטישמי אשר הגיע עד "השואה התרחשה בגלל יהודונים שמאלנים". בהתייצבות לצד טראמפ, נתניהו בנט מלבים זאת

פחות משבוע חלף מאז רצח 11 המתפללים בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג בידי רוברט באוורס, והאדוות שהוא מחולל לא ישקטו במהרה, בטח לא בארה"ב אך גם לא בארץ. מעבר לדיסוננס בין ההתייחסות המחבקת של בנט ונתניהו, מחויבת המציאות לדעתי, לקהילה הקונסרבטיבית בארה"ב לבין המוכנות שלהם לפגוע בזכויות הקונסרבטיבים והרפורמים אצלנו, מעבר לחוסר המוכנות של אישים חרדים, ובהם הרב הראשי לישראל, לקבל את הזרמים הלא אורתודוקסיים אפילו כאשר אלה משלמים בחייהם, הרצח בפיטסבורג גם מעורר דיון אנטישמי ומלא שנאה ברשת ודווקא בעברית. שנאמר - היכונו לחידוש המושג, שאמנם מעולם לא נס לחו אך מזמן כבר לא היתה לו כזו תהודה - יהודונים.

כינוי הגנאי הזה, עברות מרוסית של ז'יד ו-kike האמריקאי, אומץ שוב על ידי דוברים מהימין הישראלי ומופנה כלפי השמאל. קחו לכם דקה. במדינה שקמה מעפר השואה, יש היום ציבור יהודי גדל והולך שניזון משנאה עמוקה שמקורותיה אנטישמיים לציבור יהודי אחר. מה שמשעשע הוא שאותו ציבור גם מכנה את השמאל "אוטו-אנטישמי", עוד כינוי מגונה שנולד בחטא, מבלי לראות שהוא נופל בעצם תחת "הפוסל במומו פוסל".

מפגינים נגד טראמפ בפיטסבורג, השבוע
AFP
להמשך הפוסט

מעניין מה הייתי יודעת היום על רצח רבין אלמלא הייתי בת 44

הנצחת רצח ראש הממשלה הפכה להשכחה מודעת המבוססת על נרטיב שקרי, כמו ב-"1984" של ג'ורג' אורוול. עוד מעט נאמין שרבין לא נרצח אלא התאבד ומי שזוכר אחרת -"בוגד"

ביומיים האחרונים ראיתי את האמת נגרסת לטובת שכתוב ההיסטוריה והרגשתי קצת כמו ווינסטון סמית', גיבור "1984", הנובלה האלמותית של ג'ורג' אורוול. הייתי בת 21 כשרבין נרצח, רצח ראש ממשלה לא נראה אז בכלל כמו אופציה אפשרית, למרות שברטרוספקטיבה קל להגיד ש"הכתובת היתה על הקיר". הפסקול שליווה את 1995 היה מבשר רעות, המדינה בערה, אבל למרות השנאה ותחושת ה"מצדה" מימין, היתה איזושהי אמונה ברורה שבדמוקרטיה המחלוקות מוכרעות בקלפי, בכנסת או בהפגנות מאורגנות.

זה הוכרע בשלוש יריות. אחר כך התנדנדנו לרגע בין ייאוש לתקווה עד להודעה של איתן הבר. היה נוער, היו נרות והלוויה ודי מהר בתוך ההלם הגיעה ההתנערות. בזה אחר זה נעמדו פוליטיקאים מהימין, שעד לאותו ערב גורלי כיוונו את חצי הרעל אל רבין ואל פרס, עם "תעודות יושר" והרבה מלים גבוהות על ראש הממשלה ועל הדמוקרטיה. אחר כך היה גל הנצחה - מרכזים, שכונות, בתי ספר ויום זיכרון. אבל ההנצחה היתה להשכחה מכוונת בחסות זיכרון סלקטיבי. יום אחד שבו כולנו רגע נזכרים, קתרזיס לאומי לצד 364 ימים של שלטון שלא מקדש שלום ולא דמוקרטיה.

עצרת הזיכרון לראש הממשלה, השבוע
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

כבוד המת מת, נשאר רק כבוד ראש הממשלה

"את לא מעניינת, את משעממת אותנו" הטיח האימפרטור נתניהו אוגוסטוס. תגובתו לאורנה פרץ לא היתה "מגניבה", היא הציגה בעיקר את המלך עומד ומצהיר שהוא עירום ואת הציבור שמוחא לו כפיים

אומרים ש"אין אדם נתפס בשעת צערו", ובכל זאת, לנוכח שלל האפשרויות שעמדו בפני ראש הממשלה הבחירה במשפט "את לא מעניינת, את משעממת" מאירה את בנימין נתניהו במערומיו - אדם שבטוח שאין לו תחליף ושמותר לו הכל. ההשתלחות הזחוחה שלו באורנה פרץ לא נעשתה מתוך יגון עמוק, הרי יעקב וינרוט היה מתהפך בקברו, רק שהגופה עוד לא הספיקה להתקרר והתירוץ כבר נשלף. כבוד המת מת, נשאר רק כבוד ראש הממשלה. ההשתלחות בפרץ לא היתה אלא היבריס, השפלה לטובת סיפוק עצמי. המשכו, שלווה בתנועת יד, "תביאי דברים מעניינים", רק היה בגדר "וידוא השפלה". כי אף אחד לא מבקר את ראש הממשלה, אוזנו כרויה רק למצמוצי לשונות.

איך שלא נהפוך את זה, אורנה פרץ, אזרחית ישראלית ותושבת קרית שמונה, שממש לא משנה למי היא מצביעה (ליכוד), דיברה מתוך כאב אישי על מצוקה ציבורית אמיתית: ההזנחה הרפואית של אזור קריית שמונה. ראש הממשלה יכול היה להתעלם, להגיד שאינו מתייחס לקריאות מהקהל או פשוט להתייחס ברצינות לטענות ולומר משהו בנוסח "זה אכן נושא סבוך וכולי תקווה שההישג שאנו מציינים היום הוא תחילתו של תהליך, שאמנם החל באיחור, אבל החל". כבר חמש שנים שתושבי קריית שמונה צריכים לנסוע כ-40 דקות עבור טיפול רפואי ראשוני. אלה לא "סלונים מפוארים", זה מוקד רפואי. אלה לא חמוצים, זו מצביעת ליכוד, אזרחית.

נתניהו בקרית שמונה, היום
חיים צח / לע"מ
להמשך הפוסט

קמפיין #למה לא התלוננתי - גרסת נתניהו

12 שנים במצטבר בנימין נתניהו ראש ממשלה ואיכשהו הוא תמיד קורבן: של התקשורת, השמאל, המשטרה, המפגינים, קמפיינים מתוזמרים. מתי מישהו ממצביעיו ישאל: קורבן של מה בדיוק?

אני לא רואה את ההיסטוריה רושמת את בנימין נתניהו אלא כהערת שוליים. אם כבר היא אולי תרשום אותו כראש הממשלה שהוביל את ישראל לעבר אתנוקרטיה ופילוג. אבל את הצלחתו להפוך לקורבן תודעתי כדאי יהיה פעם לחקור, בשונה מחקירותיו שלו הידועות בנטייתן להתמסמס. בשורה תחתונה, מעולם לא היה ראש ממשלה בישראל שכיהן כל כך הרבה זמן, עשה כל כך מעט והתקרבן כל כך הרבה. אין דבר שראש הממשלה - מר "אני רוצה, אני משיג" - אוהב יותר מאשר להציג עצמו כנרדף.

ומי לא רודף את נתניהו? הרי נגדו ונגד משפחתו פועלים כל הזמן כוחות אופל. אם זו לא התקשורת, זו המשטרה. אם זו לא האופוזיציה, אלה המפגינים בכיכר. כולם מצוירים כאויב שכל מטרתו הוא ניגוחו האישי. אין רגע שנתניהו נטול נמסיס וככל שהנמסיס הזה עלום יותר - נניח אליטת השמאל הזדונית, אותה יד נעלמה המקושרת למפא"י המקפחת - כך הוא נופל בצורה מושלמת יותר למשבצות הנכונות.

בנימין ויאיר נתניהו. הגולם קם על יוצרו
THOMAS COEX / אי־אף־פי
להמשך הפוסט

ידע כל אזרח שנבחריו, בעיקר דוד אמסלם, לא מבינים דמוקרטיה

הצהרתו של יו"ר הקואליציה כי יתמוך במהלך לשמירה על חסינות רה"מ אם יוגש נגדו כתב אישום, מזכירה כי הסכנה האמיתית טמונה בח"כים שרואים ב"הליך דמוקרטי" שם קוד לבנימין נתניהו. חסינות אין משמעה כרטיס פתוח לצבירת עבירות

"אני חושב שהדמוקרטיה במדינת ישראל בסכנה עצומה ולכן צריך לעשות משהו שהוא באמת קיצוני. הפיכה בישראל זה דבר הרבה יותר גרוע מאשר להשתמש במשהו טכני", אמר יו"ר הקואליציה דוד אמסלם בראיון לרשת ב' היום (שלישי), עת התייחס לאפשרות שיתמוך בשימוש בסעיף המאפשר לא להסיר את חסינותו של ראש הממשלה במקרה של הגשת כתב אישום נגדו. אם אתם צריכים רגע כדי לעכל את הדברים - זה אך מובן, כי בעצם יו"ר הקואליציה הסביר בשורה התחתונה שמינהל תקין הוא פגיעה בדמוקרטיה.

אמסלם, המומחה להטמעת דף המסרים של ראש הממשלה, מפגין שוב ושוב את יכולת הסקת מסקנות הגמישה להחריד שלו. אבל מה שהוא לא מצליח להבין זה שמול העבירות המיוחסות לראש הממשלה, בקשת חסינות אינה הליך טכני אלא שיבוש ההליך. תקינות ההליך אינו פגיעה בדמוקרטיה, אלא אם כן "דמוקרטיה" הפכה שם קוד ל"נתניהו" במסגרת חידושי השפה השבוע. רוצה לומר, ששמירת חסינות ראש הממשלה במקרה של הגשת כתב אישום בעבירות המיוחסות לו היא הסכנה לדמוקרטיה.

אמסלם ונתניהו בכנסת, במארס
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

צ'רצ'יל או לא, אלוף בן מאמין שאין תחליף לנתניהו

ההשוואה שעושה עורך "הארץ" בין ראש ממשלת בריטניה דאז לראש ממשלת ישראל בהווה וגישתו הפייסנית לאחרון בטור קודם, מחזקות את התחושה הלא נוחה שהוא נכנע לנרטיב הימין. אבל זה לא מה שיש ועם זה בטח לא ננצח

אני מניחה שאינני היחידה שגבותיה התרוממו עם קריאת כותרת המאמר "כן, נתניהו דומה לצ'רצ'יל", אלא שזה היה רק קליקבייט. טור חצי אפוי, מוגש כחומר למחשבה, בלי למסגר את הנקודה, רק בראשי תיבות, שהמבין יבין, בכל זאת - "עיתון לאנשים חושבים". הטקסט מסתיים בסימן שאלה, ולא זה שהקליד אלוף בן, אלא זה של הקורא שניסה להבין מה לעזאזל הוא בעצם קרא.

מן המפורסמות היא שבדיחה שצריך להסביר איבדה מעוקצה, זה עובד גם על טקסטים. שתי נקודות חשובות עולות מהטקסט ולמרבה האירוניה הן נבלעות בגלל, ובכן וסליחה - בעיות עריכה. הראשונה, אם הבנתי נכון, היא הגד מעניין שהדמיון העיקרי בין שני האישים אינו בסמנטיקה הצהובה, כמו: חיים על חשבון מיליונרים, חיבה לסיגרים ואהבת שררה, אלא בראיית האימפריאליזם/הכיבוש (בהתאמה) כאינטרס לאומי ראשון במעלה ואמונה בעליונות הכובש על הנכבש. השנייה, שאם כבר בהשוואות עסקינן, הרי שיש דמיון ביצירת מדיניות מפלה שמתחזקת דמוקרטיה במדינה ודיקטטורה באזור הכבוש, שנגמרה עבור בריטניה מנסיבות חיצוניות וספציפית ברגע שנוצרה תלות באמריקאים.

בן בוועידת ישראל לתרבות. מקבל את הטענה שנתניהו לוחם נגד מגמות פיוס הרסניות
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

שקד, גרמניה וביהמ"ש העליון או: התאבדותה של המודעות העצמית

שרת המשפטים הביאה בדיון בכנסת את הידרדרות מערכת בתי המשפט בגרמניה לקראת הנאציזם אלא שהטיעון שלה כורת את הענף עליו היא יושבת ומעיד על חוסר הבנה משווע

במהלך הדיון המיוחד שהתקיים בשבוע שעבר בכנסת לבקשת מרצ בשל התבטאויותיה החריגות של שרת המשפטים על בית המשפט העליון והסכנה לדמוקרטיה, התייצבה איילת שקד להגן על עמדתה. בין שלל הדברים טענה שבמקרה של פגיעה בדמוקרטיה ממילא שום בית משפט לא יכול לסייע. במילותיה: "בית המשפט לא יושיע אותנו מהריקבון. כשחברה נרקבת ככה, גם בית המשפט נרקב. וראינו את זה בהיסטוריה, ראינו את זה כבר בהיסטוריה המודרנית, במצבים כאלה לצערי גם באיטליה וגם בגרמניה, בית משפט, חזק ככל שיהיה, לא עזר, לא עזר".

אלא שהטיעון של שקד כורת את הענף עליו היא יושבת. בית המשפט הגרמני לא נרקב, הוא הורקב (סליחה על הגמישות הדקדוקית) בכוונת מכוון ואף הורכב מחדש. הוא עוקר מכליו, אוים בפועל ונמנעה ממנו היכולת להתנגד. זאת אומרת שאם שקד מכירה בעובדה שבית המשפט בגרמניה לא הושיע אז או שהיא לא מכירה את השתלשלות העניינים (לידיעת שר החינוך) או שהיא לא רואה את ההקבלה הבלתי נמנעת ומותר להשוות, שקד התחילה.

משמאל: שקד ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין במליאה
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

כשהימין לא מוצא על מה לבקש סליחה בכיפור, חוץ מעל "השמאל"

24 דמויות, ארגונים והשקפות עולם שהופיעו ב"וידוי הקטן" של העיתונאית קרוליין גליק ליום הסליחות, הם בבואה מחפירה של הלוך הרוחות הלאומני וצמצום הפלורליזם המחשבתי בישראל

אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.

העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.

קרוליין גליק
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

מה זה אומר "להיות קצת פחות צדקנים" לפי תמר זנדברג

יו"ר מרצ חרתה על דגלה להגיע לקהלים חדשים אבל ה"ליברל-דמוקרטיות" שלה רק מבססת את המפלגה כשופרו של השבט הלבן והשבע. למרצ יש המון מקום להתפתח אבל היא צריכה לקרוא נכון את המפה

החבטות בשמאל והנזיפות המוכרות "צדקנים/טהרנים נמאסתם" מכיוונה של ח"כ תמר זנדברג לא מפתיעות. גם לא הגמישות המחשבתית שמאפשרת לנזוף באנשי שמאל על העברת ביקורת ובכל זאת לבקר אותם, ואני מצטטת: "אין ספורט פופולרי יותר מלחבוט בשמאל, לצעוק שאנחנו בעצם הבעיה, ואז לחזור הביתה עטופים בתחושת שביעות רצון עצמית". ומאידך, "לפחות בתחומי השמאל, בואו נהיה קצת יותר מציאותיים וקצת פחות צדקנים". כלומר, ביקורת על נציגי השמאל - לא, ביקורת על מבקרי השמאל מתוך השמאל - כן.

מה זה אומר להיות קצת פחות צדקנים? לשתוק? האם זנדברג מבקשת, בין השורות, מתומכי המפלגה להיות יפים ולשתוק, סליחה - לתמוך? בגדר "שתיקתכם - ניצחוננו"? מי שמתמודדת חדשות לבקרים עם טענות הזויות מימין שביקורת על נתניהו ושלטונו אינה לגיטימית, בעצם משתמשת באותו הטיעון. זה נוח לקרוא לאנשי שמאל "ביקורתיים", "טהרנים" או "צדקנים", כי יש בזה מן הביטול, כמו גם בניסיון להלעיג את הביקורת - טריק ישן לבריחה מהתמודדות עם הטענות לגופן.

תמר זנדברג. ליברלית במסווה של סוציאל-דמוקרטית
יצחק הררי / דוברות
להמשך הפוסט

חזק מול החמאס אבל פוחד מדגל?

מה משותף לדגל, גליוטינה ושלט? כולם דברים שנתניהו "החזק" מפחד מהם, זה כולל כל סממן לחברה אזרחית דמוקרטית. זה לא דגל פלסטין שמאיים על ישראל אלא המחשבה המגוחכת על עליונות יהודית

לו כל עשרות אלפי המפגינים במוצאי שבת נגד חוק הלאום, בתי ואני בתוכם, היו צועדים בדממה, ללא דגלים, ללא קריאות וללא שלטים, עדיין ההפגנה היתה נצבעת בדה-לגיטימציה ולא היתה נחסכת ביקורת על חוסר הנאמנות המשתמעת מעצם ההפגנה. הסיבה פשוטה חוק הלאום נועד בדיוק לזה, לקבוע את יהדותה של המדינה לפני היותה דמוקרטית. דגלי פלסטין, קריאות על שאהידים או על פדיון פלסטין הם לא הנקודה, מי שבא אתמול להפגנה, הגיע למחות על אי צדק וחוק גזעני ולהפגין בעד שוויון ודו קיום. זו עמדה אזרחית לגיטימית שממשלת ישראל וראש הממשלה בראשם חושבים שהיא ראויה להוקעה.

ההפגנה אתמול הוכיחה שעדיין יש מספיק בני אדם בישראל שמוכנים להילחם על היות המדינה מדינת כל אזרחיה מול ממשלה המעוניינת לייצג את היהודים שבאזרחיה בלבד. בפרפרזה על ראש הממשלה: אין עדות טובה יותר לנחיצות ביטולו של חוק הלאום מההפגנה הזו, שהוכיחה שעוד יש ישראלים שרוצים פה מדינה דמוקרטית.

שלט של נתניהו ועליו כתוב בערבית ובעברית צדק
Ariel Schalit/אי־פי
להמשך הפוסט

דמוקרטיה לא מוזכרת בתנ"ך

שאלת "יהודי או ישראלי" לא אמורה לעלות כי בדמוקרטיה לאום ודת אינם מתחרים, ההתנגשות הנוכחית היא עוד הוכחה למסלול הישיר לאתנוקרטיה אליה מוביל נתניהו

השאלה "יהודי או ישראלי" שנשמעת לאחרונה בעקבות חוק הלאום בכלל לא אמורה לעלות על הפרק, אך היא מחדדת את הבידול האזרחי על בסיס דת שערכה המדינה שכולו פוליטיקת זהויות משסעת. אין צורך לבחור בין יהודי לישראלי או בין מוסלמי לישראלי, אזרחות אינה אמורה להיות תלוית דת. שערו בנפשכם מה היה קורה לו בארצות הברית השיח היה נסוב סביב השאלה "נוצרי או אמריקאי?" הרי מעבר לעובדה שכל הקהילה היהודית האמריקאית היתה מזדעקת ובצדק, זה הגיוני בערך כמו לשאול אם תנין ירוק או טורף? זה לא רלוונטי – הוא יכול להיות שניהם. רכיבי זהות אלה אינם מתחרים ביניהם, או מתנגשים, במדינה דמוקרטית.  

הזהות היהודית היא אמנם חלק בלתי נפרד מהקמת מדינת ישראל והמתח בין יהודית לדמוקרטית תמיד היה קיים, אלא שחוק הלאום הביא את השיח בישראל להציב את שאלת הזהות היהודית מול הזהות הישראלית, כשתי זהויות מתחרות. דמוקרטיה אמורה להבטיח חופש מדת, מה שקרה בישראל הפוך - היהדות מבטיחה חופש מדמוקרטיה. בעוד שיהודית ודמוקרטית אכן מתחרות על הגדרת זהותה של המדינה בהיעדר הפרדת דת ומדינה, ישראליות אינה אמורה להיות במתח עם אף אחת מהן. אלא שחוק הלאום יוצר הקבלה מלאכותית בין ישראלי ליהודי והופך את מדרג האזרחות למדרג ההזדהות עם הדת היהודית. למעשה, בישראל ככל שאתה רחוק יותר מ"היהודי הנורמטיבי", כך אתה נמוך יותר במדרג האזרחי.

מפגינים דרוזים נגד חוק הלאום בכיכר רבין בשבוע שעבר
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

חשבתם שהכל נאמר על חוק הלאום? קבלו ספין "ציוני"

יו"ר הוועדה המיוחדת לחוק הלאום מודה שהעדר הסכמה קואליציונית על מגילת העצמאות הביאה לחוק הלאום הגזעני, אבל זה לא מפריע בספין המופרך של נתניהו שהבעיה היא השמאל

אם חשבתם שכבר הכל נאמר על חוק הלאום, הגיע ח"כ אמיר אוחנה ובראיון ל"מקור ראשון" בסוף השבוע אמר: "אם אפשר היה להביא את מגילת העצמאות ולהשיג תמיכה קואליציונית ולהעביר אותה, זה גם היה קורה. אבל היו מתנגדים לכך בקואליציה. לקחנו את מה שניתן להסכים עליו והכנסנו פנימה". זה בסדר אם נאלצתם לקרוא שוב, בסופו של יום הסכמה קואליציונית על המסמך המכונן של המדינה אמורה להיות תנאי יסוד.

ככל שעובר הזמן ומתגלים הסודות מאחורי הקלעים של חוק הלאום, הכתובת על הקיר רק הולכת ומתבהרת. "חוק חשוב והיסטורי" לדברי ראש הממשלה הוא ערבובייה של הסכמות מצומצמות בתוך קואליציה מקרטעת בה. ככה זה כשאין מנהיג מדיני, אלא ראש ממשלה חרדתי שנאחז בקרנות הכיסא ומנסה בכל כוחו להיות יותר מהערת שוליים היסטורית ובדרך רומס כל חלקה טובה במדינה.

  יו"ר הוועדה המשותפת לחוק הלאום ח"כ אמיר אוחנה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

אי ציות לחוק הוא כלי למדוכאים, לא לסמוטריץ' ומועלם

אי ציות לחוק הוא חלק ממאבק מצפוני או פוליטי של מיעוט, לא כלי נוסף של מי שיושב בקואליציה. אם לא ימוצה הדין עם הח"כים סמוטריץ' ומועלם הרי שעברנו עוד נקודת ציון לקראת המדינה הלאומנית היהודית שבדרך

שני חברי כנסת עברו על החוק ביודעין ובמופגן השבוע כאשר עלו מחדש להתנחלות שא-נור לציון 13 שנים להתנתקות. לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות סעיף 27 א., דינם שנתיים מאסר אך יש להניח שדבר לא יעשה בנדון, כפי שלא נעשה דבר בפעמים האחרות שחברי הכנסת שולי מועלם, יושבת ראש סיעת הבית היהודי, ובצלאל סמוטריץ' נכנסו לשטחים אסורים לכניסה לישראלים.  

דילמת הציות לחוק היתה מאז ומתמיד סוגיה פילוסופית, בעיקר במקרים בהם החוק פוגע בזכויות המיעוט, או כאשר נוצרת סתירה מצפונית או מוסרית. זאת אומרת שגבולות הציות בדמוקרטיה הם דה יורה ברורים אך דה פקטו לא ממש והם נוגעים לשאלות סובייקטיביות של צדק, מוסר ומצפון כאשר אלה באים בסתירה עם החוק. ההיסטוריה מלמדת שאי ציות לא-אלים הוא חלק בלתי נפרד ממחאות פוליטיות לגיטימיות בהן זכויות של מיעוטים נרמסות על ידי השלטון. כך, למרות שדמוקרטיה, כמו כל סוג משטר, בנויה על ציות, בנקודות עקרוניות של מצפון ומוסר התפתחה פרקטיקה של אי ציות לא אלים כחלק ממאבק אזרחי לשוויון, או למטרה מצפונית-מוסרית אחרת.

 דגל ישראל בהתנחלות שא-נור
MENAHEM KAHANA / AFP
להמשך הפוסט

חוק הציונות הגזענית

באמצעות חוק הלאום שרטטה הכנסת את גבולותיה היהודיים של הדמוקרטיה, זה הפיך אבל מצריך חברה אזרחית פעילה או לפחות אופוזיציה לוחמת שהדמוקרטיה על ראש שמחתה

בעוד חוק הפונדקאות מעורר בצדק מחאה והוציא עשרות אלפים לרחובות, חוק הלאום שלא רק שפוגע בציבור גדול הרבה יותר אלא גם מטיל ספק בהגדרה דמוקרטית, בה אוהבים להתהדר במחוזותינו, השאיר את הזירה הפוליטית והאזרחית שקטה מדי. המחאה הרמה של קהילת הלהטב"ק, היא ההפך הגמור לשקט היחסי בו התקבל חוק גזעני ומפלה כל כך בישראל. יש שרואים במאבק הזכויות שניצת התחלה של התעוררות אזרחית ולא משנה מאיזה כיון היא מגיעה. אפשר לקוות שזה נכון כי השקט בו עבר חוק הלאום, חוק הפרדה גזעני חסר תקדים, בעיקר מעיד על חברה אזרחית לא מתפקדת ולא מהאופוזיציה באה הישועה.

מהותה של דמוקרטיה היא בדרישה המשותפת לשוויון אזרחי, בין אם לקהילת הלהטב"ק, לקהילה יוצאי אתיופיה, לאוכלוסייה הלא יהודית בארץ, לחילונים, לנשים, או של כל קבוצת אוכלוסייה אחרת שאינה נהנית משוויון. מזמן כבר היתה צריכה לקום כאן מחאת שוויון, שהרי שוויון הוא מושג יחסי בישראל, הדוגמא הכי טובה היא המוכנות של רוב חילוני לחיות עם תעודת כשרות רבתי, עם שלילת זכויות אישות אזרחיות ועוד גזירות בשם "היהדות" ולקרוא לזה שוויון וזה מבלי לדבר על אוכלוסיות אחרות המופלות הרבה יותר בתוך האוכלוסייה היהודית ובוודאי על מי שלא נמנה עליה.

הפגנה נגד חוק הלאום מחוץ לביתו של נתניהו בירושלים, ב-2014
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

הקו הדק בין חינוך ערכי לחינוך לאומני

מטרת החינוך לייצר אזרחים משכילים וערכיים לחברה טובה יותר, רק שאין ביכולתה של האינדוקטרינציה שבנט מקדם לשנות את המציאות אליה יפלטו בוגרי המערכת לא מוכנים

סוף מושב הקיץ ושוב הקואליציה במרוץ חקיקה דמגוגי, נוהג נפסד שהפך מסורת בכנסת ישראל. ממשלה העומדת מול אתגרים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וחברתיים עוסקת בשורה של חוקים פופוליסטים שאין להם ולו דבר עם סדר עדיפויות אחראי. בעוד עיני כולם נשואות לכרוניקה הטראגית והידועה מראש של אישור חוק הלאום, עבר ביום שני השבוע תיקון 17 לחוק חינוך ממלכתי, חוק אווירה שכולו מהות הצייטגייסט הישראלי. לחוק, הידוע בכינויו "חוק שוברים שתיקה", אין ולו דבר עם שוברים שתיקה, או כל עמותת זכויות אדם אחרת הפועלת בישראל, ספק אם בכלל ייושם ואם כן הוא עשוי להתגלות כפוטנציאל ירייה ברגל האידיאולוגית של שר החינוך. אבל לא מהות החוק היא הנקודה, אלא האווירה שהוא מעודד המושתתת על האקסיומה "שמאלנים החוצה".

לו היה מדובר במדינה דמיונית, ניתן היה להיות משועשע מהעובדה שבמדינה הניצבת מול אתגרים מהותיים, בית הנבחרים עסוק בחקיקה נמרצת של שורת חוקים אזוטריים, שלא לומר נקודתיים, או פרסונליים, או גבוליים, או אינטרסנטיים, או פופוליסטים, החל מחוק הפטור ממס על שירותים שניתנים לראש הממשלה, דרך "חוק ההמלצות הקטן" שמונע מהמשטרה לפרסם את העילה לסגירת תיק וכלה בחוק הלאום. זה כמו להיות על הטיטאניק ולדון ברפרטואר התזמורת בחדר האוכל במקום לארגן צעדים אופרטיביים להצלה. אבל לא כך הם פני הדברים עם תיקון 17 לחוק חינוך ממלכתי שאמנם גם הוא פופוליסטי, אך הוא נוגע בסוגיה מהותי וכולו חגיגה אנטי דמוקרטית, אחד מתחומי התמקצעותה של הכנסת הנוכחית.

שר החינוך נפתלי בנט
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

איך התחושה לצאת מחינוך ביתי ולעבור לחינוך ממלכתי? רשמיה של אם

מי שיקרא את התעודה הראשונה שהביא הבכור יקבל תמונה שלו כאדם ותלמיד, כי לאורך כל השנה מוריו ראו אותו. כמה טובה היתה התעודה? בעקבות ההחלטה לסיים את תקופת החינוך הביתי

שנת הלימודים הרשמית הראשונה של בננו הבכור הסתיימה, אצל מרבית האנשים זה מתרגם לילד שעולה לכיתה ב', אצלנו הוא עולה ל-י'. זו חוויה אחרת לגמרי, זאת אומרת אני משערת בהיעדר התנסות כזו בגוף ראשון הורה שלי. אי אפשר לתמצת שנה לתוך מספר מועט של מילים ולהכיל את כל המחשבות, ההתנסויות, האתגרים, המאמץ מבלי להפשיט אותם עד שיחטאו לכל המשמעויות המלאות של החוויה.

לא היה לי מוזר להפוך לאמא של ילד במערכת החינוך, בעיקר משום שבית הספר בו לומד הבכור שונה מבית ספר ממלכתי רגיל, זה בית ספר אנתרופוסופי אינטימי וצומח, וזה הקל מהותית את ההסתגלות לשינוי. בניסיון לזכך את המטרה העיקרית שלי בכניסה למערכת, הרי שמעבר לכל הישג אחר, בראש העדיפויות שלי כהורה עמד הרצון שהילד לא יאבד במערכת החינוך, שגם בבית הספר יראו את האדם שהוא, על החזקות שבו ועל החסרונות שלו, כיחיד וכחלק מקבוצה, ויעודדו אותו להתפתח כאדם ולא רק כתלמיד.

צילום אילוסטרציה של תלמידי תיכון בישראל
מיכל פתאל
להמשך הפוסט

איפה הרצל? גילומו של הישראלי המכוער

סרטון "הרצל", שהפך ויראלי, הוא סלפסטיק מהחיים, לא יותר מפספוס מביך. שום "ישראלי מכוער" לא מוצג בסרטון, הישראלי המכוער הוא כל מי שלעג לגופו של אדם

למי שאינו יודע במה מדובר סרטון הרצל, שהפך ויראלי ברגע, הוא חלק חתוך מכתבה טלוויזיונית שוודית שלא נשאר על רצפת חדר העריכה אלא הפך לסרטון "פספוסים" על אף שהכתבה ממנה נחתך הפספוס המדובר בת חמש שנים. ביום חמישי הסרטון התרוצץ בווטסאפ וברשתות החברתיות ובכל זאת לא היה לי מושג על מה מדובר כשנשאלתי לדעתי על השיימינג. לבושתי אודה שמיד שאלתי אם זה קשור לרעיית ראש הממשלה שהודעה על ההחלטה להעמידה לדין התפרסמה באותו יום.

יכולתי לחיות את חיי בלי לצפות בסרטון ובכל זאת הסתקרנתי - חטאתי, אשמתי, צפיתי. סרטון הרצל התגלה כרגע קצרצר בו אישה מבוגרת שלא הבחינה במצלמה, נעמדת בחוסר מודעות בין המצלמה לכתב וקראה להרצל, מי שניתן להבין שהוא בן זוגה, כשהיא מבחינה במצלמה היא הולכת. תשאלו מיד אם צחקתי והתשובה היא כן, גיחכתי. זה סלפסטיק מהסוג המביך או המשעשע, עניין של טעם. ממש כמו תכנית פספוסים, גם הסרטון, מציג סיטואציה מביכה וליהוק ששום במאי לא היה מצליח להקנות לה אמינות.

צילום של התחלת הסרטון
להמשך הפוסט

איפה עלי? איפה הבושה?

הטקסט הזה לא נועד לעיני מי שצרחו בשנאה לסב שכול שנכדו נשרף, אלא לכל מי שעבר לסדר היום, שהפטיר שזה רק קומץ, למי שהמילים האלה לא מתרוצצות במחזור הדם ופוצעות מבפנים

איך מתחילים לכתוב את הטור הזה? כנראה שבעיקר עם סימני שאלה. מוצאת עצמי מול המחשב הנייד והמילים מסרבות להתגבש. עלי דוואבשה היה בן 18 חודשים כשביום שישי לפנות בוקר, ה-31 ביולי 2015 נזרק לביתו בקבוק תבערה. בין השריפה, החום והעשן הוא מצא את מותו. אביו, סעיד, מת מפצעיו שמונה ימים אחר כך. אמו, ריהאם, מתה מפצעיה חודש אחרי בעלה. אחמד, בן הארבע, חי היום אצל סבו וסבתו אחרי שיקום של שנה בבית החולים תל השומר.

ביום שלישי, ה-19.6.2018, תומכים בעמירם אוליאל לא הסתפקו בהפגנה מחוץ לאולם בית המשפט בלוד, אלא התעמתו עם הסב השכול. זכותם של התומכים באוליאל לתמוך בו גם אחרי שתוכח, אם תוכח, אשמתו. אולם בין תמיכה בנאשם ובין הקריאות שהופנו לסב, חוסיין, המרחק רב והמרחק הזה הוא כולו מדבר צחיח של שנאה וגזענות שמכריחים את החוצה להשיל מעליו כל בדל מוסר ואנושיות. את הקריאות "איפה עלי? עלי מת" אסור היה לשום פה להגות, לא כי אסור חוקית, לא כי צריך להגביל את חופש הביטוי - אלא כי זה אסור מוסרית. הגבול שנחצה כאן אינו גבול חוקי, אלא גבול ערכי שמצביע על בעיה חמורה.

חוסיין דוואבשה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

בנט, די לדבר

בנאום בטקס פרס ישראל הציע שר החינוך נפתלי בנט שנתחיל לברך זה את זה בשלום, מחווה קטנה שמחייבת להישיר מבט ולראות באחר אדם. לדבר זה קל, השאלה היא אם לבנט יש אומץ לשנות

בעיר לבנה חי לו איש אחד, איש לבן. הוא חי לו חיים לבנים עם אשתו הלבנה וילדיהם הלבנים בביתם הלבן. הם ישנו במיטותיהם הלבנות וחלמו חלומות לבנים. בכל בוקר היה האיש הלבן קם, לובש את בגדיו הלבנים, מברך את משפחתו במטבח הלבן, שותה את הקפה שלו בספל לבן ויוצא לעבודתו במכוניתו הלבנה. האיש הלבן היה עסוק וחשוב מאוד. בוקר אחד החנה את הרכב בחניה הלבנה שלו, חלף על פני השומר ובזמן שעלה במעלית המשיך לחשוב את המחשבות הלבנות שלו, שהיו מחשבות חשובות. במשרד הלבן והנקי שלו היה עסוק בפגישות כל היום. מאוחר יותר הוא עשה את דרכו חזרה הביתה וראשו טרוד בעוד מחשבות לבנות. בדרכו עצר האיש הלבן בתחנת דלק לבנה, הוציא את כרטיס האשראי שלו מהחלון והופתע כאשר שמע "שלום" כשהכרטיס חזר. "מה?" שאל האיש הלבן, "מי זה?" "זה אני, האיש השקוף". "אה, אתה מסיפור אחר", אמר האיש הלבן ומיהר להתניע את הרכב שלו ולהמשיך לביתו. ויהי ערב ויהי בוקר, עוד יום לבן.

זה סיפור שאתם מכירים, רובנו חיים אותו מאיזשהו צד ובכל זאת ראוי שנספר אותו שוב. כי למרות קיומו הנוכח, השקוף בלתי נראה ואולי אם נספר אותו, הנראות שלו תגדל. השקוף הוא המוכרת שלא בירכנו לשלום, השכן שלא החזקנו בשבילו את המעלית, עובדת הניקיון שחלפנו על פניה, הנערה שראינו מקיאה בתחנת הרכבת ולא הצענו לה עזרה, איש הביטחון שבדק את התיק בכניסה – שקופים. לכולנו יש שקופים, השאלה היא מה היחס בין השקופים בחיינו לנראים.

מימין: שר החינוך נפתלי בנט, יו"ר עמותת הימין אלע"ד דוד בארי, וראש עיריית ירושלים
ניר ברקת, בטקס הענקת פרס ישראל באירועי יום העצמאות 2017
ליאור מזרחי
להמשך הפוסט

עידן המנהיגות המרעילה, העיקר שנוכל לשנוא ביחד

מדיניות התרעלה של הממשלה שהופכת אזרחים לאויב מבית כורתת את הענף הדמוקרטי עליו אנחנו יושבים וההפגנות בחיפה הן בגדר עוד כתובת על הקיר שאף אחד לא רוצה לראות

האירועים האלימים של סוף השבוע בחיפה כבר יורדים מהכותרות ומפנים את מקומם לנושאים אחרים, אלא שגם אחרי שזרקורי התקשורת יופנו מהם, נוכחותם לא תיעלם ומקומם במציאות לא ייגרע. עוד מוקדם להסיק מסקנות, אך מהדיווחים החיים ברשתות החברתיות והעדויות מההפגנה עולה הרושם שפגמים מהותיים בהתנהלותה האלימה של המשטרה, שלפחות בתיאוריה אמונה על הסדר הציבורי, יצרו אסקלציה בשטח.

בעוד שאולי יש הסכמה מהפה לחוץ שהזכות להפגין היא זכות בסיסית בישראל, דומה שבפועל קיים שוני בין התנהלות המשטרה מול סוגים שונים של מפגינים. אם תרצו מדרג תגובה בהתאם לשיוך או ללגיטימיות הציבורית של המחאה. בהנחה שזו לא מדיניות מכוונת ורשמית של המשטרה, ולו משום שזה עדיין מנוגד לחוק, לא יהיה מופרך להניח שזה נובע מאווירה ציבורית ופוליטית.

עימותים בין מפגינים בחיפה בסוף השבוע האחרון
רמי שלוש
להמשך הפוסט

הכרה בשואה הארמנית היא לא נשק דיפלומטי

המוכנות של ישראל לשתף פעולה ולא להכיר בשואה הארמנית היא כתם מוסרי, אבל הניסיון להשתמש בתקרית הדיפלומטית הנוכחית כדי להכיר בה הוא רק עוד שלב במדרג הזילות הישראלית בשואה של אחרים

שום דבר אינו רשמי בשואה הארמנית. לא ההכרה בקיומה, לא מספר הנספים, אבל כשאוכלוסייה שלמה נמחקת כתוצאה ממדיניות מכוונת אלה לא המספרים המדויקים או התאריכים המדויקים שדורשים הכרה, אלא המוות המוחלט שהרוע האנושי המוחלט מסוגל לו. מקובל להתייחס ל-24 באפריל 1915 כיום בו החלה השואה הארמנית, אך פרעות במיעוט הארמני כבר התרחשו בהיסטוריה של טורקיה. הנכונות של ישראל לשתף פעולה ולא להכיר בשואה הארמנית היא כתם מוסרי, אבל הניסיון להשתמש בתקרית הדיפלומטית הנוכחית כדי להכיר בה הוא רק עוד שלב במדרג הזילות הישראלית בשואה של אחרים.

זה התחיל באמצע המאה ה-15, אז כבשה האימפריה העות'מאנית את ארמניה, מדינה נוצרית. כנהוג באימפריה העות'מאנית, נהנו הנוצרים, כמו גם היהודים, מחופש דת יחסי. ב-1863 הוכרו כ"מילט", כלומר קהילה דתית שנהנתה מחופש דת יחסי בתמורה להגבלות וחובות אזרחיות שונות, בעיקר משום החשש שיתמכו ברוסיה שכבר קנתה אחיזה בקווקז. במחוזות בהם מרוכז המיעוט הארמני חי גם מיעוט כורדי מוסלמי ומאמצע המאה ה-19 השלטון לא סייע להרגעת המצב בין שני המיעוטים ואף עודד תקיפות כורדיות של ארמנים. בסוף המאה ה-19 האימפריה העות'מאנית כשלה מלהתמודד עם האתגרים החיצוניים והפנימיים, עניין שבא לידי ביטוי בהתעוררות לאומנית טורקית, כמו גם בהתעוררות לאומית ארמנית. 

ארדואן באנקרה, בשנה שעברה
אי-פי
להמשך הפוסט

לא רוצים שנראה את בני האדם שבעזה

עזה היא לא רק חמאס ולא רק עימותים בגדר, את האדם שבעזה לא רוצים שנראה, מכסים אותו בדגל חמאס, אבל יש בני אדם בעזה, הם שקועים בייאוש, אבל אם רוצים אפשר לראות אותם

התמונות זרמו אתמול מעזה אל כל העולם – דם ואש ותמרות עשן. אבל מהומת האלימות בגדר מסתירה את התמונה המלאה של עזה. אם מבעד לטרור, לאש ולמהומה יש מי שמפספס ולא רואה את הייאוש הגדול, שהוא מנת חלקם של מי שאין לו מה להפסיד. אם מצלמה היתה חודרת 50 מטר פנימה היא היתה תופסת את הייאוש כולו.

50 מטר מהגדר נמצאת עזה השקופה, בה חיים עזתים שקופים ואין מרבים לספר את סיפורם השקוף. ביתם נטול הקירות, חשמל, מים זורמים, אוכל, משכורת קבועה, ביטחון רק מגביר את שקיפותם. זעקת הייאוש לא צולחת את מדמנת הביוב הזורם ברחובות והתקווה לחיים בכבוד קטנה עם כל יום שעובר. את כל אלה המצלמה לא קולטת, אבל זה בסדר – זה לא שיש מי שרוצה לראות.

מפגינים בעזה על רקע ענני עשן
MAHMUD HAMS/אי־אף־פי
להמשך הפוסט

מה מלחמה, מה?

עם התקיפות על מטרות איראניות, פתיחת המקלטים, איומי אביגדור "זה ייגמר במבול" ליברמן והעלאת מפלס החרדה הלאומי, דווקא חשוב שהאיראנים יבינו שאין אינטרס במלחמה

מפלס החרדה הציבורי גבוה, התחושה של כמעט מלחמה, תקיפות, טילים, פתיחת מקלטים, איומים משני הצדדים ועולם שעוקב בחשש – מלחמה? מסתבר שמה שנראה כמו ספה של מלחמה הוא בכלל ניסיון ישראלי לשמור על העימות מתוחם. במחוזותינו מסתובב דף המסרים הלאומי הוא שאף אחד לא רוצה מלחמה, השאלה היא אם זה גם מובן לאיראנים, כי בינינו אנחנו שולחים מסרים סותרים. אולי בעצם השאלה היא: אם זה נראה כמו התחלה של מלחמה ונשמע כמו התחלה של מלחמה, כמה עיוורים אנחנו צריכים להיות כדי להאמין שזה לא באמת התחלה של מלחמה?

את המשבר הנוכחי ניתן היה לטפל במישור הדיפלומטי מדיני לולא מדיניות החוץ הישראלית היתה לשרוף גשרים עם אירופה. אבל ישראל מוצאת את עצמה בלא ערוצים דיפלומטיים ברי קיימא, ארה"ב לא תיגרר למלחמה באזור בגלל ידידות עמוקה, רוסיה מתישהו תיקח צד וזה לא בהכרח של ישראל ובמפתיע המשאבים שהושקעו במדינות אפריקה לא מתורגמים להשפעה בינלאומית נוסח מדינות אירופה. לכן, אין לישראל יסודות להישען עליהם שיגררו פתרון מדיני באזור בכלל ומול ההתבססות האיראנית בפרט. מכאן שהדרך היחידה להתמודד מול איראן היא "במניעת מלחמה".

טנקים של צה"ל בצפון הארץ
גיל אליהו
להמשך הפוסט

סוף הדמוקרטיה: ומה תעשו כשיהיה מאוחר מדי?

פרשה רודפת פרשה והכל (כמעט) בזמן אמת, אבל החיים בישראל יחסית נוחים ומנקודת המבט הקטנה הזו הכל בסדר, הבעיה היא בתמונה הגדולה שאף אחד לא רוצה לראות עד שנעשה מאוחר

קשה למצוא היגיון במה שקורה כרגע בישראל, האבסורדיות של המציאות כמו כותבת את עצמה והיכולת להבין את מלוא היקף הפעולות שמתרחשות בו זמנית הוא מבלבל, מעייף ודורש הרבה יותר מדי תשומת לב. אבל ממעוף הציפור ניתן להבחין שתחת שמי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נכתבת כתובת על הקיר שאף אחד לא רוצה לקרוא. על פניו החיים מתנהלים כסדרם וישראל נוחה למגורים, בעיקר למי שהוא יהודי-ישראלי, אז למה בעצם להתעסק במה שאולי יבוא מחר? אלא שהדיסוננס בין חיי היומיום הנוחים יחסית ובין הכיוון שלוקחת המדינה בניווט קברניטיה הנוכחיים משאיר את רובנו נינוחים ושאננים הרבה יותר מדי ובעיקר עיוורים.

אנחנו מאוד אוהבים להתהדר בהיותנו דמוקרטיה, אבל רק השבוע עבר בקריאה ראשונה חוק הלאום, ממנו הושמט כל אזכור לדמוקרטיה והלכה למעשה, אם יעבור, יהפוך את ישראל למדינת אזרחיה היהודים בלבד וכוללת מיעוטים בגדר תת אזרחים. עוד השבוע הכנסת חוקקה חוק שאומר שדי בהחלטת ראש הממשלה בהתייעצות עם שר הביטחון כדי לפתוח במלחמה, כלומר ששיקול דעת (אם ניתן לקרוא לזה ככה) של שני אנשים בלבד מספיק להחלטה בסדר גודל כזה. הרצון להסמיך את הקבינט להחליט על פעולות צבאיות הפך במחטף לסמכות של ראש הממשלה כמעט באופן בלעדי. מלחמה, אקט שדורש לגיטימיות והתגייסות ציבורית, הפכה להחלטת יחיד פלוס, מהלך אנטי דמוקרטי, שעבר בישראל בשקט יחסי.

מפגינים נגד חוק הממלצות בחיפה
רמי שלוש
להמשך הפוסט

פסקת ההתגברות: כתב ויתור על הדמוקרטיה

השאלה "דמוקרטיה או משהו אחר, בואו לא ניכנס להגדרות" מעולם לא היתה רלוונטית יותר כי מאחורי מושגים כמו "משילות", "מדיניות" ו"רצון הבוחר" מסתתר כתב ויתור על הדמוקרטיה

שלא במפתיע, אם תעבור פסקת ההתגברות השמש עדיין תעלה במזרח ותשקע במערב וכדור הארץ ימשיך להסתובב. על פניו לא יורגש שום שינוי ועם זאת ומבלי שנרגיש בזה ישראל תהיה עוד פחות דמוקרטיה. באקט פופוליסטי ודמגוגי, תוך שימוש בכלים דמוקרטיים, הכנסת הישראלית מתכוונת להעביר בחוק כתב ויתור על הדמוקרטיה. כי, ככל הנראה, מהי דמוקרטיה אם לא מושג ליברלי שאינו מוזכר בתנ"ך, שכללי המשחק שלו אינם תמיד נוחים אבל בעל בטן רכה שניתן לפצוע ואפילו לקול תשואות ההמון?

מה שמוצג לציבור הישראלי, בעיקר בחסות השר בנט שהפך את עמוד הפייסבוק שלו לקמפיין נגד בג"ץ, תחת מסווה של מושגים חביבים על הציבור הישראלי, כמו: "משילות", "יישום מדיניות", "שלטון הרוב" ו"רצון הבוחר" הוא תמונת מציאות מעוותת. כל המושגים האלה חשובים, אך לכולם צד אחר של המטבע - משילות נעשית בתוך כללי משחק, למשל ערכי יסוד, בדיוק כמו ששלטון הרוב חייב להיות מאוזן על ידי זכויות המיעוט. לא סתם דמוקרטיה נתפסת כמערכת של איזונים ובלמים, היא פשוט כזו. לכן, כאשר רשות אחת עומדת בפני פגיעה קשה שבמקביל תגדיל מהותית את כוחה של רשות אחרת, אי אפשר להציג את זה כחלק מכללי המשחק הדמוקרטיים רק משום שזה אפשרי.  

נפתלי בנט בישיבה של "הבית היהודי" בכנסת
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הבשורה המשפחתית של בנט

מסר "המשפחה" של בנט אינו מאחד, להפך. כולו עליונות יהודית, ולא היה אף ילד באולם שיצעק "המלך עירום, כלומר גזען" כי כל הילדים באולם היו יהודים

ביום שישי בבוקר קמתי והרשת החברתית המתה סופרלטיבים על נאומו של בנט בטקס מתן פרסי ישראל. סקפטית שאני הנחתי שלא אתרגש מהנאום, אך החשש שמא אחרוץ דינו של אדם לפני שידעתי במה מדובר הביאה אותי לחפש את הנאום. מיד אחרי שחזרתי מהסופר, גיחה בה כהרגלי בירכתי ב"בוקר טוב" כל מי שנקרה בדרכי (לידיעת בנט), הקשבתי לכולו, לחלקים ממנו אפילו מספר פעמים, והייאוש תקף אותי כי בשורה התחתונה חזונו של שר החינוך הוא יהודי בלבד ועל זה הוא זכה מרבים מדי בתואר "שפוי" או "מאחד".

בטקס מתן פרסי ישראל עומד שר החינוך מול גלריה מגוונת של יהודים בלבד ואומר בלי להתבלבל: "הגיוון בקרב מקבלי הפרס הוא חלק ממהלך כולל למתן ביטוי לכל מרכיבי החברה הישראלית במערכת החינוך." ואין ילד שיצעק ש"המלך עירום", סליחה גזען, כי ככל הנראה אין "לא יהודים" באולם. 70 שנה לעצמאות ישראל, הנוסח: "והידרת פני לא יהודי", הלחן: יהודי-עממי.

שר החינוך נפתלי בנט בטקס הענקת פרס ישראל
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

לידיעת ח"כ סמוטריץ': השואה אינה רק תוצאה של אנטישמיות

ההבנה המצומצמת שהשואה היא תוצאה בלעדית של אנטישמיות ולא חלק מפגיעה בדמוקרטיה וניצול חולשותיה, היא בעוכרינו ובעיקר מלמדת שדבר לא נלמד

ברביעי בלילה פרסם כתב ערוץ 7, עדו פורת, במידה רבה של זעזוע, שחיל החינוך שלח למפקדי צה"ל אוגדן לקראת יום השואה הכולל את התפיסה החינוכית של צה"ל ביחס לשואה. הזעזוע על שום מה? על העובדה שיש שני לקחים, בתוך רשימה שלא מצוין כמה היא מונה, שיש ללמוד מהשואה: האחד, שהפגיעה בכבוד האדם ופריצת גבולות מוסריים מביאים להידרדרותה של חברה; והשני, חשיבות הדמוקרטיה, השמירה על שלטון החוק ומערכת האיזונים והבלמים שנועדה להגן עליה.

אני לא יודעת מה הביא אותנו כמעט 73 אחרי תום המלחמה לחשוב שיש איזשהו פסול בשני לקחים אלה. מה קרה מאז התקופה בה עברתי במערכת החינוך, שמחציתה הייתה בזמנו של השר זבולון המר (המפד"ל),שזה היה חלק בלתי נפרד ממסריה של מערכת החינוך? בגדול, אחד הדברים שהיה חשוב למחנכים, לפחות שלי, להדגיש היתה העובדה שגרמניה היתה דמוקרטית וההשתלטות הנאצית נעשתה בכלים חוקיים. ספרים כמו "הגל" נלמדו בתיכון כדי שנפנים שהדרך היחידה להשאיר את השואה כאירוע יחיד, טראגי וחריג היא בהבנה שזה יכול לקרות בכל מקום.

טקס יום השואה של תלמידים במודיעין .התלמידים עם מסיכות
גיל כהן-מגן
להמשך הפוסט

ביקורת על ישראל היא התגלמות הפטריוטיות

הביקורת על תגובתה של ישראל למחאה העזתית בשישי היא המעשה הפטריוטי, אהבת המדינה אינה עיוורת ומחייבת בחינת כליות ולב ומי שלא מבין את זה הוא שפוגע בישראל

בניגוד לטענתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, הדרישה לחקור את הרג המפגינים בעזה אינה ייצוג של אינטרסים פלסטיניים, אלא ייצוג של האינטרסים הישראלים. הטלת ספק היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון והתנהלות נכונה, והדרישה שישראל תבחן את מה שהתרחש בעזה ביום שישי האחרון היא שמירת האינטרסים של ישראל. הדרך למנוע את ערעור הלגיטימיות של צה"ל וישראל עוברת דרך בחינה וביקורת. העובדה שקיימת התאמה כמעט מלאה בין מי שחוזר על המנטרה ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם" ומי שטוען שאסור לחקור את האירועים - לא מפתיעה כלל ועיקר, בדיוק בשל הסיבה שחקר הטענות עשוי גם לערער על התפיסה. אלא שמי שמעוניין שצה"ל ישמור על שמו הטוב (יחסית) חייב להבין שהדרך לשם היא אך ורק על ידי חקירה אובייקטיבית.

ההפגנה ביום שישי ליד הגדר בעזה, שנועדה לייצר סוג אחר של מחאה פלסטינית, ככל הנראה לא תהיה האחרונה. אם ישראל תוסיף לנהוג כך גם בהפגנות הבאות, זו תהיה היא שתוסיף לאבד נקודות בזירה הבינלאומית וזה החמאס שיצבור נקודות על חשבונה ובסופו של דבר רק יביא להידרדרותה של ישראל מבפנים ומבחוץ. כך שבניגוד גמור לטענות ליברמן, הקריאה לביקורת ובחינה היא המעשה הפטריוטי והיא אינה הזדהות עם מטרות החמאס. ואילו דווקא דרכו של ליברמן משחקת לידי החמאס ופוגעת בתדמיתה של ישראל.

מפגינים פלסטינים וחיילי צה"ל משני צדי הגדר
ח'אליל חמרה / אי-פי
להמשך הפוסט

מרצ לא מתנצלת - היא מתקפלת

אימוץ הנרטיב "לא מתנצל" היא ההתקפלות הכי גדולה של מרצ כי זו התמודדות עם נרטיב כלל לא קיים: אין שמאל מתנצל ולא צריך לשתף פעולה עם זה וכאן טמון כישלונה של זנדברג

כשביום הבחירות קיבלו מתפקדי מרצ את מייל התמיכה בתמר זנדברג של "נבחרי ונבחרות מרצ" תחת הכותרת "בחירתה תביא לפרק חדש ומלהיב לשמאל הישראלי", יש להניח שהם לא התכוונו שגיבור הפרק הראשון יהיה קלוגהפט, מי שחתום בשנים האחרונות על קמפיין ההסתה והדה-לגיטימציה של השמאל, שני רק לנתניהו. פרשת קלוגברגייט אמנם הסתיימה אך היא רעה חולה ומה שחשוב זה איך מרצ תצא ממנה.

כשהשמאל הלא מתנצל של יום חמישי, הפך בשבת לשמאל מתפתל וביום ראשון לשמאל מתנצל, הגם אם מעט תוקפני, הוא גם ירה לעצמו ברגל, לא ממש נקודת פתיחה טובה. ההתנצלות של תמר, חשובה אולי לפרוטוקול, אך היא ההתנצלות הלא נכונה ובעיקר לא מודעת לעצמה. כשזנדברג מבקשת "לא לשכוח את העיקר: את הערכים שלנו, את המצפן שהוביל אותנו", אחרי ששכחה אותם בעצמה כשהתייעצה עם קלוגהפט, נראה שהנקודה התפספסה. הזעזוע אינו טהרנות, ערכים אינם פריבילגיה, הם מהות הפוליטיקה והמחלוקת בשאלה אם כל האמצעים כשרים היא עתיקת יומין.

תמר זנדברג
מגד גוזני
להמשך הפוסט

למהפכה דרוש אומץ: המפתח הוא אבי בוסקילה

כדי לגדול ולהשפיע מרצ צריכה לבחור שינוי. תמר זנדברג היא הפנים של מרצ, אלה שמסורתית לא הצליחו להגיע לקהלים חדשים. הפתרון הוא אצל אבי בוסקילה, השאלה אם למרצ יש אומץ?

ביום חמישי יגיע המרוץ לראשות מרצ לקו הסיום. זה אומר שלא הרבה אחרי, לפחות קוראי "הארץ", יקראו שוב הרבה פחות על המפלגה, שלאחרונה תפסה הרבה מקום. כל כך הרבה מקום שניתן היה להאמין לרגע שמרצ היא מפלגה גדולה ומשפיעה. אבל האמת היא שמרצ קטנה, כמה קטנה? חמישה מנדטים קטנה. פוטנציאל תמיד היה למרצ, אבל את התרגום שלו למציאות היא כמעט תמיד מצליחה לפספס.

במשך שנים טוענים אנשי מרצ שהבעיה אינה הדעות, אלא חוסר היכולת להניע מהסכמה עקרונית להצבעה בפועל. בהנחה שזה הקריטריון העיקרי לבחירות הקרובות לראשות המפלגה הרי שבמבחן הזה יש להכיר שזנדברג נידונה להיכשל. הסיבה לכך פשוטה - בחמש השנים שזנדברג חברת כנסת היא תמיד היתה בקדמת הבמה ובאופן טבעי הפכה לפנים הצעירות המזוהות של מרצ. אם מרצ רוצה שינוי תדמית אז לזנדברג זה כבר מאוחר מדי. מרבית הציבור לא ממש אוהב אותה, באופן אירוני בדיוק מהסיבות בגללן מצביעי מרצ מעריכים אותה.

פריימריז במרצ לקראת בחירות 2015
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הלעג של נתניהו - קריאה אחרונה לאופוזיציה

חיצי לעג מדויקים הפנה נתניהו לאופוזיציה במשבר האחרון, טקטיקה נמוכה שמעידה מחד על הידוע - מצבה הגרוע של האופוזיציה ועל החדש - מצבו הרעוע של ראש הממשלה בקואליציה

לא פלא שדווקא במהלך המשבר הקואליציוני בחר ראש הממשלה לתקוף את האופוזיציה. זו הבחירה הקלה, גם משום שהאופוזיציה נוחה לתקיפה וגם משום שנתניהו הבין שאת המשבר מנהלים אחרים מתחת לאפו ושעדיף לא לומר דברים חד משמעיים כי אין לדעת איך זה ייגמר. הלעג הוא מפלטו של חסר הביטחון והשמחה לאיד בהחלט מתאימה לפרופיל של מי שהשמחה לא שורה במעונו. נתניהו לא יכול היה לגייס יושרה, משום שאין לו, ולומר דברים כהווייתם כי אז היה נחשף במלוא עליבותו הקואליציונית.

העובדה שנתניהו, שמבין את חשיבותה של האופוזיציה במדינה דמוקרטית, בחר בלעג רק מוכיחה את מה שידענו ממילא – נתניהו בקדנציות האחרונות שכח מה זה להיות דמוקרט. הוא רוכב על חבטות חסרות רחם ודמגוגיות המכוונות נגד כל מוסד דמוקרטי שאינו לרוחו – המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, התקשורת והאופוזיציה. זה מה שקורה כאשר ההישארות בשלטון חשובה יותר מהמדינה עצמה. בסופו של דבר מי שנותן לזה יד עכשיו עוד יחיה כדי להצטער.

טיבי, לפיד, הרצוג וזנדברג במליאת הכנסת
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

פייסבוק והמקרה של "אדם גולד"

מניפולציה על דעת הקהל באמצעות רשתות חברתיות היא כלי נשק יעיל והתערבות לא מוכרחה להיות זרה ובעצם למה לדבר בתיאוריות אם המציאות הזו כבר כאן?

ייתכן שמלחמת העולם הרביעית תתבצע באבנים ומקלות, כמאמר המשפט המיוחס לאיינשטיין, אבל אם מותר להתנבא, מלחמת העולם השלישית לא תהיה מנותקת מפייסבוק. האינטרנט כבר מזמן אינה רק וירטואלית, היא נטועה עמוק מאוד המציאות של כל אחד מאתנו. זו זירת תקשורת, אבל לא פחות גם זירה פוליטית בעלת השפעה אדירה, וכמו שניתן ללמוד מפרשת ההתערבות הרוסית בבחירות האמריקאיות, היא חודרת גם ל"חיים עצמם".

אחת המסקנות המעניינות יותר מכתבי האישום של התובע המיוחד, רוברט מולר, היא שלרוסים היה נשק אפקטיבי במיוחד - פייסבוק. זו אינה הגזמה והיא אינה מתוחמת לזירת ההתגוששות האמריקאית-רוסית, הרשת החברתית הפכה לקרקע פורייה ביותר לשינוי השיח הציבורי. בעצם אין שום סיבה לא לבחון אם, אמנם בקנה מידה אחר, זה לא חלק מהמציאות שלנו כבר עכשיו.

רשת מחשבים
Getty Images IL
להמשך הפוסט

מבחן המנהיגות של זנדברג

אם היה מנהיג טבעי במרצ אתמול היה הרגע שלו לזהור, מנהיגות מרצ ניתנת לזנדברג על מגש של טכנוקרטיה, מבחן המנהיגות שלה יוכיח עצמו אם תשכיל לבנות סביבה חבורה

פרישתה של זהבה גלאון, שאני מצרה עליה אישית, יצרה ואקום אליו תיכנס ההנהגה החדשה שתיבחר בעוד שלושה שבועות, אך העובדה שכרגע הוואקום הזה מורגש כל כך צריכה להדליק נורות אדומות, מהטעם הפשוט שאין כאן מעבר דורי איטי אלא התפרקות שמשאירה את מרצ חשופה בצריח.

לא פחות חשוב ממה שיש בהודעתה, חשוב מה נעדר מהודעתה והוא בולט לעין - אין שם מילת תמיכה אחת במועמד כלשהו ויש בכך תעודת עניות גם לזהבה עצמה, שלא השכילה לגדל את דור המנהיגים הבא במרצ. עובדתית, לא משנה מי ייבחר, הוא או היא איננו האדם שאחריו נסחפים בוחרי מרצ, מהטעם הפשוט לו הם היו כאלה זה היה בולט לעין.  

תמר זנדברג
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

שקט, משתיקים את שוברים שתיקה

מניעת פעילות "שוברים שתיקה" בבתי הספר משולה לאזהרת משרד הבריאות: חשיבה ביקורתית עלולה לגרום לפקפוק במוכנות להנציח את כיבוש השטחים ומעגל הדמים

הצעת החוק למניעת פעילות במוסד חינוך של גורמים המבקרים את צה"ל עברה השבוע בקריאה ראשונה והועברה לוועדת החינוך להכנה לקריאה שניה ושלישית. יש להניח שהיא תעבור ודי בשקט, ככה זה כשמשתיקים, ההשתקה מכשירה את המשך ההשתקה. רוב הציבור הישראלי לא רואה בעיה עם זה וייתכן שבדיוק כאן הבעיה.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב "מערכת החינוך בישראל אינה רק מערכת השואפת להישגים וציונים של תלמידיה, אלא אמונה מכוח החוק גם על הערכים הנרכשים על ידה. הצעת החוק מבקשת להקנות לשר החינוך כראש המערכת וככזה הנושא באחריות על תלמידי ישראל את הסמכות לאסור על אישים או ארגונים שאינם חלק ממערכת החינוך לקיים פעילות בתוך מוסד חינוכי כאשר אופי הפעילות הוא כזה החותר תחת מטרות החינוך הממלכתי או כזה הפועל לפגוע בחיילי צה"ל שהם קונצנזוס בחברה הישראלית".

כנס של שוברים שתיקה באוניברסיטת תל אביב ב-2016
עופר וקנין
להמשך הפוסט

מה נבצר מבינתו של ראש הממשלה

הכרזה על נבצרות תסייע לאוורר את ריח הצחנה העולה מגופה הפצוע של הדמוקרטיה הישראלית הנאבקת על חייה, אבל זה נבצר מבחינתו של ראש הממשלה

בואו רגע נפסיק לדבר על כל פרשה ספציפית ונתבונן רגע בתמונה הגדולה, התמונה שבה בעצם לא משנה מאיפה מסתכלים נתניהו הביא את ישראל לנקודת שבר. אנחנו מסתכלים על נתניהו וההתפתחויות של פרשותיו, אבל צריך גם להסתכל על המצב אליו הגענו. אלה לא רק החשדות החמורים שעולים מהפרשות השונות, זה הרבה יותר מזה. נתניהו פוגע בדמוקרטיה הישראלית פגיעה אנושה גם במעשיו, גם במילותיו, גם בהתנהגותו והוא לא לבד. שותפים לו כל אחד מחברי הקואליציה שמוסיף לשתוק ולא אומר דבר בגנות הקריסה המפוארת של ראש הממשלה.

נתניהו מביא את ישראל לקריסה מערכתית של האמון הציבורי, שהוא כידוע רכיב חשוב בדמוקרטיה. בהתנהלותו הוא פוגע חמורות במוסד ראשות הממשלה, בעודו רומס תחת רגלו את הממלכתיות והאמון הציבורי, גם אם לא של כל הציבור, בשלטון. למשל, השבוע יצא נתניהו בסרטון עם ההודעה על ייצוא הגז למצרים, אלא שבמציאות הנוכחית יש להניח שבמוחם של אזרחים לא מעטים חלפה התהייה מי הרוויח מהצעד הזה, על הגב של אזרחי ישראל כמובן. זה לא מפתיע, ראש הממשלה הציע את המיטה הזו בעצמו – הוא שחק את האמון הציבורי במוסד ראש הממשלה.

נתניהו ושרים בממשלתו במליאת הכנסת
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

תסמונת המדינה המוכה

תגובת נתניהו להמלצות המשטרה מזכירה תגובה של גבר מכה קלאסי שהופך את התוקף לקרבן רק כדי להמשיך את תחושת חוסר האונים של הקרבן, השאלה מתי נבין שמגיע לנו יותר

תגובת נתניהו אתמול לפרסום המשטרה אתמול לא רק שהיתה עלובה אלא - ותסלחו לי שאני אומרת את זה אבל מישהו צריך - הזכירה יותר מכל תגובה של גבר מתעלל. בפאסיב אגרסיב (לא אבחנה מקצועית כי אינני ה-פ-סי-כו-לו-גית) מול כל האומה עמד ראש ממשלה ובתרגום לשפה מדוברת אמר משהו כמו: "אחרי כל מה שעשיתי למענך, ככה את מתנהגת? ככה את מקשיבה לאחרים שאומרים לך שאני לא בסדר? הרי אני רק רוצה לעשות לך טוב, לא היית מגיעה לאן שהגעת בלעדיי. אל תתני לשקרים מגמתיים להפריד בינינו, יש לנו משהו טוב".

טלו קורה מבין עיניכם – ראש הממשלה לא כופר בעובדות, הוא כופר בפרשנות, והוא מאמין שנהיה מוכנים לקבל את הפרשנות שלו כי נהיה מוכנים לראות את העובדות באור אחר. גם גבר מתעלל לא אחת מכיר במעשיו אבל רואה בהם ביטוי לאהבה – גם זו שאלה של פרשנות. רק שהנקודה יש לזכור היא שההתעללות היא הבעיה, המקורות שלה בגדר בעיה משנית. גם כאן מה שקובע הוא העובדות ולא הפרשנות, הנקודה אינה המבנה הפסיכולוגי אלא מבחן התוצאה והתוצאה עגומה.

ראש הממשלה נתניהו
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

נתניהו תוקף את אלשיך, וכולם שותקים

המתקפה האחרונה של נתניהו על אלשיך היא ספין פשוט לפירוק, הבעיה היא החבטות החוזרות ונשנות של נתניהו בשלטון החוק שנעשות בחסות שתיקת השותפים הקואליציוניים

תגובת ראש הממשלה לראיון המפכ"ל בתכנית עובדה היא דמגוגיה די גרועה שבעיקר מעידה עליו, למעשה אם לוקחים את הסטטוס של ראש הממשלה ומשנים בו את הנושא והנשוא מקבלים משוואה די נכונה, נניח כך: "מזעזע לגלות שראש הממשלה הבין מדברי המפכ"ל שהוא טוען שראש הממשלה שלח חוקרים פרטיים נגד קציני משטרה החוקרים אותו ועוד פירסם את זה בפייסבוק.

מזעזע גם לגלות שבסטטוס קודם הוא רמז שהמלצות המשטרה הן שום דבר וכי הכל מוטל על היועץ המשפטי לממשלה שיכריע שאין כלום כי לא היה כלום. איך ייתכן שראש הממשלה יודע שהיועץ המשפטי יצטרך להכריע בעניינו ובכל זאת שולח לו מסרים גלויים וטוען שאחרים רומזים רמזים הזויים?

מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך מתוך "עובדה"
"עובדה" / קשת 12
להמשך הפוסט

גרמניה האחרת וישראל האחרת גם

כולם מדברים על פולין, אף אחד לא מדבר על גרמניה, כי בעוד פולין עסוקה בבניית נרטיב קל לעיכול, גרמניה אינה משכתבת את העבר, אלא לוקחת אחריות עליו וזה כואב להשוות

החוק הפולני החזיר, בוודאי בארץ, את הדיון בשואה ובלקחיה לסדר היום. בעוד החוק הפולני מלהיט את היוצרות בישראל, הוא מתקבל בשוויון נפש בגרמניה ולא בכדי. גרמניה, בניגוד לכל נטייה אנושית טבעית להפחית באחריות במצבים שליליים, והשואה היא בוודאי מקרה קיצוני, אינה מטשטשת את תפקידה, אלא לוקחת את האחריות כמחוללת השואה. לכן, משפט כמו: "אכן, מחנות ההשמדה בפולין הוקמו והופעלו על ידי הגרמנים, ואסור לאפשר להם לחמוק מאחריות זו", הלקוח מתגובתו של שר החינוך לביטול ביקורו בפולין, מחוסר בסיס ובעיקר מעיד על בורות, או שמא היבריס יהודי.

החוק הפולני מרגיש כמו whitewash, ניסיון למזער את ההשתתפות הפולנית בשואה ובפשעי הנאצים. לעומתו תגובתו של שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, בטוויטר שגרמניה היא האחראית הבלעדית לשואה ולפשעי הנאצים מראה את ההבדל בהתמודדות של שתי המדינות עם תקופה אפלה בתולדות האנושות שאין באמת דרך אנושית להכיל אותה. כמה הגרמנים מתעסקים בעברם? ובכן, עובדתית לתופעה הזו אפילו יש שם, אם כי לא פשוט להגות אותו – Vergangenheitsbewältigung, שמשמעותו המאבק להתרומם מעל העבר השלילי.

אבני זיכרון (Stolpersteine) עם שמות קרבנות שואה בברלין
טוביאס שוורץ / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

קל יותר לגרש אז למה לחשוב פעמיים

70 שנה לעצמאות ומדינת ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" כבר לא. פשוט כי קל יותר לגרש ולמה לחשוב פעמיים?

בשבת לפני שנה ושלושה חודשים, בכיכר עיירה קטנה, לא רחוק מפרנקפורט גרמניה, קהל מוזר שמורכב מערב של אנשים התפזר  לחבורות ושוחח אחרי טקס הנחת אבני זיכרון. איש מבוגר פנה לאישה במקום ואמר: "את הנכדה של קורט? אני הבן של האיש שרץ לספר לו שקציני הגסטפו בדרך". 

סבי ברח הרבה לפני השואה, כמעט שלוש שנים לפני מלחמת העולם השנייה. הסכנה לא נראתה גדולה מדי, עוד היו שקיוו שהיטלר הוא אפיזודה חולפת. הוא יכול היה להעלים עין, ובכל זאת האיש הציל את סבי, רק כי לא רצה לעמוד מנגד. אני לא יודעת מה היה עולה בגורלו של סבי לו היה נלקח לגסטפו, זה גם לא משנה.

מבקשי מקלט ממתינים בבני ברק, היום
מגד גוזני
להמשך הפוסט

תסתכלו על הפולנים ותראו אותנו

החוק הפולני מקומם כי משמעותו צמצום הנרטיב, זה קל להרים את המראה מול הפולנים, אבל תנסו רגע לסובב אותה אלינו, לכל המקומות בהם אנחנו רוצים שהנרטיב "שלנו" ינצח

החוק הפולני שמנסה לצמצם למינימום כל קשר בין פולין לבין הפשעים שבוצעו בשואה צריך להטריד. אור השמש, כידוע, הוא הדרך לטפל בכתמים, לכן הפניית זרקור על תקופה אפלה היא הדרך לא רק לחקר האמת, אלא גם הדרך להתמודד, שהיא חיונית לבניית חברה מודעת ומוסרית יותר. אבל לפולנים, כמאמר הקלישאה השחוקה, טוב יותר בחושך, אז הם עמעמו את הזרקור באמצעות חוק שמאפשר להחשיך את התקופה החשוכה ממילא.

התמודדות עם עבר מורכב, והעבר הפולני בתקופת השואה בהחלט עונה להגדרה, מחייבת שיח רחב ככל האפשר, אבל החוק הפולני החדש סותם על זה את הגולל. בסיכומו של דבר, החוק הפולני הוא ניסיון לשנות ולעצב נרטיב, לאפשר רק דרך אחת לספר את הסיפור. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת זה שהאמת אינה נרטיב אחד אף פעם, אלא חיבור של נרטיבים. הסיפור של פולין בתקופת השואה הוא כל הסיפורים כולם – של פולנים אנטישמים ומשתפי פעולה, של פולנים יהודים שנרצחו, של פולנים, יהודים ולא יהודים, שלחמו במחתרת, של פולנים שסיכנו את חייהם והצילו נפשות, של פולנים פרטיזנים, של פולנים פליטים ושל פולנים שהפנו מבט באדישות – אלה ועוד הם הסיפור של פולין בתקופת השואה. רק מבט רחב, שמאפשר חשיפה מלאה של כל מגוון התנהגות פולנית, על האצילות ועל המחפירות שבהן, באמת יכול להתמודד עם עבר כל כך מורכב.  

ראש ממשלת פולין מתאוש מורביצקי (במרכז) משתתף בטקס לזכרם של קורבנות אושוויץ-בירקנאו
קספר פמפל / רויטרס
להמשך הפוסט

ד"ש מטרבלינקה

אם לאחל להתפוגג בטרבלינקה, אז למה לא להביא את היום? הוא קרוב, הוא כבר בא, הוא כבר כאן

אם אפשר ללמוד משהו מאירועי השבוע הוא שלקחי השואה, אם היו, התפוגגו. שואה היא אך איחול לבבי בין חברים ואם כבר איחול, הרי מן הידועים שעדיף לשיר, אגב זה עבד גם בשואה. מוקדש לשישה מיליון יהודים, ביניהם גם סבתא רבתא שלי, אמה הייזר, שהתפוגגו בשואה, מי היה מאמין שיום אחד יהודים אחרים ירצו שמי ששמאלני יצטרף אליהם? אודה קצרה למנגנון ההשמדה העצמית שהופעל כאן מזמן ולא מפתיע שראש הממשלה שותק. הצטרפו לשירה, אל תשבו מהצד כי שואה, אחים, שואה!

 

טרבלינקה
עמנואל דיין
להמשך הפוסט

לחבר את הנקודות לדמותה של שחיתות

פרשות באות ופרשות הולכות, וההתייחסות נקודתית. כך אנחנו פוסחים מעדנות על המצרף, הגיע הזמן לחבר את הנקודות בתמונה הגדולה ולראות את הקווים לדמותה של שחיתות

הדרך הטובה ביותר להתעלם מהתמונה הגדולה היא לבחון את הכל מקרוב. כאשר אירוע רודף אירוע קל מאוד להיסחף עם מה שקורה ולאבד פרספקטיבה. כאשר בוחנים כל מקרה לגופו זה לא נראה גדול במיוחד – פעם שמפניה וסיגרים, פעם מעילים, פעם צוללות, פעם סחיטה קואליציונית (ע"ע חוק המרכולים), פעם הרעיה ופעם הבן. לכל אחד ניתן לנסות למצוא הסבר או תירוצים ולהמשיך הלאה. אבל בעוד אנחנו מתקדמים לפרשה הבאה, מאחורינו נערמות המון פרשות וכשמתסכלים אחורה ניתן לראות את ההר ההולך וגבה. השאלה היא מתי מתעוררים ומתייחסים אליו – לפני שהוא מתמוטט עלינו או לפני?

כאשר אנחנו פורטים את הפרשות לבעיות ספורדיות, אנחנו כושלים מלראות את המכלול, את התמונה הרחבה וזה בוודאי לא משרת אותנו. כי מהתמונה הגדולה קשה להיחלץ במשפטים קצרים וקליטים כמו "אין כלום כי לא היה כלום" והתמונה הגדולה הזו היא בגדר אין עשן בלי אש. כשמסתכלים על הכל קשה לומר שאין כלום מהטעם הפשוט - יש הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לחבר את הקווים ולראות מה יוצא.     

בני הזוג נתניהו
אילן אסייג
להמשך הפוסט

סרטון האוטוטו בחירות החדש של גבאי (ט.ל.ח)

סרטון האוטוטו בחירות החדש של גבאי מורכב מכל מה שאנחנו רוצים לראות, למעט הנקודה הפצפונת הזו של ערבים או כיבוש

אולי הבחירות הכלליות עוד לא באופק ונעשים כל המאמצים האפשריים לדחותן ככל האפשר ועם זאת הקואליציה והאופוזיציה חיות בצלן. כמובן שחקירות ראש הממשלה אינן משפיעות על תפקוד הקואליציה וניהול המדינה, למעט גל החקיקה (ע"ע חוק המרכולים, עונש מוות למחבלים, חוק ההמלצות), שלא היה עובר בימים כתיקונם ומעיד שאולי בכל זאת השותפות הקואליציוניות נהנות משבריריותו של ראש הממשלה. לעומתן, האופוזיציה עברה לדפוס פעולה לוחמני, בניגוד לזה החולמני, אליו הורגלנו ויש להניח שזו הסיבה לעלייתו לאוויר של סרטון אווירת הבחירות המהוקצע של גבאי.

רבים מתומכיו של גבאי יתמכו בסרטון הזה ויש להניח שהוא גם ייגע באחרים וברור שזה טוב, האסטרטגיה ברורה. גבאי זיהה את התקווה, שיש לכולנו בלב ועם השנים נשחקה והפכה חמקמקה וקשה יותר להגדרה. גבאי אמנם מדבר בגוף ראשון רבים, ממש כמו מרבית הפוליטיקאים, אך הוא מגדיר מחנה רחב יותר של "אנחנו". כל כך התרגלנו לשיח מפלג שיש להניח שמרבית מחנה מרכז- שמאל יראה רק את הכוס המלאה, אולם החלק הריק אינו ריק, הוא מלא לפחות ב- 20% מהאוכלוסייה, מהם גבאי מתעלם כליל ברמה הוויזואלית ומתייחס קצרות ברמת הסיסמא.

אבי גבאי מתוך הסרטון
עמוד הפייסבוק של אבי גבאי
להמשך הפוסט

מיהו מחבל? נערה, למשל?

פעם מחבל היה מי שביצע, או התכוון לבצע, פגיעה מכוונת באזרחים, היום מחבלת היא נערה מתקוממת בידיים חשופות נגד חיילים. אבל זה לא הכיבוש, הכל "אין כלום כי לא היה כלום"

מול התגובות האוהדות בעולם קחו כל ידיעה על עהד תמימי באתר ישראלי ודי מהר תמצאו את התגובה שמכנה את תמימי מחבלת. איך קרה שנערה שמתקוממת בידיים חשופות נגד מציאות מדכאת וכובשת הופכת בישראל למחבלת? זה קל, נוצרה אווירה. ומי שמייצר אותה אינו השיח המתלהם ברשתות אלא הפוליטיקאים הישראלים.

זה בנימין-"אנחנו מוקפים חיות טרף"-נתניהו, נפתלי-"אבנים הורגות ויש להתייחס אליהן כאל כלי רצח"-בנט, איילת "מיידה אבנים הוא מחבל" שקד, אביגדור-"מחבלים לא משחררים, מחבלים מחסלים"-ליברמן שתומך בחוק עונש מוות למחבלים אך למעשה יודע שזה בידיים שלו כבר היום, גלעד-"כל מחבל צריך לדעת שהוא לא ישרוד"-ארדן, או ישראל-"אסור שמחבלים שתוקפים יהודים ייצאו בחיים"-כץ. זה ממשיך כשחייל יורה בראש מחבל מנוטרל ומקבל לגיטימציה ציבורית, ואין זה מפתיע כשמשרד החינוך מבטל מפגש של פורום הורים שכולים, שבאו לדבר על שלום בבית ספר תיכון או פעילות עם האגודה לזכויות האזרח כי הם "מגנים על מחבלים", כשהוא יודע שזה לא נכון.

הפגנת תמיכה בחייל אלאור אזריה בפברואר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

אלדד יניב, התבלבלת, זו לא ההפגנה שלך

להגיע להפגנה עם שלטים שלא מוצאים חן בעיני אלדד יניב זה לא "להטריל", אבל אולי זה צריך להעיד שהכוח של ההפגנות עולה למישהו לראש, למרות שהבטיח מזמן שעשה פניית פרסה

אלפים הגיעו אתמול להפגנה בתל אביב וזכו לשמוע את אלדד יניב מבהיר: "כל האידיוטים שהגיעו עם גרדומים, עם חרבות, עם פטישים, תורידו את השלטים האלה. אל תתנו להם להרוס לנו את ההפגנה, אל תתנו להם להטריל אותנו". אידיוטים? הטרלה? כל אדם שיוצא מאזור הנוחות ומגיע להפגין ראוי לתודה, בטח לא להוקעה ובכל זאת הנה אנחנו כאן. בואו לא נתבלבל, המפגינים עם השלטים הבודדים, שלטי ה-BDS, הגיליוטינה או שלטי בוגדיהו, אולי לא נוחים אבל הם מימוש חופש הביטוי, בדיוק כמו הקריאה "ביבי הביתה" של יניב עצמו, או אמירתו של עו"ד אליעד שרגא ש"בגדו במולדת ושלא יספרו לכם שטויות".

ההתבטאות של יניב אתמול אינה שולית ותרשו לי להתעכב עליה. יש המון דרכים להתייחס לשלטים הספורדיים שמקפיצים בכל פעם את הימין ומאפשרים ספין "זוטי זוטות". דרך אחת היא להתעלם מהם ולא לתת לשיח להיגרר למחוזות השוליים של שלטים שנצפו בהפגנה, אלא לסיבה לשמה אלפי אנשים התכנסו. רמז: אין תחרות "שלט הזהב" בסוף כל הפגנה. ניתן לסכם אותם בפרפרזה: השלטים מקפיצים, אבל שיירת השחיתות עוברת.