טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מטרור לשולחן הדיונים

המקהלה הימנית האוטומטית שהתעוררה עם פרסום מאמרו של מרואן ברגותי מייצרת הרבה יותר רעש ממה שהאסיר קיווה לו ומתעלמת מהנקודה העיקרית: גם עם טרוריסטים מדברים בסופו של דבר

תגובות
ברגותי בבית המשפט בירושלים, ב-2012. בחירתו לוועד המרכזי של הפתח מובטחת
רויטרס

מרואן ברגותי הוא רוצח מהסוג הגרוע ביותר, מיהר יאיר לפיד לגנות את הטור שפורסם ב"ניו יורק טיימס". מנהיג יש עתיד לא היה היחיד שמיהר לגנות את הבמה שנתן העיתון לברגותי. משעשע אך לא מפתיע שלפיד מאשים את "ניו יורק טיימס" בניסיון לייצר איזון, בגדר הפוסל במומו פוסל. "ניו יורק טיימס" נתן לברגותי במה וזו החלטה לגיטימית. אם כבר, כל הקצף הימני שמופנה מישראל לעבר העיתון רק פועל לטובת ברגותי ומייצר יותר רעש. זה פועל למיצוב טוב יותר שלו, בטח אם מביאים בחשבון ששביתת הרעב אינה מנותקת מההיבט הפרסונלי, כלומר ממעמדו של ברגותי.

אין ספק שברגותי אחראי לרצח של ישראלים, אף אחד לא מנסה להלבין את עברו, אבל בעת שהוא יושב בכלא הישראלי, האם הבעיה האמיתית של החברה הישראלית היא ש"ניו יורק טיימס" נתן לו במה לפרסם את הסיבות לשביתת הרעב? בסופו של דבר זו מתקפה ימנית לפרוטוקול ולא יותר. אם יש משהו שמלמדת ההיסטוריה, הרי הוא שהמרחק בין טרוריסט ללוחם חירות קצר והקושי בהבחנה גדול ולעתים יחסי. מי כמו ישראל יודעת שיש מחבלים או טרוריסטים שאיתם כן משתפים פעולה. פעם זה היה יאסר ערפאת, בפעם אחרת תאופיק טיראווי, בכל תקופה יש מחבל לשעבר אחר.

הדמגוגיה הימנית על מחבלים עם דם על הידיים אינה עומדת במבחן המציאות – לא בעולם ולא בהיסטוריה של ישראל. מאבק של עם לשחרור לאומי הוא לרוב מאבק לא רק נגד כוחות הביטחון או ממסד פוליטי. הוא כולל גם פגיעה באוכלוסייה חפה מפשע שלרוב נתפסת, לצערנו, רק כנזק היקפי. שנים של "אין משא ומתן עם טרוריסטים" הן רק בגדר סיסמה. בסופו של דבר, עצמאות ישראל נקנתה גם בטרור, כמו הפסקת האפרטהייד בדרום אפריקה ועוד. אלה שעמדו בראש ארגוני טרור הפכו גם למנהיגים פוליטיים, לעתים אף נערצים – מנחם בגין, נלסון מנדלה, ג'רי אדמס.

נשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, בביקור במרכז בריאות בקייפטאון ב-2002
אי־פי

איך זה קורה? לרוב כאשר הדרישה העיקרית נענית והמשך הטרור רק יכול להזיק למטרה. מצב חדש זה מחייב את זניחת הטרור ואימוץ כלים דמוקרטיים יותר, דיפלומטיה ופוליטיקה. בסופו של דבר מטרתו של הטרור היא פוליטית. כל עוד משאירים אותו בתחום הטרור, המענה של כל מדינה הוא דל יחסית. ברגע שמכניסים אותו לתחום הפוליטי, עליו לאמץ דפוסים חדשים בשטח שבו למדינה ולמדיניות יש יתרון.

בדרום אפריקה נעצר מנדלה ב-1962, לאחר שהקים ב-1961 את הזרוע הצבעית של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). בסופו של דבר הוא ישב בכלא 27 שנים עד ששוחרר על ידי פרדריק דה-קלרק. הוא מעולם לא הביע חרטה על ההחלטה לנקוט טרור, זכה בפרס נובל לשלום, היה נשיא דרום אפריקה, פעל למען זכויות אדם בעולם ועד היום נחשב סמל למאבק, אבל רק שנתיים לפני מותו הוסר מרשימת הטרוריסטים של ארה"ב.

משנות ה-60 ועד שנות ה-90 היתה המחתרת האירית (הצבא הרפובליקאי האירי, IRA), ארגון הטרור המרכזי באירופה המערבית. ראש השין פיין, ג'רי אדמס, שעומד בראש המפלגה כ-30 שנים, נתפס כאיש שלום שיצר את השינוי והוביל את תנועתו מדרכי טרור לדרכי שלום ומדיניות לא אלימה, אבל יש שרואים בו רוצח שהצדיק את מותם של רבים וחפים מפשע. אדמס אמנם מכחיש כי הוא חבר ב-IRA, אבל הוא מעולם לא התנער מהארגון פומבית ומעולם לא גינה מעשי טרור, אם כי הביע צער על נפגעים. בסופו של דבר התהליך שהניע עם ג'ון יום הביא להסכם יום שישי הטוב ולזכייתם של יום ואדמס בפרס נובל לשלום.

אי-אף-פי

גם דוגמה משלנו לא חסרה בהיסטוריה העולמית. מנחם בגין נתפס בעולם כאחראי לטבח דיר יאסין, לפיגוע במלון המלך דוד ועוד. במשך שנים ראו בו טרוריסט. בגין היה הראשון להבין שברגע שהוקמה מדינה הטרור אינו יכול להמשיך להיות אמצעי. את המשך ההיסטוריה, ראשות הממשלה, הסכם השלום עם מצרים ופרס נובל לשלום, אין צורך להזכיר.

נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת, 1978
אי־פי

הארגון לשחרור פלסטין הוקם על מנת למחוק את ישראל ואיגד תחת קורת גג אחת כמה ארגונים ובראשם הפת"ח. למעלה מ-30 שנה של טרור רצחני נגד ישראל ובעיקר נגד אוכלוסייה אזרחית נרשמו על שמו. למרות זאת, בחירתו של מנהיג אש"ף ערפאת להכיר בישראל ב-1993, אחרי המגעים באוסלו, נענתה בהסכמה ישראלית להכיר בנציגי הארגון כנציגי העם הפלסטיני ולבסוף גם להגיע להסכם. גם במקרה הזה זכו מובילי ההסכם, יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, בפרס נובל לשלום. בינתיים המציאות השתנתה, אולם יש להניח, בוודאי אם תהיה מעורבות אמריקאית חזקה בתהליך, כי ישראל תצטרך להכיר בעוד נציג של העם הפלסטיני. גם הוא, יש לשער, לא יהיה נקי כפיים.

כדי להכניע טרור יש צורך בראייה חדשנית ובחזון. לטרור יש מטרה פוליטית, הוא אינו נעלם לנוכח הפעלת אלימות. ההפך הוא הנכון. טרור הופך ללא כדאי כאשר האפשרות של משא ומתן טומנת בחובה פוטנציאל תשואה גבוה יותר. מנהיגות אמיתית אינה צווחת חמס על עודף חופש ביטוי, אלא יוצרת הזדמנויות למשא ומתן עם שותפים מהצד השני. מול קריאה למאבק לא אלים של ברגותי, שמתממש בשביתת רעב, הצעקות של אנשי הימין עושות עמו חסד יותר מכל שתיקה ומעידות על חולשת הטענות הישראליות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות