די לכיבוש עובר דרך די לגיוס - האזרחית ק. - הבלוג של קרן הבר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די לכיבוש עובר דרך די לגיוס

אי אפשר להילחם בכיבוש ולהוסיף לשלוח בני 18 לצבא מתוך תקווה שיתנהגו אחרת. רוצים כיבוש? רוצים צבא בתוך אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות? אין בעיה, אבל לא את הבנים שלנו

תגובות
סרבנים
תומר אפלבאום

"לי הבטיחו שכשאהיה בן 18 כבר לא אצטרך ללכת לצבא והנה הבן שלי תכף מקבל צו ראשון", שמעתי את בן הזוג שלי אומר השבוע בשיחה את מה שמהדהד אצלי כמו פעמון אזהרה פנימי עם כל יום שעובר מזה שנה. כבר שנים שהאמרה הזו עוברת מדור לדור, שחוקה משימוש, מושמעת פחות ופחות כאילו מכירה באירוניה שכותבת את עצמה מחדש עם כל פעם שהמשפט הזה נזרק לחלל האוויר. העובדה שזה אירוני רק הופכת את אבדן התקווה למוחשי יותר.

אני מהילדים של חורף שנת 73', אף פעם לא קניתי את "הבטחתם יונה" אבל האמנתי שאם נרצה ונעשה היא עוד עשויה להגיע. ידעתי ששעת המבחן תהיה כשהבכור יהפוך למלש"ב (מועמד לשירות ביטחון) והנה הוא כבר מתקרב ולא עשיתי דבר לבד מאשר את הצד שלי בעסקה: לשמור עליו ולגדל אותו כמיטב יכולתי. מעולם לא דיברנו על תנאים אבל מבחינתי זו המשימה שלי והמדינה היתה אמורה לעשות הכל כדי לשמור עליו.

מצאתי את עצמי בשיחות עם הבכור על הצבא, מוסר, שיקול דעת, בחירה. גם מצאתי את עצמי מעידה שלישראל יש צורך בצבא ושעלינו כאזרחים מוטלת אחריות ושנאתי את עצמי על המילים האלה למרות שהן נכונות. שנאתי את עצמי כי הפער בין הצורך בצבא והשימוש הנוכחי בצבא גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו, שנאתי את עצמי כי ביקשתי מבני בן העוד-לא-16 שייקח יותר אחריות ממה שעושים מי שאמורים להנהיג את המדינה, שנאתי את עצמי כי ביקשתי ממנו שיפעיל שיקול דעת וימצא את הדרך הנכונה להיות נאמן לערכיו ואהבת המדינה. שנאתי את עצמי על האינדוקטרינציה.

אבל זהו כאן הכשל – אי אפשר להילחם בכיבוש ולהיות מוכנים לשלוח את ילדינו לשם מתוך נאמנות למדינה שמנהיגיה שכחו את חובת נאמנותם לכלל אזרחיה. המוכנות לגיוסם היא המוכנות להגן על התנחלויות, על כבישים ליהודים בלבד, להטיל עוצר, לעכב במחסומים, לדכא הפגנות, לעצור, לחפש, לרדוף, לנשל מאדמה, להרוס ולאט לאט לראות באדם שמולך תת-אדם, רוצה לומר שהמוכנות לגיוס כי "ככה צריך" היא הזנת הכיבוש.

יש הבדל עצום בין ההכרה בצורך של ישראל בצבא להגנת גבולותיה ובין השימוש בצבא ככוח שיטור על אנשים ללא זכויות בשטח כבוש. 52 שנים אנחנו אולי ממשיכים להגיע להפגנות נגד הכיבוש אבל את המוכנות הכי גדולה לכיבוש אנחנו מזינים, באנשים צעירים. יש הבדל עצום בין המוכנות להכשיר אותם להיות חיילים כדי להגן על המדינה ולהילחם במידת הצורך ובין לדרוש מהם שיהיו בעזה או ביהודה ושומרון. אבל איזה מסר אנחנו שולחים עימם כשאנחנו מוכנים לבלוע את צפרדע הכיבוש מהדלת הקדמית?

52 מחזורים של כיבוש, שנה אחר שנה ואם לא נפסיק זה לא יפסק. אין שוויון בנטל, אין שינוי בתחום המדיני, יש כיבוש, יש מפעל התנחלויות ששמו כובס ל"התיישבות", יש אי שוויון אזרחי בתוך ישראל, יש הדתה גם אם קוראים לזה חיזוק זהות יהודית ויש בעיקר התייחסות לשמאל כאל גייס חמישי חמוץ, בטוח כל זה הנאמנות שלנו למדינה והציות שלנו לכל דרישה הוא בהחלט יוצא דופן. מילא אנחנו, אבל לילדים שלנו אנחנו חייבים את זה. אין מנהיגות שתייצר שינוי, לפעמים שינוי צריך להגיע מהשטח.

הפגנה של תומכים בסרבנית הגיוס תאיר קמינר
תומר אפלבאום

לילדים שלנו יש עוד אפשרויות, אבל זו החובה שלנו לא לגדל אותם על אוטומט ולקוות לטוב תוך תליית יהבנו באחרים. מי שמאמין בסיום הכיבוש, בהבטחת תקווה ועתיד טוב יותר צריך להפסיק לקוות ולהתחיל לעשות. איך מתחילים בסיום הכיבוש? בדיוק כמו היציאה מלבנון – זה מתחיל בהורים שלא מוכנים יותר להתאזר בסבלנו לנוכח הבטחות שאין בכוונת אף אחד לקיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#