לא יום חרטה, יום חרטא

סליחה שאני לא מתפתה לסליחות. להתפלל או לצום ליום אחד לא פותרים דבר וזה גם לא מה שאלוהים מבקש. כל עוד הסליחה נועדה לעשות נעים למבקש - לא יבוא תיקון. תיקון מגיע בשינוי

קרן הבר
קרן הבר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סליחות בכותל המערבי, 2019
סליחות בכותל המערבי, 2019קרדיט: אמיל סלמן
קרן הבר
קרן הבר

צדיקים, חמש דקות לומר סליחה כבר מצאתם? סליחה אפילו פחות מחמש דקות, אפשר גם מהבית, לא צריך לצאת, אבל תגידו סליחה, תעלו סטטוס, תכתבו בוואטסאפ לכל אנשי הקשר. כן, גם לאידיוט שאתם שונאים מהעבודה. אלוהים מסתכל ורושם. יש פרוטוקול ואתם לא רוצים לא להיות שם. כל מה שצריך זה רק לומר "סליחה", שתי הברות בסך הכל, אפילו שלפי התנ"ך היא לא מה שאלוהים מחפש. 

"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה, א', ט"ו)

יום כיפור מביא אלינו את הסליחה על כל נגזרותיה, אבל הסליחה הזו היא סליחת פרוטוקול. מי אתם האנשים שמבקשים סליחה? אלה שצועקים בסופר על הקופאית? שמצפצפים ברמזור? שלא עוצרים לפני מעבר חציה? שמתעלמים מהכיבוש? ששונאים שמאלנים/ ימנים/ קיצונים משני הצדדים (מחקו את המיותר)? שמשכירים ביודעין דירה שאינה ראויה למגורים? שפגעו וברחו? שאנסו? שהעירו הערה גזענית לרופאה ערביה? ששלפו סכין? שסתם לא רואים את האחר? זה מפסיק אחרי הסליחה?

סליחות בכותל
"אם נשארנו עם אמירת סליחה לשם האמירה והאמונה שזה מספיק, פספסנו את מה שהיהדות כיוונה אליו"צילום: אמיל סלמן

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ׃ לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, פסוק ט"ז)

לשם מה הסליחה הזו שכולה מהפה לחוץ? זאת אומרת, לבד מקתרזיס מזויף. התשובה היא כלום. לא היה כלום כי אין כלום. סליחה ללא חרטה ורצון בשינוי היא לא כלום, חרטא, פייק-סליחה, סליחת כזב. סליחה אינה אמירה לפרוטוקול - היא באה אחרי בחינה עצמית ואבחון סדקים. רק המבט המפוקח והעמוק לצדדים שאנחנו מעדיפים לא לראות, המכוערים, הוא תחילתה של סליחה. הסליחה מתחילה ממקום של מוסר. מתוך רצון להיטיב. במקום זה נותרנו עם סליחה שאמורה להחזיק 364 ימים בתוך עוול שמתקיים בשל המוכנות לחיות לצדו. זה תופס ברמה האישית וזה תופס ברמה המדינתית. כלומר, למעט מדינה שבטוחה שאלוהים בחר אותה. כי ככה זה כשאתה "נבחר", גם אם אלוהים חושב קצת אחרת.

"לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (שם, פסוק י"ז)

אני אמנם לא מאמינה באלוהים וזה הופך אותי ללא אובייקטיבית, אבל כל הטקסיות הזו של יום כיפור מפספסת את הנקודה. לבקש סליחה, להתפלל או לצום ליום אחד - לא פותרים דבר. הרעיון שעומד בבסיס היהדות ומצוותיה הוא מוסרי. אם נשארנו עם אמירת סליחה לשם האמונה שזה מספיק, פספסנו את מה שהיהדות כיוונה אליו לאורך כל הדורות. בעוד שבדתות אחרות אלוהים מזכה אנשים גם בעבירות של בין אדם לאדם, ביהדות ההפך הוא הנכון: לפני כל המצוות הדתיות מצווה עלינו להיות בני אדם אחראיים למעשינו. במקום זה, נשארנו עם הטרנד "להיות בלי ולהרגיש עם", אין נביא בשער.

"אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ׃ וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃" (שם, פסוקים י"ח-י"ט)

כל עוד הסליחה נועדה לעשות נעים למבקש - לא יבוא תיקון. תיקון מגיע בשינוי. זה מתחיל בהבנה שיש מקום לכולם, שאנשים יכולים לחשוב אחרת מאיתנו וזה בסדר. אבל יותר מזה, זה מתחיל במקום שבו אנחנו יכולים להפנים את ההבנה שלא הכל סובב אותנו, לא כפרטים ולא כעם, ושתמיד ישנו סיכוי שגם אם אנחנו צודקים - עשינו טעות בדרך. זה עובד ברמת ההורות, הזוגיות ואפילו הקריירה. ברמת המדינה, זו ההבנה שהערבים בישראל הם אזרחים שווים, לא בתנאי, לא בערך. שאפשר להבין למה ההמנון, הדגל והסמל מחריגים אותם מהציבור במדינה שמגדירה עצמה יהודית, ובדרך זו הופכת אותם לזרים תמידיים. זה ממשיך בהבנה שהכיבוש פוגע בפלסטינים ומונע מהם זכויות אדם. ששום אדמה, גם לא זו שאלוהים נתן, לא שווה את חילול החיים משני צדי המתרס. שכדי ליצור פה חיים טובים יותר, אנחנו קודם כל צריכים לדרוש את זה מעצמנו. אלוהים דורש שקודם נקשיב לציווי המוסרי, אלה אנחנו שנדבקים לטפל, לגודלה של פיסת אדמה או לצדקת נרטיב, אלה אנחנו שאוכלים חרב.

סליחות במשכן הנשיא, 2019
סליחות במשכן הנשיא, 2019צילום: קובי גדעון / לע"מ

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים׃ כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם׃ שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם׃" (שם, פס' כ'-כ"ב)

הידרדרות מוסרית? היא בכל מקום. היא מתחילה בשחיתות שבה נגוע ראש הממשלה. מעידותיו הערכיות גלויות לעין כל, אך אנחנו עסוקים בניסיון לתרגם אותן למישור הפלילי כשהבעיה מתחילה במישור המוסרי. היא ממשיכה כשבצלאל סמוטריץ', שר בממשלה, קורא בטוויטר ל-20% מאזרחי המדינה "אורחים". .

את הכיבוש, השנאה, הגזענות, השחיתות, השקרים, ההסתה, האלימות, חוסר הסבלנות והבורות, אי אפשר לסגור ב"סליחה" או לעטוף במעטה של אחדות בסגנון "בגדי המלך החדשים". אין אחדות בשנאה, אין אחדות ללא סולידריות, אין סולידריות כשיש הסתה. סליחה לא מתכנסת למלה וגם לא לקטרזיס רגעי. זה שכולנו מתכנסים לסליחה ביום הזה, הופכת אותו, כמו את שאר הימים, לנוראיים. סליחה שאני לא מתפתה לסליחות. הגיע הזמן להבין שכמו פיית השיניים, או אלוהים, גם סליחה בכיפור אינה עוזרת.

קרן הבר

קרן הבר | |האזרחית ק.

כותבת.

מרחיקה מההמון.

מטילה ספק.

כמאמר גאוס pauca sed matura, מעט (או שלא - תוספת שלי שתתברר כחיונית) אך בשל - לשיקולכם.

יועצת פוליטית בעבר, בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב. אדם, בתזוג, אמא ואזרחית (הסדר איננו חשוב).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ