קו פרשת המחשבה

פסיקת העליון לאשר את גירוש נציג Human Rights Watch בישראל ובשטחים, מעניקה גושפנקא להשתקת חופש הביטוי. "דברי כפירה" אינם מקובלים על השלטון ומסתבר שגם לא על ביהמ"ש

קרן הבר
קרן הבר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עומר שאקר בדיון בבית המשפט בספטמבר
עומר שאקר בדיון בבית המשפט בספטמברצילום: AMMAR AWAD/רויטרס
קרן הבר
קרן הבר

ביום שלישי, עם האישור שנתן בית המשפט העליון לגירושו של נציג ארגון Human Rights Watch בישראל ובשטחים, נפל דבר. זה אולי נשמע לכם בומבסטי, אך זו אכן פסיקה בומבסטית. בפסיקה שנותנת אור ירוק לגירושו של עומר שאקר שכח בית המשפט שכוחה של דמוקרטיה נמדד בין היתר ביכולתה לעמוד בפני ביקורת, כלומר בהרחבתו המקסימלית של חופש הביטוי, והעניק גושפנקא להשתקתה. המסר מירושלים הוא ברור: חופש הביטוי בישראל מוגבל.

מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שבישראל, המתהדרת בדמוקרטיותה, יש דברים שאסור להגיד. בעידן "אין כיבוש" ו"אין דבר כזה עם פלסטיני" הרי שאין מה לדון בחופש הביטוי סביב נושאים אלה. "דברי כפירה" אינם מקובלים על השלטון ומסתבר שגם לא על בית המשפט העליון. אם כך, מי יגן על הזכות לטעון אחרת? באישור שנתן לגירושו של שאקר סימן העליון גם את גבולות חופש הביטוי של אזרחי ישראל. זהו קו פרשת המים, או במקרה זה - קו פרשת המחשבה.

מאז 1967 מחזיקה ישראל את השטחים בלימבו. אין עליהם ריבונות, אבל חל בהם משטר צבאי; יש שם אזרחים שנהנים מזכויות אדם וביטחון אישי ואנשים שנולדו על אותה אדמה אך משוללי זכויות. הם פלסטינים, אבל "אין דבר כזה" גם אם הם מכנים את עצמם כך. שהרי אם הם אינם בני אדם, מה הטעם בכלל לדבר על זכויות אדם? 52 שנות כיבוש ואין שום הסדרה מדינית, משפטית או אזרחית של הנעשה בגדה המערבית. "לא" למדינה פלסטינית, אבל גם לא סיפוח ומתן אזרחות.

זכותם, ולדעתי גם מחובתם, של אזרחי ישראל להתנגד לנעשה בשמם בגדה המערבית. הסרטון מחברון שבו נראה חיילי צה"ל מתעמתים עם פלסטיני שהולך עם בנו בן החמש, כולל כיוון נשק לעבר האב, רק מוכיח את הנקודה. לא רק שיש כיבוש, לא רק שיש פלסטינים, יש גם חיילים שהשירות בשטחים דופק אותם .אין דרך ליישב בין "אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" כשאתה בלב חברון או בכל אזור אחר בגדה.

כישראלית, אני מאמינה שהדרך היחידה להביא לסיום הכיבוש היא הקמת מדינה פלסטינית שתדאג לבטחון האישי של אזרחיה. הכיבוש הישראלי הוא פשע נוראי שיש לצאת נגדו. אנו זכאים לראשי ממשלה עם חזון, שמבינים כי המנדט לשלום מוטל עליהם וכי יש לעשות הכל כדי לבצר את הדמוקרטיה הישראלית ולהבטיח שלכולם יהיה פה מקום עכשיו ובעתיד. ובעיקר, אני מאמינה שגם אם אני האדם היחיד במדינה שחושב כך, ואני לא, מותר לי לחשוב כך.

גם אם סגן ראש המל"ל, ראובן עזר, חושב שההתנחלויות הן "ברכה מאלוהים", מותר לי לומר שהן פשע ושחרם עליהן היא דרך מחאה לגיטימית. מותר לי לעודד חברות בינלאומיות לא לקשור קשרים עסקיים או לנהל פעילות כלכלית עם ישראלים בעלי עסקים בגדה. מותר לי לומר שהכיבוש משחית. מותר לי לומר שאני לא רואה כל פסול בחרם או בסנקציות על ישראל, למרות שזה כואב לי כישראלית. מותר לי לטעון שכל מחאה, כל עוד אינה אלימה, היא לגיטימית במאבק במה שגובה מחיר דמים.

אני מאמינה בישראל שמתירה לי לחשוב כך, כי היא מעריכה ומעודדת הבעת דעה גם אם זו אינה מקובלת על השלטון. דמוקרטיה יודעת להתמודד עם ביקורת ולא אוסרת עליה. מדינה חזקה לא מאמינה בהשתקה. מופרך בעיני למשטר את גבולות המחשבה. זה לא בומבסטי, הגיע זמן לשבור שתיקה כי השתקת חופש הביטוי מסוכנת יותר לישראל מכל חרם חיצוני.

מי שטוען כי דעות כמו שלי פוגעות בחוסנה של ישראל, הוא פחדן. גרוע מזה, הוא לא ממש פטריוט, כי הוא לא מאמין שישראל מסוגלת להתמודד עם המציאות. הוא גם אינו מבין שמאבק לזכויות אדם, גם של פלסטינים, יסתיים בנצחונה של הזכות. הדרך ארוכה והיא מתחילה בלהפסיק להתבייש.

קרן הבר

קרן הבר | |האזרחית ק.

כותבת.

מרחיקה מההמון.

מטילה ספק.

כמאמר גאוס pauca sed matura, מעט (או שלא - תוספת שלי שתתברר כחיונית) אך בשל - לשיקולכם.

יועצת פוליטית בעבר, בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב. אדם, בתזוג, אמא ואזרחית (הסדר איננו חשוב).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ