אברי גלעד נענה בשתיקה, כך משרישים גזענות

גלעד כבר חצה מזמן כל גבול בשנאה והפצת שקרים בשידור. דבריו האחרונים אינם עניין של תקינות פוליטית אלא של חברה תקינה. הפאסיביות מולם, השתיקה בכללותה, היא הבעיה של ישראל

קרן הבר
קרן הבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אברי גלעד. שוב מואשם בגזענות
אברי גלעד. שוב מואשם בגזענותצילום: צילום מסך רשת 13 / ח
קרן הבר
קרן הבר

קל להבחין בגזענות ובשנאה. זה לא ממש מסובך. הן נוטות להישמע בצורה ברורה והבעיה העיקרית אתן, לבד מעצם קיומן, זו הסלחנות או השתיקה שבה הן מתקבלות. כשהן מושמעות מבלי שיעוררו סערה, הן לא נעלמות אלא מוצאות את מקומן בתוך שיח אליו לא היו אמורות להיכנס מלכתחילה. ככה נבנית לאט לגיטימציה לשנאה, גזענות, חוסר סבלנות ואי שוויון. במקום שהן יקימו מהומה שתחזיר אותן למקום שממנו באו, השתיקה והקבלה מאפשרות את שגשוגן.

האם הייתם מוכנים שהחברה האמריקאית תסתפק בחצי התנצלות רפה ושיחת הבהרה אחרי שמראיין היה פונה למרואיין יהודי ואומר לו "סליחה שאני אומר לך, כנוצרי ליהודי, המצב הקבוע שלכם זו רדיפת בצע/התקרבנות על השואה"? ומה אם זו לא היתה הפעם הראשונה שאותו מראיין משמיע דברי בלע על יהודים כקבוצה ומאשים אותם בתחלואים אינספור? אם אין בכם סלחנות או סבלנות  לאנטישמיות, לא צריכה להיות לכם סבלנות או סלחנות לכל הפגנת שנאה לכל קבוצה באשר היא.

אלא שבכל הנוגע לערבים או מוסלמים, לחברה הישראלית יש עין עצלה וסלחנית במיוחד. לכן, אצלנו, שיחת הבהרה וחצי התנצלות מספיקות כדי לחזור לסדר היום על אמירות שהיו צריכות לשלוח אדם ללשכת התעסוקה. אברי גלעד כבר חצה מזמן כל גבול בהבעת גזענות בשידור והוא לא בוחל גם בשקרים כדי לתקף את עמדתו. בעוד שזו זכותו להחזיק בכל דעה שיבחר (חשוכה או מלאת שנאה), הבעתה בפומבי על ידי איש תקשורת צריכה להיות אסורה והמחיר על השמעתה צריך להיות כבד. זו לא תקינות פוליטית, זו חברה תקינה, ובין שני הדברים הבדל גדול. כחברה עלינו לחנך ליצירת חברה שוויונית ומקבלת יותר.

אמירות כמו של גלעד מחזירות אותנו אחורה, אך התופעה אינה מתמצה בו. זה לא רק גלעד. הגזענות היא בכל מקום וככל שנשתוק יותר - היא תתעצם ותכלה כל חלקה טובה. כשמגיש בטלוויזיה אומר: "המצב הקבוע שלהם זה זעם. לא סתם יש כל פעם 'יום זעם'. תמיד הכעס. אין בפָּלטה, בארגז הכלים הרגשי שמה, אין שום דבר חוץ מכעס וזעם. ראית פעם הומור, חיוך, אהבה, נתינה, קבלה? משהו? תמיד הכעס הזה. בסדר, כועסים מעצם קיומנו כאן" - כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כאילו זה נאמר כלפיו, בין אם גלעד דיבר על הירדנים, הערבים שחיים בישראל או כל קבוצה אחרת. אם זה לא בסדר כשזה מופנה כלפיכם, ולא משנה מה ההסבר שניתן, זה לא בסדר כשזה מופנה לכל קבוצה אחרת.

החזרה לשגרה כאילו דבר לא קרה היא ההסכמה, חד וחלק, לחיות בצד הגזענות, השנאה והסטריאוטיפים. ב-1965 אמר מרטין לות'ר קינג ג'וניור כי "בסופו של דבר אנו נזכור את שתיקתם של חברינו ולא את דבריהם של אויבנו". קל לומר את מה שאנשים רוצים לשמוע, קל ללבות שנאה, קל למצוא שעיר לעזאזל, קל להאדיר את עצמנו. קשה יותר לראות את האמת הכואבת, אבל לטאטא אותה או "למסור הבהרה" - אם תרצו, זה כבר סיפור פשוט. ההסתפקות בהבהרה היא שמאפשרת עוד אמירה ועוד אחת וכך נסללת הדרך לחברה מלאת שנאה ונעדרת סולידריות. שתיקה היא השרשת הגזענות והעמקתה. שתיקה היא המוכנות שהילדים שלנו יגדלו ויחיו בחברה כזו. שתיקה היא הפאסיביות של העמידה בצד.

הרגעים הטובים ביותר בהיסטוריה התרחשו ברגעים שבהם בני אדם יכלו לחשוב ולפעול בחופשיות. קחו את לכם רגע, תחשבו על הסיטואציה בלי תירוצים, ואם עדיין תבחרו בשתיקה לפחות תוכלו תמיד למצוא את עקבות רגליכם על הנתיב שבו התרחקה ישראל מהרעיון עליו דיברו אבותיה המייסדים - ייסוד חברת מופת שהצדק נר לרגליה. השתיקה המתמשכת למופעי הגזענות המתרבים היא הבחירה בחושך. את המשואה הזו נשיא כולנו לתפארת מדינת ישראל, או שלא.

קרן הבר

קרן הבר | האזרחית ק.

כותבת.

מרחיקה מההמון.

מטילה ספק.

כמאמר גאוס pauca sed matura, מעט (או שלא - תוספת שלי שתתברר כחיונית) אך בשל - לשיקולכם.

יועצת פוליטית בעבר, בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב. אדם, בתזוג, אמא ואזרחית (הסדר איננו חשוב).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ