"הציונות הדתית" היא סכנה קיומית

ארבעה מתווכים אמריקאים שופכים אור חדש בסדרה "הגורם האנושי" על הגורמים שהכשילו את הסכמי אוסלו. הם מציגים סיפור אחר מזה שהתקבע בנרטיב היהודי-ישראלי ומפוגג אשליה אחת גדולה

קובי ניב
קובי ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דניס רוס בסדרה "הגורם האנושי". אם הוא קצת מוטה, זה לא לטובת הערבים
דניס רוס בסדרה "הגורם האנושי". אם הוא קצת מוטה, זה לא לטובת הערביםצילום: צילום מסך
קובי ניב
קובי ניב

הסיפור שנתקבע בתודעה הישראלית לגבי הסכמי אוסלו, בהולכת ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו, הוא שמה שהכשיל אותם הם פיגועי התופת הפלסטיניים. האומנם? הסדרה התיעודית החדשה "הגורם האנושי" (HOT VOD) בבימויו של דרור מורה, מי שיצר בזמנו את "שומרי הסף" הנפלאה, שופכת אור חדש על הניסיונות הכושלים למצוא לפתרונות לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל והישראלי-פלסטיני בפרט, בנקודת מבטם של ארבעה מתווכים האמריקאים.

הארבעה - דניס רוס, מרטין אינדיק, דן קרצר ואהרון מילר - הם יהודים, כך שאם הם אולי קצת מוטים, זה בטח לא לטובת הערבים. למרות זאת, הם מציגים סיפור אחר מזה שאנחנו מספרים לעצמנו ונתקבע בתודעתנו כאמת מוצקה. בראייתם, שני המאורעות הקריטיים שגרמו לקריסת הסכמי אוסלו לא נעשו ולא נגרמו בידי הרשות הפלסטינית או חמאס, אלא בידי שני יהודים-ישראלים מבניה של "הציונות הדתית", עם או בלי מרכאות, זו שרואה בציונות וביהדות מטרה ומצווה אחת - יישוב ארץ ישראל. כלומר, גירוש, ו"אם לא תהיה ברירה" אז המתת כל הפלסטינים היושבים בשטח הקרוי בפיהם "ארץ ישראל" ("בינתיים", כמאמר בצלאל סמוטריץ'), שבעצם אין לו גבול.

ככל שהסכמי אוסלו התקדמו, עם כל הקשיים שעמדו בדרכם, קמו מקרב בניה של "הציונות הדתית" מי שעשו הכול, מתוך חירוף נפש וכדי הקרבת הנפש, כדי להכשילם ושחלילה לא ייכון שלום או אפילו הסדר בינינו לבין הפלסטינים שיסכל את "מצוות יישוב הארץ" הקדושה.

ראשון פעל ד"ר סרן ברוך גולדשטיין, מתנחל מקרית-ארבע, מושא הערצתו של איתמר בן-גביר, הח"כ החדש מטעם נתניהו ו"הציונות הדתית". הסכמי אוסלו נחתמו בספטמבר 1993 ואך שישה חודשים לאחר מכן נכנס גולדשטיין למסגד שבמערת המכפלה בחברון וטבח שם 29 מתפללים מוסלמים. "לפני הטבח במערת המכפלה", אומר בסדרה דניס רוס, "לא היו פיגועי תופת. היו מדי פעם פיגועי יחידים. היו דקירות ואירועי ירי, אבל לא היו פיגועי תופת. רק אחרי הטבח במסגד במערת המכפלה הם החלו".

הצדדים הצליחו בכל זאת להתקדם ובספטמבר 1995 חתמו בוושינגטון ראש ממשלת ישראל רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית עראפאת - בנוכחות נשיא ארה"ב קלינטון, נשיא מצרים מובארק ומלך ירדן חוסיין – על הסכמי אוסלו ב'. ב-5 באוקטובר אישרה הכנסת את ההסכם. ב-4 בנובמבר רצח בן "הציונות הדתית" יגאל עמיר את רבין, במעשה שהוביל לבחירתו של נתניהו לראש ממשלת ישראל, ולסתימת הגולל על הסכמי אוסלו ועל הסיכוי להסדר או לשלום עם הפלסטינים בדורנו.

מי שחושב שכל התהליך ההיסטורי הזה שהרג את השלום הוא יד המקרה, ואין בו יד או מחשבה מכוונת, שימשיך לשגות באשליות. העובדות הן, והן מוכחות שוב ושוב בכל רגע, שאם לא נעצור בעד "הציונות הדתית" - היא תמשיך ותגדע ותקטע כל ניסיון לשלום, לחיים משותפים ולחיים בכלל בארץ הזאת. וזו, סכנה קיומית.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

קובי ניב

קובי ניב | פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי וגמלאי עם פנסיה לא משהו. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה, כתב עם המאייר דודו גבע ז"ל את טרילוגיית הקומיקס "מגוחך ובניו", ואת סדרת "סיפורי יוסף לילדים".

פרסם גם ספרי ילדים נוספים (בהם "אבא סבבה" ו"קוקוריקולום ויטה"), ספרי הדרכה ועיון בתחום הקולנוע ("תסריטאות", "החיים יפים, אבל לא ליהודים", "בזרוע נטויה ובעין עצומה" ועוד) ושלושה רומנים ("החיים קשים, הא?", "בסוף כולם נמותו" - שנבחר לרשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2019 - ו"אהבה קטלנית 977").

מפרסם מזה עשור טור דעה שבועי שהפך גם לבלוג בעיתון "הארץ". ניתן לקרוא מבחר מספריו ומאמריו ועוד דברים באתר שלו – קובי ניב. ספרים. מאמרים. ודברים אחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ