גזעני כל העולם - התאחדו! - פרצוף חמוץ - הארץ

גזעני כל העולם - התאחדו!

בכל הגזענויות כולן, ללא יוצאות מן הכלל, הגזענים אומרים על המגוזענים פחות או יותר אותם דברים. אבל יש לה, לגזענות, גם מרכיב אחד חיוני: המיניות העודפת של המגוזענים. שתי דוגמאות עדכניות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הפגנת פעילי להב"ה במצעד הגאווה בירושלים 2018
הפגנת פעילי להב"ה במצעד הגאווה בירושלים 2018קרדיט: אוליבייה פיטוסי
קובי ניב
קובי ניב

מה שיפה בגזענות, במירכאות כמובן, זה שכל הגזענויות בעולם הן אותו דבר. אין זה משנה אם זו גזענות של לבנים כלפי שחורים, של נוצרים כלפי יהודים, של יהודים אשכנזים כלפי יהודים מזרחים, של יהודים ישראלים כלפי ערבים פלסטינים, של סינים כלפי יפנים או של יפנים כלפי סינים וכן הלאה והלאה - בכל הגזענויות כולן, ללא יוצאות מן הכלל, הגזענים אומרים על המגוזענים פחות או יותר אותם דברים.

המגוזענים (השחורים, היהודים, המזרחים, הערבים הסינים וכן הלאה), אומרים הגזענים (הלבנים, הנוצרים, האשכנזים, היהודים, הסינים וכן הלאה), הם מלוכלכים, בטלנים, עצלנים, מסריחים, שקרנים, רמאים, מטומטמים, בורים, חסרי מוח, חמומי מוח, גנבים, אלימים, רוצחים. אתם כמובן יכולים בקלות להשלים כרצונכם את הרשימה כמיטב הגזענות שירשתם מהבית או ספגתם בבית הספר. וכמובן שכל גזען - לא חשוב מאיזה גזע, דת, עם או עדה - גם אומר תמיד את המשפט האלמותי המאפיין כל גזען: "אני לא גזען, אבל הם באמת כאלה - מסריחים, עצלנים, טיפשים, אלימים" וכל הקומפלט.

יחד עם התכונות הרעות, וכאילו כדי להוכיח ש"אני מה זה לא גזען" (שכמובן רק מוכיחה כמה אתה כן גזען), יש תמיד לגזענים, לכל הגזענים, שורה של "תכונות טובות", אותן תכונות טובות בדיוק שהם מונים במגוזעניהם: "הם אנשים חמים, רגשיים, טובי לב, יודעים לשמוח, ולרקוד, ולשיר, והאוכל שלהם מה זה טעים, קצת חריף, פיקנטי מדי, אבל טעים" וכדומה. כשאתה אומר את זה, זה בכלל לא מוכיח שאתה לא גזען. אדרבא, זה דווקא מוכיח שאתה כן. כי "התכונות הטובות" הללו לכאורה (החום, טוב הלב, השמחה והסמבוסק) הם חלק אינטגרלי מההסתכלות הגזענית המתנשאת של הגזען על מגוזעניו.

אבל יש לגזענות, לכל גזענות, בכל העולם, עוד מרכיב אחד חיוני וקטלני. זוהי המיניות העודפת, המתפרצת, העדיפה, המאיימת על בנותינו, על עצם קיומנו, של המגוזענים עם הריקודים והשירים והחריף של קופי האדם הפראים הקמאים שהם, על פנינו, בני האנוש המתורבתים, המשכילים, המנומסים, העדינים, קוראי הספרים, המנגנים בצ'לו.

עובדה מרה ועצובה היא שכל הגזענויות הממוסדות המתועבות ביותר - מהקו קלוקס קלאן בארה"ב, דרך הנאצים באירופה, האפרטהייד בדרום אפריקה, להב"ה שלנו ועד בכלל - אסרו בחוקים וברציחות על יחסי מין בין זכרי המגוזענים, המחללים בטומאת זיקפתם וזירמתם, לבין בנותינו הטהורות. ישמור האל, שימותו.

הציוץ של יצחק בירק
הציוץ של יצחק בירקצילום: צילום מסך
הציוץ של אייל זיידמן
הציוץ של אייל זיידמןצילום: צילום מסך

הנה לנו שתי דוגמאות עדכניות, כאילו הפוכות וסותרות, של גזענות שכזאת, כאן, אצלנו. כותב פרופסור יצחק (צחי) בירק, מרצה בטכניון: "בעיית עזה היא התפוצצות אוכלוסין הנובעת משילוב קטלני ולא בר קיימא בין ילודה ברמה של חולדות לבין שירותי בריאות ומזון בסיסיים המסופקים על ידי האו"ם ומונעים את תמותת התינוקות כמו באפריקה ואצל חיות". על כך "עונה" לו, בלי קשר, כאילו מהצד השני, אבל בעצם מאותו צד של המתרס הגזעני, לא-פרופסור אחד בשם אייל זייגמן לאמור: "חרדים פרזיטים אוהבים להשריץ. בגלל זה כל אשה חרדית אחרי הלידה הראשונה צריך לכרות לה את הרחם".

אז יאללה, רבותי צחי ואייל, ובכלל, גזעני כל העולם - התאחדו!

קובי ניב
קובי ניב |פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, מרצה לקולנוע, פובליציסט ופנסיונר בלי פנסיה. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה. כתב עם דודו גבע, המאייר המנוח, את טרילוגיית "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב". פרסם ספרי ילדים לרוב ["אבא סבבה" ו"קוקוריקולום ויטה", למשל] , ספרי עיון בתחום הקולנוע [כמו "החיים יפים, אבל לא ליהודים" ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה"] ואת הרומן "החיים קשים, הא?". הרומן השני שלו, "בסוף כולם נמותו", רואה אור בימים אלה. מפרסם כבר שנים רבות טור דעה שבועי שהפך לבלוג בעיתון ''הארץ". חוץ מזה, תעשו גוגל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ