הציונות הדתית היא כת נוצרית

כשמצביעי ימינה וימינה מדברים על מות בניהם או בנותיהם בפיגועים או מלחמות, הם מדברים בשפה קורבנית במובן דתי - "תודה לאל", "קורבן עולה" ועכשיו גם "הרוגת מלכות". על איזה מלכות מדובר?

קובי ניב
קובי ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
10 דצמבר 2018 - ארגוני המקדש חונכים מזבח להקרבת קורבנות בבית המקדש
10 דצמבר 2018 - ארגוני המקדש חונכים מזבח להקרבת קורבנות בבית המקדשקרדיט: אוליבייה פיטוסי
קובי ניב
קובי ניב

שני הישגיה הגדולים של היהדות, לימדו אותנו בבית הספר, הם המעבר מעבודת אלילים לאמונה באל אחד, וביטול הקרבת קורבנות האדם, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור עקדת יצחק. בסופו של מעשה מונע האל היחיד החדש מאברהם לשחוט בנו היחיד אשר אהב כקורבן עולה על מזבח אמונתו היוקדת עד מוות באלוהים הזה עצמו, ותחת זה מורה לו להקריב, כלומר לשחוט, כבש ובכלל לעשות מנגל כל יום עצמאות.

אלא שהדת הנוצרית, שצמחה מן היהדות ובמידה רבה גם ירשה אותה, ביטלה את ביטול קורבן האדם בסיפור עקדת יצחק ושבה לפאר ולהלל, ובעצם החזירה את קורבן האדם למרכז אמונתה ופולחנה בסיפור צליבתו של ישוע, שאנחנו קוראים לו ישו. על פי התפישה הנוצרית, מאורעות או סיפורי "הברית הישנה", התנ"ך של  היהודים, הם בסך הכול הטרמה (פרה-פיגורציה בלשונם) לסיפורי "הברית החדשה" שלהם, וסיפור עקדת יצחק הוא לתפישתם מעין רמז מטרים למאורע "האמיתי" של צליבת ישו.

"עקדת יצחק". רמברנדט, 1635
"עקדת יצחק". רמברנדט, 1635צילום: Web Gallery of Art / ויקיפדיה

יש אכן הקבלות רבות בין שני הסיפורים. בשני המקרים מדובר בהקרבת הבן על ידי אביו. בסיפור עקדת יצחק עושה זאת אברהם במצוות האל כדי להוכיח מה גדולה אמונתו. בסיפור הצליבה מוקרב בן האלוהים ישו על ידי אביו האלוהים ככפרה על עוונות האדם מאז היוולדו ועד עולם. בשני הסיפורים נושא הבן העומד לעלות כקורבן את מכשיר-ההריגה שלו על גבו - העצים לעולה על גב יצחק, הצלב על גב ישו. וגם "צמחי הקוצים בסבך שבו מתגלה האיל הם פרה-פיגורציה לכתר הקוצים של ישו", כפי שכותב ד"ר אפי זיו בספרו "הצופן הנוצרי באמנות".

והנה עכשיו, אלפיים שנה לאחר מכן, היהודים הציונים-דתיים, מצביעי ימינה וימינה, אלו שנושאים על גבם, כמו הנוצרים הקדמונים לפניהם, את משא צלב "היהדות האמיתית" לכאורה, חוזרים אמנם לא להקרבת קורבנות האדם בפועל (כי הם לא ממש מוליכים את בניהם ובנותיהם אל העקדה, אלא בעקיפין), אבל בהחלט אל השיח, הנוצרי במהותו, המעלה על נס את קורבנות האדם, של בניהם ובנותיהם, על מזבח "אהבת ארץ-ישראל". וכשנרצחים או נהרגים בניהם או בנותיהם, בפיגועים או במלחמות, הם מקפידים לדבר על מותם בשפה קורבנית במובן הדתי שלה - "תודה לאל", "קורבן עולה", "מתנה שקיבלנו ועכשיו אנחנו מחזירים לאלוהים", ועכשיו גם "".

הלוויתה של רינה שנרב, בחודש שעבר
הלוויתה של רינה שנרב, בחודש שעברצילום: מגד גוזני

ועל איזה מלכות מדובר? מלכות השמיים? או כמו במקור, על מלכות הרומאים? אז בעצם גם ישו, בשני המובנים, הוא "הרוג מלכות", לא? או שמא מדובר בחידוש, במלכות ביבי? המרכיב הנוצרי בציונות הדתית בא לידי ביטוי חזק לא רק בהאלהה המחודשת של העלאת בניהם ובנותיהם לעולה, אלא גם בכמיהה הקונקרטית, הנוצרית, למשיח ממשי שיבוא על חמור לבן (אשכנזי?! אולי באמת זה ביבי?), וכמובן גם , שבחסותה יגורשו הפלסטינים ושבסופה תבוא הגאולה, הללויה!

אז נכון, הגאולה עוד רחוקה, אבל מרחץ הדמים, ברוך השם, קרב ובא.

קובי ניב

קובי ניב | |פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, מרצה לקולנוע, פובליציסט ופנסיונר עם פנסיה לא משהו. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה. כתב עם המאייר דודו גבע את טרילוגיית "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב". פרסם ספרי ילדים לרוב ("קוקוריקולום ויטה" ו"אבא סבבה" למשל), ספרי עיון בתחום הקולנוע ("החיים יפים, אבל לא ליהודים" ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה") ואת הרומנים "החיים קשים, הא?" ו"בסוף כולם נמותו". מפרסם כבר שנים רבות טור דעה שבועי שהפך גם לבלוג בעיתון ''הארץ". חוץ מזה, תעשו גוגל, ויקיפדיה וכאלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ