ואם הם היו הורגים לנו שישה ילדים?

אם אחת הרקטות מעזה היתה פוגעת בטעות בבית בנגב המערבי והורגת שמונה בני משפחה, הכל אצלנו היה נצבע מיד בדם. כשהשם הוא א־סווארכה אין אפילו "אופס"

קובי ניב
קובי ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הלוויית שמונת בני המשפחה שנהרגו בעזה, שלשום בדיר אל-בלח
הלוויית שמונת בני המשפחה שנהרגו בעזה, שלשום בדיר אל-בלחצילום: AFP
קובי ניב
קובי ניב

מרבית כלי התקשורת בארץ (חוץ מ"הארץ" המשוקץ) כלל לא הזכירו את המקרה הזה או שהתייחסו אליו כידיעה שולית ללידה השלישית של ליהיא גרינר. אבל, לפני כמה ימים הפציצו מטוסי חיל האוויר פחון ברצועת עזה ובו חוסל, כך לפי הודעות דובר צה"ל בתחילה, "בכיר בג'יהאד האיסלאמי". אחר כך השתנה הנוסח ונאמר כי הפחון "שימש מחסן כלי נשק של חמאס". בפועל היה זה משכנה של משפחת א־סווארכה, רועי צאן מעזה. בהפצצה נהרגו ההורים ושישה מילדיהם. דובר צבאנו הטוב והמוסרי שבעולם, זה עם המודיעין "האיכותי" והטילים המדויקים כחוט השערה מישבנו של מחבל, הודה כי מדובר ב"טעות" או "תקלה" ושהעניין ייחקר, ובזאת, פחות או יותר, נסגר לכאורה העניין.

אבל תארו לעצמכם שהיה קורה ההיפך. שאחת מהרקטות ששוגרו באחרונה ארצה מן הרצועה היתה פוגעת בטעות (ובמקרה שלהם זה באמת היה טעות כי לרקטות אין שום יכולת דיוק וכיוון ולכן גם לא כוונה) בבית ביישוב בעוטף עזה והורגת שמונה בני משפחה, ובהם שישה ילדים. כל העיתונים היו נצבעים מיד בדם ומוקדשים רק לזה. רשתות הטלוויזיה היו עוברות למתכונת "שידורי חירום" לשבועות רבים. תמונות הילדים יוספי, כרמית, אלירן, שמעון, יוחאי ושירה הקטנה (ששת הילדים הפלסטינים שנהרגו, אם בכלל הוזכרו בתקשורת הישראלית, לא זכו לא לתמונות ולא לשמות, משל היו חתולי רחוב או חולדות) מחופשים בפורים או טובלים בכנרת, היו מעטרות כל עמוד רענן.

חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו, אתמול
חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו, אתמולצילום: AFP

הפוליטיקאים מכל המפלגות, מראש הממשלה ועד ליו"ר ועד הקיבוץ השכן, כל הפרשנים בכלי התקשורת, כל האזרחים ברשתות החברתיות, היו מגנים ומנאצים ומאיימים, מזכירים את הנאצים ואת השואה. כולם עד אחד היו קוראים לפלסטינים ''רוצחי-ילדים". שר חוץ או פנים היה אומר ש"נקמת דם שישה ילדים קטנים זכים לא ברא אפילו סבא של השטן". וכמובן שהיינו כבר מזמן בעיצומה של מלחמת "ששת הילדים" ומטוסינו, טנקינו ותותחינו היו כבר כותשים וטוחנים והופכים חצי מרצועת עזה לעיי חורבות. והיינו הורגים בהם במאות ובאלפים, ועוד היד הנוקמת, ברוך השם, נטויה.

אבל כשאנחנו הורגים (בטעות, בטח בטעות) שישה ילדים פלסטינים, אז כאילו כלום. שני העיתונים הנפוצים במדינה אפילו לא מזכירים את זה. אף עיתונאי (חוץ מ"עוד פעם הגדעון לוי הזה") לא מוקיע או מגנה. אף שר או פוליטיקאי (חוץ מהערבים האנטישמים הרגילים) לא מביע קצת צער, מתנצל בחצי פה, אפילו לא מפטיר "אופס".

הרג ילדים, גם אם בטעות, ובמקרה הזה זה משהו חמור מטעות, הוא מעשה זוועה נורא שצריך לזעזע כל נפש אנושית עד עומק נשמתה. ואין, כלומר לא צריך להיות, שום הבדל בזעזוע בין אם מדובר בילדים פלסטינים, ישראלים, שוודים או הודים. ומי שמגיב אחרת, באופן קיצוני כל כך, להרג של ילדים "שלנו" לעומת ילדים "אחרים", הוא לא בן אדם. ועד שלא נהיה בני אדם ונראה גם את הפלסטינים, בעזה ובכלל, כבני אדם כמונו בדיוק, גם הם לא ייראו אותנו כבני אדם, ונמשיך להרוג זה את ילדיו של זה עד סוף כל הדורות או עד לגמר מלאי הילדים.

חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו בבית הספר שבו למד בדיר אל־בלח, אתמול
חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו בבית הספר שבו למד בדיר אל־בלח, אתמולצילום: AFP
קובי ניב

קובי ניב | |פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, מרצה לקולנוע, פובליציסט ופנסיונר עם פנסיה לא משהו. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה. כתב עם המאייר דודו גבע את טרילוגיית "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב". פרסם ספרי ילדים לרוב ("קוקוריקולום ויטה" ו"אבא סבבה" למשל), ספרי עיון בתחום הקולנוע ("החיים יפים, אבל לא ליהודים" ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה") ואת הרומנים "החיים קשים, הא?" ו"בסוף כולם נמותו". מפרסם כבר שנים רבות טור דעה שבועי שהפך גם לבלוג בעיתון ''הארץ". חוץ מזה, תעשו גוגל, ויקיפדיה וכאלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ