דין פלסטיני כדין המבורגר

האם אתם מוכנים לחיות במדינה שבה העונש על רצח, על החזקת קציצות בשר במקרר חלבי ועל הכאת בת הזוג בפעם הרביעית, הוא אותו עונש? מה לעשות, זו בדיוק המדינה שבה אתם חיים

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרובות משפחתו של חלס בהלווייתו, ביולי. בתיעוד שהופץ ברשתות החברתיות נראה הנער מטפס על הגדר - ונופל ממנה
קרובות משפחתו של חלס בהלווייתו, ביוליצילום: MAHMUD HAMS / AFP
קובי ניב
קובי ניב

לפני כשבועיים רעשה הארץ, כלומר נשמעו פה ושם ריטונים, כשנודע שמפקד טייסת בצבא ההגנה שלנו דן חייל לחודש ריתוק בעוון החזקת המבורגרים קפואים, שומו שמיים, במקרר האישי שלו בחדרו, למרות שזה הוכרז על ידי הרב או הרס"ר כמקרר חלבי. אויה, הדתה, זוועה, אלוהים, לאן הגענו? "טהראן זה כאן" וכולי, זעקו 17 הרוטנים הרגילים, כולל הראיון הקבוע עם אימו ההמומה (אלא מה) של החייל "המורעב" והאומלל. בזה, פחות או יותר, זה נגמר.

כחודש לפני זה התפרסמה בתקשורת עוד ידיעונת על חייל שנידון כמעט לאותו עונש, והפעם בעוון מה? הנה כותרות הידיעה ב"הארץ": "נער פלסטיני נורה למוות על הגדר. לוחם גבעתי שירה לעברו נידון לחודש עבודות שירות. החייל הודה כי ירה לעבר בן ה-15, עותמאן ראמי חלס, מבלי שקיבל אישור לכך, והורשע בחריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים".

למעשה שכזה, שבו חייל בצבא כלשהו יורה בנער, אזרח, מפגין, ללא אישור ובלי סמכות והורג אותו, קוראים "רצח" בכל מדינה שאינה יהודית ובכל שפה שאינה עברית. אז למה כאן הומרה עבירת הרצח ל"חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים"? גורמים בצה"ל הסבירו, המשיך "הארץ" בדיווח, כי "לא נמצא קשר סיבתי בין הירי לבין מות הנער". איך בדיוק לא נמצא קשר סיבתי, שהרי "הלוחם" היה כנראה היחיד שירה בנער (לבד ממנו אף חייל אחר מיחידתו לא הועמד לדין על ירי בלי אישור וללא סמכות) - לא ברור. אבל לא חשוב. שטויות. באמת שטויות. בסך הכל עוד ילד ערבי מני רבים שמת מירי צלפים או טייסים. נו, די, באמת שאין מה לעשות מזה עניין. ואכן, המקרה הזה לא עורר שום רעש ציבורי, לא רטינות ולא נעליים צבאיות.

עותמאן ראמי חלס
עותמאן ראמי חלס

אבל עכשיו אאתגר אתכם קצת: תגידו, גברים, נשים, שמאלנים, צדיקים, צודקים, נאורים, הכי לא-ליכודניקים ולא-בבונים שכמותכם - נראה לכם סביר שעל רצח או הריגה ועל החזקת המבורגרים במקרר חלבי יושת אותו עונש של חודש ריתוק או עבודות שירות? למה אתם שותקים? למה אתם לא אומרים משהו? למה אתם ממשיכים לשרת בצבא הזה? למה אתם ממשיכים להפיץ בגאווה את תמונותיכם עם בניכם ובנותיכם המתגייסים לצבא הזה?

נכון, אתם צודקים. יש באמת הבדל תהומי בין שני המקרים. שהרי בראשון מדובר בהדתה קשה ובשני בהמתה קלה. או שמא תאמרו לעצמכם "בסדר, אבל זה צבא, ובצבא זה אחרת. באזרחות אנחנו מדינת חוק דמוקרטית שוויונית" ובלה בלה בלה. טוב, יאללה, שיהיה. והנה ידיעה מלפני כמה ימים, הפעם מ"ישראל היום" הלא-שמאלני בעליל: "עונש מקומם לגבר שתקף את אשתו. שלוש פעמים הורשע הבעל בתקיפת רעייתו הראשונה וחזר לסורו גם עם השנייה. השופט גזר עליו חודש של עבודות שירות".

אז עכשיו תגידו – אתם מוכנים לחיות במדינה שבה העונש על רצח, על החזקת קציצות בשר במקרר חלבי ועל הכאת בת הזוג בפעם הרביעית, הוא אותו עונש? חודש עבודות שירות? בוודאי שלא, נכון? אבל אתם, אנחנו, מה לעשות, חיים בדיוק במדינה כזאת.

קובי ניב

קובי ניב | |פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, מרצה לקולנוע, פובליציסט ופנסיונר עם פנסיה לא משהו. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה. כתב עם המאייר דודו גבע את טרילוגיית "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב". פרסם ספרי ילדים לרוב ("קוקוריקולום ויטה" ו"אבא סבבה" למשל), ספרי עיון בתחום הקולנוע ("החיים יפים, אבל לא ליהודים" ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה") ואת הרומנים "החיים קשים, הא?" ו"בסוף כולם נמותו". מפרסם כבר שנים רבות טור דעה שבועי שהפך גם לבלוג בעיתון ''הארץ". חוץ מזה, תעשו גוגל, ויקיפדיה וכאלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ