עצוב למות כדי למכור ספר

הראיונות עם ערן צור בסוף השבוע נעטפו באצטלה של "כתבת תרבות" לרגל צאת ספרו החדש, אך עסקו כמעט אך ורק בהתאבדותה של אשתו. מדוע אמנים ממשיכים לקחת את העסקה הזו?

קובי ניב
קובי ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן צור
ערן צור. סיפור של הרבה אנשים, שחשוב לתת לו במהקרדיט: תומר אפלבאום
קובי ניב
קובי ניב

במתקפת יח"צ משולבת ומתואמת היטב הסתער עלינו ביום שישי הזמר ערן צור, רכוב על שני הדובדבנים שעל קצפות התקשורת הישראלית, 7 לילות של "ידיעות אחרונות" ואולפן שישי של "קשת 12", כדי לקדם לכאורה את מכירת ספרו החדש. למה לכאורה? כי שני הראיונות עם צור, שנעטפו באצטלה מיופייפת ומזויפת של ''כתבת תרבות", לא עסקו כלל ועיקר, לבד מקורט יציאת חובה, בספרו של צור, כי אם כמעט אך ורק בהתאבדותה של אשתו לפני כמה חודשים.

כמה עצוב, דוחה ומדכא ששני השפיצים הללו של הקרם דה לה קרם של התקשורת הישראלית לא עושים כתבה על ספר חדש כי הספר עצמו מעניין. הספר עצמו לא מעניין להם, וכך גם לקוראיהם ולצופיהם, את קצה התחת. כל מה שהם רוצים זה למכור לנו (ואנחנו אכן קונים בשקיקה), להשקות אותנו (ואנחנו שותים וגם בולעים) הוא את דמו השותת של צור בשל התאבדותה הנוראה והטרייה של אשתו.

ואת כל הכאילו "כתבה לרגל צאת ספרו החדש" הם עושים, כלי התקשורת המובילים שלנו, על מנת להעלות את המכירות והרייטינג, וכך להגביר את כמות ומחירי הפרסום, כלומר כדי למכור לנו כמה שיותר טלפונים ניידים, טיסות לחו"ל ומעדני חלב. כי אין כמו דם שותת מפצעי אדם כדי למכור לנו מוצרי צריכה.

ערן ובנו ליאם מבצעים את "פרח שחור" לזכר האם אביטל

ידיעות אחרונות וקשת יודעים היטב את המלאכה, אבל למה צור ורבים וטובים כמותו, לפניו ולאחריו, משתפים עם זה פעולה? למה הוא "מוכר" את התאבדות אשתו כדי למכור את ספרו? למה אדם כמו מושיב עצמו על המדרכה לעיני כל עם יד כרותה ומדממת וזועק "קנו את הספר שלי בבקשה, כי אשתי התאבדה"? התשובה, למרבה הצער, עצובה וברורה - כי אין לו ברירה. כי זה מה שהתקשורת דורשת.

שהרי ברור לכל שלולא הסכים צור לדבר בראיונות "לרגל צאת ספרו החדש לאור" על התאבדות אשתו, לא היו הראיונות הללו מתקיימים, נדפסים או משודרים, נכון? לכן, בגלל זה, כדי למכור את הספר או את הסרט החדש שלהם, חוזרים שוב ושוב אמנים ומסכימים לעסקה הנוראה הזו שמניחה התקשרות לפתחם - כתבה תמורת דם. אתה - הסופר, הבמאי, הצייר, הזמר - תיתן לנו את הסיפור איך נשרפת כולך בילדותך, איך ילדך חלה בסרטן או בטרשת הנפוצה או שדרסה אותו משאית וגווע למוות בזרועותיך (לנו זה לא משנה), איך אבא שלך המניאק אנס את אחיותיך או איך אשתך התאבדה, ואנחנו בתמורה ניתן לך כתבה אחושרמוטה בעיתון או בחדשות שישי ואפילו נזכיר בכמה מלים את הספר או את הסרט או מה שזה לא יהיה החדש שעשית, אוקיי?

העצוב מכל הוא שכתבות היח"צ האדירות הללו לא באמת מוכרות את הספר או את הסרט. אדרבא, דווקא בגלל החשיפה העצומה שכאילו אמורה להביא מכירות, הקוראים והצופים אומרים לעצמם "הרי כבר קראנו וראינו את הסיפור שלו בעיתון ובטלוויזיה, אז בשביל מה לנו לקרוא את הספר או את הסרט המחורבנים שלו". והנה נמצאת מבוזה ומושפל פעמיים. אז למה לך?

קובי ניב

קובי ניב | |פרצוף חמוץ

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, מרצה לקולנוע, פובליציסט ופנסיונר עם פנסיה לא משהו. היה שותף לכתיבת "ניקוי ראש" ו"זהו זה" בטלוויזיה. כתב עם המאייר דודו גבע את טרילוגיית "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב". פרסם ספרי ילדים לרוב ("קוקוריקולום ויטה" ו"אבא סבבה" למשל), ספרי עיון בתחום הקולנוע ("החיים יפים, אבל לא ליהודים" ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה") ואת הרומנים "החיים קשים, הא?" ו"בסוף כולם נמותו". מפרסם כבר שנים רבות טור דעה שבועי שהפך גם לבלוג בעיתון ''הארץ". חוץ מזה, תעשו גוגל, ויקיפדיה וכאלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ