הצייטגייסט הגלובלי - חדשות, ידיעות מהארץ והעולם - עיתון הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוגים

הצייטגייסט הגלובלי / הבלוג של לי-און הדר

ברוכה הבאה מלחמה קרה שנייה, מי צריך אותך בכלל?

לארה"ב יש קייס רציני בכל הנוגע לתנאי הסחר הלא מאוזנים עם סין, אבל לנרטיב שמתגבש והולך בוושינגטון כאילו בייג'ין היא "בריה"מ החדשה" אין שום בסיס

ב-22 בפברואר 1946 פלט מכשיר הטלקס של משרד החוץ בוושינגטון מברק ובו 5,500 מלה. הנמען: שר החוץ של ארה"ב ג'יימס ברנס. השולח: ג'ורג' קנאן, דיפלומט אמריקאי צעיר שהוצב בשגרירות במוסקבה. הנושא: אזהרה כי בריה"מ, בעלת בריתה של ארה"ב עד לאחרונה, שואפת להרחיב את מעגל השפעתה הפוליטית והצבאית. מדיניותה, כך לדברי קנאן, תוביל בהכרח להתנגשות עם האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ולכן על וושינגטון להגיב מיד. מדיניות "הכלה" (containment) חובקת עולם היתה הצעתו.

מברקו של קנאן זכה לימים לכינוי "המברק הארוך" ושימש בין היתר כקטליזטור לתוכנית מרשל ולהקמת ברית נאט"ו, כחלק ממדיניות שמטרתה למנוע התפשטות סובייטית ברחבי העולם. אך המלחמה הקרה, שהגיעה לסיומה באופן רשמי עם התמוטטות בריה"מ בדצמבר 1991, היתה הרבה יותר מתחרות בין שתי מעצמות. היא חייבה הירתמות של הכלכלה והחברה האמריקאית, הגדילה מאד את מספר העובדים בממשל הפדרלי, ניפחה את התקציבים הצבאיים לממדים אסטרונומיים והובילה להגבלת חופש העיתונות וזכויות האזרח בשם הביטחון הלאומי.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'יפינג
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ונשיא סין, שי ג'ינפינג
Kevin Lamarque / REUTERS
להמשך הפוסט

"החשיבה העסקית" של טראמפ במוקד מגבלתו הדיפלומטית

הגישה של נשיא ארה"ב מבוססת על התפישה שהיריב המדיני, כמו המתחרה העסקי, מבין שבנקודה כלשהי עליו לחתור להסכם. זה לא עובד ככה כשמסביב לשולחן יושבים נציגי ציוויליזציות עתיקות יומין

דונלד טראמפ טען במערכת הבחירות ב-2016 כי אחת הסיבות המרכזיות לכישלונות של ארה"ב במדיניות החוץ היא שהנשיאים הקודמים ויועציהם לא הוכשרו ל"עשיית עסקים". התוצאה, לדבריו, היתה שהם לא ידעו לסיים משאים ומתנים כשידם על העליונה ואפשרו למדינות אחרות לתמרן את וושינגטון ולצאת ברווח גדול.

הסכם הגרעין עם איראן היה אחת הדוגמאות של טראמפ לכך שהנשיא דאז ברק אובמה, ושר החוץ שלו ג'ון קרי, הם לוזרים בקנה מידה קוסמי שנתנו לסוחרי שטיחים לעבוד עליהם בגדול. זה, לשיטתו, כמובן לא היה קורה אם דונלד היה יושב מצדו השני של השולחן. הוא היה יודע לעשות שחמט לפרסים הערמומיים.

טראמפ וקים בפגישתם השלישית באזור המפורז שבין שתי הקוריאות, החודש
Kevin Lamarque/רויטרס
להמשך הפוסט

הדילמה האיראנית של טראמפ מתחילה במינכן ונגמרת בעיראק

מרווח התמרון של נשיא ארה"ב בין פייסנות, הכלה ולוחמנות עומד למבחן עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי. אם ייגרר אחרי הקו של ג'ון בולטון ומייק פומפיאו - כישלונו האלקטורלי מובטח

עם סיום מלחמת וייטנאם התהווה בארה"ב קונצנזוס לאומי חדש: מכאן ואילך, העם האמריקאי, באמצעות נציגיו בוושינגטון, לא יהיה מוכן עוד להעניק אור ירוק לפרישת כוחות צבאיים גדולים ברחבי העולם עבור מטרות שלא נוגעות באופן ישיר לביטחון הלאומי האמריקאי. את "סינדרום מינכן", אותה תפישה שבהשפעת נזקי הסכם מינכן קבעה שלא תנוהל עוד מדיניות פייסנית כלפי מי שמאיים לערער את הסטטוס קוו הבינלאומי, החליף "סינדרום וייטנאם", לפיו ארה"ב לא תטבע עוד בבצה אי שם על פני הגלובוס ותשתמש בכוחה רק אם תעמוד בפני איום ברור.

ואכן, מאז, בכל פעם שהיו סימנים לכך שנשיא ארה"ב מתכוון להתערב במשבר בינלאומי או לפרוש כוחות במדינה שכוחת אל, התגובה בגבעת הקפיטול ובתקשורת האמריקאית היתה נחרצת שלא לומר היסטרית: "לא תהיה וייטנאם נוספת!". אלא שב-1991 הגלגל התהפך שוב בעקבות הניצחון המרשים במלחמת עיראק הראשונה וגירוש כוחותיו של סדאם חוסיין מכוויית אחרי לחימה קצרה יחסית. העם האמריקאי והאליטות הפוליטיות בוושינגטון הסיקו כי מבצע צבאי מוגבל, תוך שיתוף פעולה עם בנות ברית ומטרה אסטרטגית ברורה - לא מובילה בהכרח לווייטנאם נוספת. צריך פשוט לקבוע מראש היכן ומתי מסתיים המשחק.

טראמפ על מדשאת הבית הלבן
Evan Vucci/אי־פי
להמשך הפוסט

הרבה לפני הדמוקרטיה, מנגינת הלאום היא זו שקובעת

מדינות אפריקה בעידן הפוסט קולוניאלי, "האביב הערבי" וחדירת הליברליזם לאירופה מוכיחים כי אי אפשר לכפות סט של מהלכים טכניים כמו חוקה ובחירות. אפשר לשנות תרבות, זה פשוט דורש זמן ורצון

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ואחרי שעמי אפריקה השתחררו מכבלי הקולוניאליזם וזכו לעצמאות מדינית, שטפה אופוריה את מעוזי הנאורות במערב. האינטלקטואלים והמומחים למדע המדינה ולמשפט חוקתי נהרו לקינשאסה, ניירובי ודקאר כדי לסייע לממשלות החדשות בהכנת החוקות ולייעץ להן כיצד לבנות את יסודות המשטרים הדמוקרטיים שהיו אמורים לקום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קניה וסנגל.

אז, זה נראה כמו סדרת המשך לסרט על כינון החוקה האמריקאית לאחר השחרור מעול הבריטים. כיום, אנחנו יודעים כיצד העלילה הסתיימה. לומר שהדמוקרטיה לא הכתה שורשים באפריקה זה פשוט לציין עובדה. מדי פעם אנו קוראים תחזיות שהנה אוטוטו אוגנדה או אתיופיה עולות על הנתיב לדמוקרטיזציה, ועדיין ב-2019 המדינה היחידה ביבשת שניתן להגדיר כדמוקרטיה ליבראלית, לפחות על פי סטנדרטים מערביים, היא דרום אפריקה.

ינואר 1896 - המושל מקסוול מחייב את המלך פרמפה והמלכה האם להשתחוות לפניו כמנהג אומת האשאנטי
Hulton Archive / Getty Images
להמשך הפוסט

חוזרים להתנגשות הציביליזציות?

בוושינגטון הסינים מחליפים את המוסלמים כסכנה הקיומית הגלובאלית דה ז׳ור

חמש שנים לאחר לאחר שפורסם, ועורר וויכוחים אין סופיים בקרב האליטות האינטלקטואליות במערב, זכה ספרו של פרופסור סמואל האנטינגטון ״התנגשות הציביליזציות״ - שהתיזה המרכזית שלו היתה שבמרכז המערכת הבינלאומית שתתפתח לאחר סיום המלחמה הקרה יהיה המאבק בין תרבויות ודתות - לעדנה מחודשת. זה קרה לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים וכל מה שבא אחרי, כולל המלחמה בטירור, כיבוש אפגניסטאן ועיראק יצרו את הרושם שאנו עומדים בפתחו של מאבק איתנים בין הציביליזאציה המערבית והמוסלמית. 

התיזה הזאת של הספר ששמו המלא היה ״התנגשות הציביליזציות ועיצובו מחדש של הסדר העולמי״ ושהתחיל את דרכו כהרצאה שהפכה למאמר במגזין בפוריין אפיירס, היוותה מעין אנטי-תיזה לתרגיל אינטלקטואלי אחר עם שם בומבסטי דומה - שגם היא עברה תהליך של הרצאה שהפכה למאמר (במגזין נשיונל אינטרסט) שהפך לספר - ״סוף ההיסטוריה והאדם האחרון״ מפרי עטו של מדען מדינה אחר, פרנסיס פוקוימה. על פי  פוקויומה, שהיה תלמידו של האנטינגטון,  התמוטטות הגוש הקומוניסטי סימלה את סופם של כל המאבקים האידיאולוגיים הגדולים והמודל הדמוקרטי-ליבראלי יאומץ כעת על ידי כל האנושות.

טראמפ בשער עיתון סיני
JOHANNES EISELE/אי־אף־פי
להמשך הפוסט

לא כל תמיכה באג'נדה לאומית היא "לאומנות"

המתח גובר בין הגלובליזציה לתגובת הנגד שלה הוא שגורם לחיזוק הזהות השבטית, הלאומית, האתנית, הדתית והגזענית. בין זה לבין תנועה רדיקאלית פשיסטית המרחק רב מאוד

באחרונה שמתי לב שבתרגומים של מאמרים מאנגלית המתפרסמים בעיתונות הישראלית המונח "nationalism" מופיע בשם "לאומנות". עליית לשלטון של מפלגות ימין באירופה, הברקזיט בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב, הוציאו שם רע לרעיון הלאומי ולמדינת הלאום בכלל, ויצרו את הרושם שכל מי שמזהה את עצמו עם אג׳נדה לאומית הוא בהכרח לאומני השייך בסופו של דבר למחנה הגזעני והפשיסטי.

העברתו של חוק הלאום חיזקה את ידיהם של אלו שטוענים שהגל הלאומני לא פסח גם על ישראל ושיש אלמנט אנטי-ליברלי ואפילו גזעני בהגדרה של ישראל כמדינה "יהודית" ולא "ישראלית". זו טענה שהיתה מפתיעה את האבות המייסדים ששקלו בזמנו לקרוא למדינה החדשה "ציון" או "יהודה". אם היו בוחרים בשמות אלה, היינו היום מגדירים את כל האזרחים, כולל ערבי ציון או יהודה, "ציונים" או "יהודים". הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין קרא לתרגילים כאלו "משחקי לשון".

קריקטורה של מירי רגב
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט