שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הדילמה האיראנית של טראמפ מתחילה במינכן ונגמרת בעיראק

מרווח התמרון של נשיא ארה"ב בין פייסנות, הכלה ולוחמנות עומד למבחן עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי. אם ייגרר אחרי הקו של ג'ון בולטון ומייק פומפיאו - כישלונו האלקטורלי מובטח

לי-און הדר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טראמפ על מדשאת הבית הלבן
טראמפ על מדשאת הבית הלבןצילום: Evan Vucci/אי־פי
לי-און הדר

עם סיום מלחמת וייטנאם התהווה בארה"ב קונצנזוס לאומי חדש: מכאן ואילך, העם האמריקאי, באמצעות נציגיו בוושינגטון, לא יהיה מוכן עוד להעניק אור ירוק לפרישת כוחות צבאיים גדולים ברחבי העולם עבור מטרות שלא נוגעות באופן ישיר לביטחון הלאומי האמריקאי. את "סינדרום מינכן", אותה תפישה שבהשפעת נזקי הסכם מינכן קבעה שלא תנוהל עוד מדיניות פייסנית כלפי מי שמאיים לערער את הסטטוס קוו הבינלאומי, החליף "סינדרום וייטנאם", לפיו ארה"ב לא תטבע עוד בבצה אי שם על פני הגלובוס ותשתמש בכוחה רק אם תעמוד בפני איום ברור.

ואכן, מאז, בכל פעם שהיו סימנים לכך שנשיא ארה"ב מתכוון להתערב במשבר בינלאומי או לפרוש כוחות במדינה שכוחת אל, התגובה בגבעת הקפיטול ובתקשורת האמריקאית היתה נחרצת שלא לומר היסטרית: "לא תהיה וייטנאם נוספת!". אלא שב-1991 הגלגל התהפך שוב בעקבות הניצחון המרשים במלחמת עיראק הראשונה וגירוש כוחותיו של סדאם חוסיין מכוויית אחרי לחימה קצרה יחסית. העם האמריקאי והאליטות הפוליטיות בוושינגטון הסיקו כי מבצע צבאי מוגבל, תוך שיתוף פעולה עם בנות ברית ומטרה אסטרטגית ברורה - לא מובילה בהכרח לווייטנאם נוספת. צריך פשוט לקבוע מראש היכן ומתי מסתיים המשחק.

מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 טרפה את הקלפים שוב. ג'ורג' וו. בוש קיבל אור ירוק ברור לפריסת כוחות הרחק מגבולות ארה"ב, במרכז אסיה ובמזרח התיכון, תחת הרושם שיהיה מדובר בפעולה מוגבלת ואפקטיבית ללכידתם והענשתם של ראשי אל-קאעדה. אלא שבפועל במקום להתמקד באוסמה בן לאדן ואנשיו נסחף הממשל למלחמה בקנה מידה גדול שכללה את כיבוש אפגניסטאן ועיראק, מטרות לא ריאליסטיות בדמות חילופי משטר, טרנספורמציה פוליטית וכלכלית ודמוקרטיזציה.

צ'מברליין
נוויל צ'מברליין. טראמפ לא רוצה להיות "האיש עם המטרייה" מול איראן צילום: Say/אי־פי

כולנו יודעים איך הסרט הזה נגמר. המלחמה גבתה את חייהם של אלפי חיילים וחיילות אמריקאים, עלתה מיליארדי דולרים מכספי משלם המסים והולידה כשלון אסטרטגי שרק הגדיל את חוסר היציבות האזורית. הכוחות הסונים הקיצוניים התחזקו, איראן השיעית הפכה להגמון במפרץ הפרסי ואפגניסטאן הפכה לבצה ולמלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לכך נוסף ב-2008 המשבר הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול. מזל טוב אמריקה, ברכות לרגל הולדתו של סינדרום חדש - "סינדרום עיראק".

לומר שהאמריקאים היו מותשים וסחוטים אחרי שפסקו היריות יהיה בגדר האנדרסטייטמנט של המאה. הם הבינו (שוב) כי המלחמה לא רק שלא השיגה את מטרותיה אלא גם פגעה באינטרסים הביטחוניים של ארה״ב. המסר לוושינגטון היה ברור: "לא רוצים עיראק נוספת". אל הבית הלבן נשלחו בזה אחרי זה שני נשיאים, ברק אובמה ודונלד טראמפ, שביקרו בחריפות את המלחמה והביעו התנגדות להרפתקאות צבאיות חדשות במזרח התיכון ומעבר לו.

הן אובמה והן טראמפ הטילו וטו על מעורבות צבאית אמריקאית במלחמת האזרחים בסוריה והבטיחו לבלום את איראן ללא שימוש בכוח צבאי. אובמה קיווה שהסכם הגרעין וביטול הסנקציות הכלכליות ירסנו את האייתולות וייצרו תנאים ליציבות אזורית ושילובה של טהראן בכלכלה הגלובלית. טראמפ טען שמדיניות אובמה רק חיזקה את התוקפנות האיראנית כלפי בנות בריתה של ארה"ב, אך גם אצלו המהלך הצבאי נותר כברירה אחרונה. במקום זאת, בחר להרתיע את איראן ובאמצעות חיזוק הקשרים עם סעודיה וישראל.

המכלית פרונט אלטאיר עולה באש במפרץ עומאן, ביום חמישי
המכלית פרונט אלטאיר עולה באש במפרץ עומאן, ביום חמישיצילום: HANDOUT/רויטרס

מדיניות ההכלה של טראמפ נשמעת טוב רק בתיאוריה. אמנם זו המדיניות שמנעה קונפליקטים ועימות צבאי ישיר בתקופת המלחמה הקרה, אך אז היו כללי משחק ברורים בין הצד האמריקאי לסובייטי שמטרתם היא למנוע מלחמה גלובלית. כללים אלה אינם קיימים בכל הקשור לאיראן והיעדרם עלול להוביל להידרדרות צבאית ולגרור את אזרחי ארה"ב אל המקום שאליו ממש לא כיוונו כשבחרו בטראמפ - עיראק נוספת. למרבה האירוניה טראמפ בחר לנושאי התפקידים הבכירים במדיניות החוץ והביטחון שלו שני את ג׳ון בולטון ומייק פומפיאו, שהיו בין התומכים הנלהבים בהחלטה לכבוש את עיראק ולהחליף את השלטון בבגדאד. לפני שנכנסו לתפקידיהם הנוכחיים הם קראו להפלתו של המשטר האיראני גם אם זה יחייב שימוש בכוח צבאי.

מכאן שטראמפ ניצב כעת בפני דילמה שעשויה להכריע גורל נשיאותו. עליו להחליט אם לנקוט בקו "פייסני" שיקים עליו ביקורת בסגנון "בוקר טוב סינדרום מינכן" או להיגרר אל הקו שאליו מושכים היועץ לביטחון לאומי בולטון ושר החוץ פומפיאו (עם גיבוי סעודי וישראלי) לעיראק נוספת, מה שיבטיח את כישלונו האלקטורלי בשנה הבאה.

התיעוד שפרסם צבא ארה"ב, מתוך ערוץ היוטיוב של הצי

הדילמה הזאת התחדדה בשבועות האחרונים עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי. האיראנים קיוו תחילה שכל שעליהם לעשות הוא להמתין לסילוקו של טראמפ מהבית הלבן לפני או אחרי בחירות 2020. אך הם הגיעו כנראה למסקנה שהזמן לא פועל לטובתם לנוכח משטר הסנקציות. בו בזמן, האפשרות שארה"ב ורוסיה יגיעו להסדר בנושא הסורי, מה שיפגע במעמד האיראנים באזור, אינו משפר את מצב הרוח אצל האייתולות. התוצאה היא שטהראן שולחת מסר ברור לוושינגטון שמטרתו להבהיר לטראמפ כי אסטרטגיה של מקסימום לחץ (maximum pressure) לא תגרום לה להיכנע לתכתיבים אלא למקסימום התנגדות ומחיר כבד יותר לארה"ב מכפי שציפתה.

לי-און הדר
לי-און הדר |הצייטגייסט הגלובלי

אני עיתונאי וחוקר לעניינים בינלאומיים שמתגורר בוושינגטון ומפרסם מאמרי פרשנות בתקשורת האמריקאית והבינלאומית. שימשתי כעמית במכוני מחקר אמריקאים, כמנתח בחברות ייעוץ גיאו-אסטרטגיות ולימדתי מדע המדינה ותקשורת במספר אוניברסיטאות. בעל תואר שלישי ביחסים בינלאומיים.

הבלוג שלי מנסה לבחון התפתחויות פוליטיות וכלכליות ולנתח אותן כחלק מהתמונה הגלובלית הגדולה, ובמיוחד על רקע המתח בין תהליכי הגלובליזציה ללאומיות והאתגרים שעומדים לפני האידאולוגיה הליברלית בישראל ובעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ