בלוגים

היהודייה הנצחית / הבלוג של ליזה רוזובסקי

בקורס לגרמנית, תהום החיים הטובים נפערה בפניי

העבודה שלי תמיד הגדירה את מי שאני. עכשיו, כשאני בגרמניה על תקן "אשת מדען משועממת", אני רואה לנגד עיניי את היופי והאימה שבחיים שבהם אפשר גם לא לעבוד - ולאבד משמעות

פעמיים בשבוע אני הולכת לשיעורי גרמנית לנשות מדענים משועממות. השיעורים מאורגנים על ידי גוף שנקרא "שירות לקריירה שנייה עבור מדענים בינלאומיים זוטרים", שמורכב למעשה מאשה אחת אנרגטית וכריזמתית שעושה כמיטב יכולתה כדי להנעים את חייהן של נשות החוקרים שבאים לאוניברסיטת דרזדן ואולי אף לצקת בהם משמעות. התיאור אינו מנוסח במקרה בלשון נקבה. כל התלמידות בקורס, מלבד רופא מבוגר מסוריה שפוקד את השיעורים באופן לא סדיר, הן נשים. מהודו, גאנה, בריה"מ לשעבר, קולומביה, ארה"ב ואחת מישראל - אני.

בשיעור האחרון, שהוקדש לתיאורי זמן, כתבנו חיבורים קצרים אודות סדר היום שלנו והקראנו אותם בכיתה. אחת הנשים כתבה שבשעות אחר הצהריים היא מנגנת בפסנתר עם חברה, אשה אחרת סיפרה שאחרי שהיא יוצאת לטיול בוקר עם הכלב על גדות האלבה, היא מבשלת ארוחת בוקר למשפחתה, ואחר כך קוראת ספר ועושה יוגה. בערב היא יוצאת לרקוד טנגו. אשה שלישית סיפרה שבבוקר ובצהריים היא מבשלת ומנקה את הבית, אך בערב היא רואה סרט, מארחת חברים ומקדישה גם קצת זמן לעצמה.

סימפוזיון לנשים בבית ספר בגרמניה
Markus Schreiber/אי־פי
להמשך הפוסט

גם בגרמניה צריך פרוטקציה כדי לפתור בעיות בבית הספר

המאבק שניהלנו על שיעורי מתמטיקה ושחייה לבתנו הסתיים לעת עתה בניצחון מוסרי. בשונה מישראל, כאן אין וואטסאפ כיתתי, הכל נעשה בפתקים והביטוי "לפנות למפקחת" איננו מוכר. אבל האם הדרך לשם היתה נסללת אם לא הייתי מהגרת עם פריווילגיות?

הבירוקרטיה הגרמנית עובדת. היא עובדת לאט, לאו דווקא באופן יעיל, אבל בסוף - הגלגלים עושים את שלהם. זו המסקנה הראשונה שהגעתי אליה בעקבות המאבק שניהלנו עם בית הספר החדש של בתנו רחל. טוב, "מאבק" זאת מלה חזקה. בסוף הכל עניין של מזל. ושל פרסום ב"הארץ". המסקנה השנייה, אם כי היא עדיין לא נחרצת לגמרי, היא שמערכת החינוך בגרמניה - או לפחות בסקסוניה - נמצאת במשבר חמור לא פחות ואולי אף יותר מזו בישראל.

אזכיר בקצרה שלפני קצת יותר מחודשיים וחצי פרסמתי כאן רשימה זועמת, או ליתר דיוק זעקת חוסר אונים, על היחסים העכורים שלנו עם בית הספר בדרזדן. כתבתי שסגל בית הספר מסרב לדבר איתנו אנגלית (למרות שהן המורה של בתי והן המנהלת, כפי שהתברר מאוחר יותר, שולטות בשפה), שעקב כך ומסיבות אחרות הקשר שלנו עם בית הספר לקוי עד לא קיים ושבית הספר מקבל החלטות חד-צדדיות מקוממות בנוגע לבת שלנו: למשל, משאיר אותה כיתה למרות התנגדותנו הנחרצת ואף גרוע מזה - לא מאפשר לה לנסוע לטיול השנתי מכיוון שאינה יודעת גרמנית.

ילדה כותבת על הלוח בשיעור גרמנית, בית ספר יסודי, גורליץ
פלוריאן גרטנר / גטי אימג'ס
להמשך הפוסט

אין לי סיבה טובה לחזור לישראל - מלבד זה שטוב לי בה

הפער בין כל הדברים שאני מתגעגעת אליהם בארץ לבין הדברים שמהם אני סולדת בלתי ניתן לגישור. בישראל קל במיוחד לבחור בעמדה של פטריוט לא ביקורתי. השאלה אם לנרגנים הבלתי נלאים שעזבו את ישראל – לכמה חודשים או שנים – יהיה לאן לחזור

אני מתגעגעת מאוד לארץ. לא יכולה לומר אם זה בגלל שלא מספיק טוב לי בדרזדן או שמפני שהיה לי טוב בגבעתיים. אבל כמעט ולא עובר ערב שאני לא חושבת על כך שלמרות החום והלחות, למרות הבתים המכוערים לרוב, למרות המדרכות הצרות והחסומות, פחי הזבל העולים על גדותיהם - ואפילו למרות הג'וקים המעופפים - הייתי מעדיפה עכשיו להיות בדירתנו השכורה, שכבר אינה שלנו, מוקפת בדברים שאני מכירה ואוהבת: החנויות, המכולות, גינות המשחקים, החברים וסתם פרצופים מוכרים מהשכונה.

חייתי בישראל כל חיי הבוגרים, אבל אני יודעת שגם רבים מהאנשים שהגיעו לארץ בגיל מבוגר למדו לאהוב בה את מה שהבנתי שאני אוהבת בה כל כך מאז שעזבתי: את הקלילות וההומור העצמי, את היעדר שוויון הנפש, את הרפיון שלעתים מתעתע ומתחזה לשחרור. ואת הים כמובן - לפחות את האפשרות התיאורטית ללכת לים.

מטס חיל האוויר ביום העצמאות ה-70 לישראל בתל אביב
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מדברים אך ורק גרמנית - כך פרצתי בבכי מול המורה של בתי

כמהגרת, מצאתי את עצמי מול מערכת חינוך שלא מוכנה לזוז סנטימטר לקראתנו: מדברים איתנו גרמנית בלבד, בגלל העיקרון; לא נותנים לבתי לבוא בחברת ילדים המדברים את שפתה, בגלל העיקרון; משאירים אותה עוד שנה בבית הספר, בשם העיקרון. הבת שלי, כך נדמה, דווקא בסדר, אני פחות

קשה לי לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא יודעת באיזה טון לבחור. לא מתחשק לי להתבכיין, גם לא להוקיע. קשה לי אפילו לשפוט עד כמה הסיפור חמור וראוי לשיימינג – היו כבר שאמרו לי שמה שאני מתארת לא נשמע נורא בכלל. ובכל מקרה, השיימינג חסר משמעות – הרי כפי שמהגרים נוהגים לעשות, דברי התוכחה ייכתבו בשפה שיושבי הארץ המארחת לא יבינו. ובכל זאת אני מרגישה צורך לכתוב.

לא אדבר על מערכת החינוך בגרמניה, אפילו לא במזרח גרמניה. גם לא בסקסוניה או בבירתה. זהו מעשה שקורה בבית ספר אחד, בשכונה בורגנית בעיר דרזדן, שבו לומדת בתי.

תלמידים מרימים ידיים  בשיעור
rkl_foto / Shutterstock.com
להמשך הפוסט

החודש הראשון בגרמניה הבהיר: ילדים זה גיהנום

בישראל החוגים, הסבים והסבתות, החברות והחברים – סייעו לי להתעלם מכך, אבל גרמניה הבהירה זאת: ילדים היום לא רוצים יותר חופש, הם רוצים את נשמתנו

שמונה וחצי בבוקר. חודש מאז שבאנו לגרמניה והפעם הראשונה בחודש הזה שאני לבד בבית. הגדולה בבית הספר, הקטן בגן, גם אם בינתיים רק לכמה שעות. מערכת החינוך של סקסוניה זימנה לי כמה הפתעות, שלא כולן היו נעימות, יש לומר. אבל עוד מוקדם להסיק מסקנות. מה שבטוח הוא שהשיעור החשוב ביותר שקיבלתי עד כה ברילוקיישן הוא שהות ממושכת ואינטנסיבית לבד במחיצת ילדיי – בת שבע ובן שלוש. כנראה, הממושכת והאינטנסיבית ביותר מאז שהם נולדו.

מסקנתי מהשיעור הזה אינה מעודדת, אם כי גם לא חדשה. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל בחודש הזה התחוור לי באופן המזוקק ביותר: ילדיי לא יודעים להעסיק את עצמם, וסבלנותי קצרה מדי ויצירתיותי דלה מבכדי להעסיק אותם.

רחוב מגורים בדרזדן
במביזו
להמשך הפוסט

מכל המקומות – דווקא לדרזדן?

למה כולם פה חושבים שהם יכולים להביע את דעתם על כל דבר? בעלת הדירה שלנו, עובד במכולת ובני הזוג שקנו מאיתנו את המקרר - לכל אחד מהם היה מה לומר על המעבר שלנו לגרמניה

גרמניה. אני משתדלת לבטא את המלה הזאת עם כל הנון-שלאנטיות שיש בי ויחד עם זאת להישיר מבט אל בן השיח, ובכל זאת זה יוצא קצת מבויש. הרי בארץ לכולם יש מה להגיד על כל דבר, ואם הם נמנעים מלומר את אשר על לבם – את יודעת שאת באמת בצרות.

"מכל המקומות – דווקא לדרזדן?", אמרה לי בעלת הדירה שאנחנו עוזבים. "למה, עיר יפה", אמר בעלה. "כן, אבל כל הזיכרונות...", היא השיבה (נמנעתי מלשאול אם ישבה בקוקפיט של ה-B-17 או שמא התחבאה מההפצצות בקתדרלה). עובד אחת המכולות האהובות עליי בשכונה, "מרכז הגבינות והסלטים", ניחן בטקט רב יותר, ופשוט החליף את הנושא: "גרמניה? וואלה, יש לנו עוד שני זוגות (קונים) שנוסעים עכשיו לחו"ל, לעבודה. אחד ליוון, השני לא זוכר לאן...".

בתים בשכונת מגורים בדרזדן
במבי זואי
להמשך הפוסט

נחשו מי לא נמצא בתמונות שמוצגות בשגרירות גרמניה בתל אביב?

אם עניתם "בנימין נתניהו" או "אנגלה מרקל" - צדקתם

נאלצנו להפקיד את הטלפונים לפני הכניסה לשגרירות גרמניה, כך שלא יכולתי לצלם, אבל הרגשתי מעין חובה עיתונאית לדווח על מיצג מאלף שנגלה לעיניי ונראה שהוא מספר משהו על יחסי ישראל-גרמניה.

ליד פינת ההנקה עומדים שני לוחות, שעליהם כתוב בגרמנית ובעברית "ערכים משותפים" ומוצגות תמונות וציטוטים. התמונות כדלקמן: שר החוץ לשעבר של גרמניה יושקה פישר לצד השליח המיוחד למזרח התיכון טריה רד-לארסן ויאסר ערפאת, ב-2001 ברמאללה; הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל עם רבין וחוסיין מלך ירדן, ב-1995 בירדן (שלושתם מסובין על ספות ערביות נמוכות, חוסיין והקנצלר נראים כאילו הם נהנים מכל רגע, רבין נראה נבוך ואבוד מעט); התמונה השלישית מציגה את יושקה פישר מניח פרחים ליד מבנה הדולפינריום, אחרי הפיגוע ב-2001. בתמונה הרביעית, והיחידה מהעשור האחרון, נראה שר החוץ לשעבר פרנק-ואלטר שטיינמאייר עם השגריר לשעבר יעקב הדס-הנדלסמן, באירוע הקראת ספרית בברלין ב-2015.

בנימין נתניהו ואנגלה מרקל בירושלים, 2011
בז רטנר / אי-פי
להמשך הפוסט

כמעט נהייתי ישראלית - רק כדי לשוב ולהגר

כן, השם המקובל לזה בימינו הוא "רילוקיישן", אני התרגלתי לקרוא לזה בחודשים האחרונים "הפוסט של בעלי". אבל למרות שכרגע הנסיעה היא רק לכמה חודשים (ואז נראה), מבחינתי מדובר בהגירה שנייה לכל דבר. הגירה דה לוקס, אבל עדיין הגירה

סבתא שלי ואני יושבות בחצר מוריקה בשכונת גילה – כור מחצבתי. סבתי כמעט בת 96, היא נהנית מהשמש, ואילו אני מדי פעם מגניבה מבט סביב לחפש אם יש בחצר הגדולה ולו ספסל אחד מוצל. אבל אין היכן להתחבא. שמש קופחת של תחילת מרץ מציפה את הכל, חודרת למוח. אני מצמצמת את עיניי ומנסה להשיב בסבלנות לשאלותיה: "סירים אתם לוקחים? מה עם מצעים? יש לי שמיכה מבד מגבת. טובה מאוד. נצייד אותך בכל מה שאת צריכה". "לא, לא, הכל בסדר", אני אומרת לה. "תאמיני לי, אנחנו לא צריכים כלום. למה לנו שמיכת מגבת?", אני עונה בטון שמשלב עצבנות כבושה ואירוניה שגורה, אבל בתוך תוכי מבינה שאני ממש לא בטוחה שאנחנו לא צריכים שמיכה מבד מגבת. ומה עם הסירים באמת? נקנה שם? מתי? איך? ומה נאכל בימים הראשונים?

שום דבר לא מוכן, הכל נדחה לרגע האחרון, ובעצם, ממש בימים אלה אני עוברת מהדחקה מוחלטת של המעבר – להתחלה של פעולה. אבל הקבלה וההשלמה הן מעבר להרים ולגבעות של גרמניה. אז כן, השם המקובל לזה בימינו הוא "רילוקיישן". אני התרגלתי לקרוא לזה בחודשים האחרונים "הפוסט של בעלי". אבל למעשה, למרות שכרגע הנסיעה היא רק לכמה חודשים (ואז נראה), מבחינתי מדובר בהגירה שנייה לכל דבר. הגירה דה לוקס, ללא ספק, אבל עדיין הגירה.

ראש הממשלה דאז יצחק רבין לוחץ ידי עולים חדשים אשר עלו לישראל במטוסו כשעשה דרכו חזרה מ ביקור רשמי במוסקבה
אבי אוחיון / לע"מ
להמשך הפוסט