כמעט נהייתי ישראלית - רק כדי לשוב ולהגר - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמעט נהייתי ישראלית - רק כדי לשוב ולהגר

כן, השם המקובל לזה בימינו הוא "רילוקיישן", אני התרגלתי לקרוא לזה בחודשים האחרונים "הפוסט של בעלי". אבל למרות שכרגע הנסיעה היא רק לכמה חודשים (ואז נראה), מבחינתי מדובר בהגירה שנייה לכל דבר. הגירה דה לוקס, אבל עדיין הגירה

תגובות
ראש הממשלה דאז יצחק רבין לוחץ ידי עולים חדשים אשר עלו לישראל במטוסו כשעשה דרכו חזרה מ ביקור רשמי במוסקבה
אבי אוחיון / לע"מ

סבתא שלי ואני יושבות בחצר מוריקה בשכונת גילה – כור מחצבתי. סבתי כמעט בת 96, היא נהנית מהשמש, ואילו אני מדי פעם מגניבה מבט סביב לחפש אם יש בחצר הגדולה ולו ספסל אחד מוצל. אבל אין היכן להתחבא. שמש קופחת של תחילת מרץ מציפה את הכל, חודרת למוח. אני מצמצמת את עיניי ומנסה להשיב בסבלנות לשאלותיה: "סירים אתם לוקחים? מה עם מצעים? יש לי שמיכה מבד מגבת. טובה מאוד. נצייד אותך בכל מה שאת צריכה". "לא, לא, הכל בסדר", אני אומרת לה. "תאמיני לי, אנחנו לא צריכים כלום. למה לנו שמיכת מגבת?", אני עונה בטון שמשלב עצבנות כבושה ואירוניה שגורה, אבל בתוך תוכי מבינה שאני ממש לא בטוחה שאנחנו לא צריכים שמיכה מבד מגבת. ומה עם הסירים באמת? נקנה שם? מתי? איך? ומה נאכל בימים הראשונים?

שום דבר לא מוכן, הכל נדחה לרגע האחרון, ובעצם, ממש בימים אלה אני עוברת מהדחקה מוחלטת של המעבר – להתחלה של פעולה. אבל הקבלה וההשלמה הן מעבר להרים ולגבעות של גרמניה. אז כן, השם המקובל לזה בימינו הוא "רילוקיישן". אני התרגלתי לקרוא לזה בחודשים האחרונים "הפוסט של בעלי". אבל למעשה, למרות שכרגע הנסיעה היא רק לכמה חודשים (ואז נראה), מבחינתי מדובר בהגירה שנייה לכל דבר. הגירה דה לוקס, ללא ספק, אבל עדיין הגירה.

שכונת גילה בירושלים
מתוך האלבום המשפחתי

במשך שנים חלמתי לעזוב את ישראל. כמתבגרת ובשנות ה-20 המוקדמות היה לי ברור שהמטרה היא לחזור לרוסיה. הקלישאה הצ'כובית "למוסקבה! למוסקבה!" היתה הפזמון של חיי. הורי ואני עזבנו את מוסקבה ב-1990, בדיוק על סף שנות ה-90 הפוסט-סובייטיות העליזות והפרועות – עם המחסור החמור בחנויות, הפשע המשתולל, האינפלציה, אבל גם עם אינספור ההזדמנויות שצצו בעיר הענקית הזאת, שכולם ניסו בה את מזלם. הייתי בת עשר כשנחתי במבוכי האבן של גילה. בעודי מחפשת את דרכי בהם (ובעיקר מנסה להימנע ממפגש עם הנוער המקומי העוין). הייתי חולמת בהקיץ על חזרתי הטריאומפלית למולדתי. כיצד אכבוש בחזרה את מוסקבה. כיצד אתרועע שם עם אנשים שמדברים בשפתי ויוכלו להעריך את עושרה, את רוחב אופקיי, את קסמי.

עם השנים למדתי שגם השפה, גם רוחב האופקים ובוודאי הקסם שלי מוגבלים למדי, בטח לשם כיבוש ערים. בכל מקרה, הנסיעה למוסקבה נדחתה ונדחתה, בערך כמו במחזה "שלוש אחיות" של צ'כוב, ולבסוף עברתי לרמת גן. האופציה הרוסית הפכה בינתיים לא רלוונטית – כי האביב חסר המנוח של שנות ה-90 הסתיים בכפור המייאש של שנות פוטין, וישראל שוב הפכה מקום מקלט אטרקטיבי עבור יהודי "המעמד היצרני" שנותרו ברוסיה.

ולדימיר פוטין נפגש עם ילדים במוסקבה
Sputnik / Reuters

אבל השנים האלה, שנות ההמתנה, לא עברו מבלי להותיר חותם – או יותר נכון, מבלי למחוק אותו. התרגלתי לראות את חיי כזמניים. ובין אם במודע או לא, נמנעתי מלהיקשר למקומות, לריחות, לנוף. נמנעתי מלאהוב אותם. חייתי בירושלים 17 שנה, עברתי בה את חוויות הנעורים העזות ביותר, אבל היא הפכה לזיכרון דהוי כמעט מיד אחרי שעזבתי אותה. שמות הרחובות מצלצלים כהד רחוק, את רובם מעולם לא טרחתי לזכור. וכשאני מבקרת בעיר, אני אולי מרגישה צביטה בלב, אבל זוהי בעיקר צביטה של פספוס, לא של געגוע.

שנים שלא היה לי סתיו, חורף או אביב. רק קיץ לוהט (שממנו אי אפשר להתעלם). הרי את החורף הישראלי, וגם את יתר עונות השנה, בפרפרזה הפוכה של פושקין, ראיתי כקריקטורה בלויה של עונות השנה הרוסיות. החורף של ילדותי – שבו אפשר היה ליפול לתוך השלג ולהשתמש בגופי כבמחוגה לשרטוט מעגל מושלם – היה לאורך שנים הארכיטיפ של חורף. החורפים הירושלמים הקודרים, והחורפים הרכים של גוש דן עברו בזה אחר זה, מבלי שייחסתי להם חשיבות – בציפייה לדבר האמיתי, הרחוק והלא ברור.

מזג אוויר סוער בירושלים
אוליבייה פיטוסי

אבל הנה, כמה שלא התנגדתי, החיים החלו לקבל צורה סופית. פגשתי את בן זוגי, ילדיי נולדו – והתבהר שאלה הם החיים האמיתיים ואחרים כבר לא יהיו. במקביל, אחרי שנים שבהם עבדתי בתקשורת בשפה הרוסית בישראל – והתנדנדתי בין שני עולמות, מצאתי לראשונה עבודה שהיתה לגמרי בעברית, ואז עוד אחת. ועוד דבר שקרה בד בבד: למדתי לחבב את מקום מגוריי החדש יחסית – גבעתיים. להריץ בדיחות בחנות הגבינות, לנהל שיחות חולין בירקנייה, לומר שלום לאמהות מהגן הקודם של בני ומהכיתה של בתי, לנופף לשלום לשכנים ולמכרים. ויום אחד להבין שהמלה הזאת, הלקוחה מעלוני העירייה – "קהילה" – אשכרה אומרת משהו. ודווקא אז – לעזוב.

האפשרות לחיות את כל חיי בישראל ללא ניסיון בריחה אחד תמיד נראתה לי מייאשת. גם עכשיו. אבל העקירה של שורשיי הטריים ועקירתם של ילדיי מסביבתם הטבעית – נראית לי עכשיו מפחידה באותה המידה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#