מכל המקומות – דווקא לדרזדן? - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכל המקומות – דווקא לדרזדן?

למה כולם פה חושבים שהם יכולים להביע את דעתם על כל דבר? בעלת הדירה שלנו, עובד במכולת ובני הזוג שקנו מאיתנו את המקרר - לכל אחד מהם היה מה לומר על המעבר שלנו לגרמניה

תגובות
בתים בשכונת מגורים בדרזדן
במבי זואי

גרמניה. אני משתדלת לבטא את המלה הזאת עם כל הנון-שלאנטיות שיש בי ויחד עם זאת להישיר מבט אל בן השיח, ובכל זאת זה יוצא קצת מבויש. הרי בארץ לכולם יש מה להגיד על כל דבר, ואם הם נמנעים מלומר את אשר על לבם – את יודעת שאת באמת בצרות.

"מכל המקומות – דווקא לדרזדן?", אמרה לי בעלת הדירה שאנחנו עוזבים. "למה, עיר יפה", אמר בעלה. "כן, אבל כל הזיכרונות...", היא השיבה (נמנעתי מלשאול אם ישבה בקוקפיט של ה-B-17 או שמא התחבאה מההפצצות בקתדרלה). עובד אחת המכולות האהובות עליי בשכונה, "מרכז הגבינות והסלטים", ניחן בטקט רב יותר, ופשוט החליף את הנושא: "גרמניה? וואלה, יש לנו עוד שני זוגות (קונים) שנוסעים עכשיו לחו"ל, לעבודה. אחד ליוון, השני לא זוכר לאן...".

השיא הגיע עם האשה שאמורה לקנות מאיתנו מקרר. עוד בשיחה המקדימה בטלפון היא אמרה לי שעבורם זה יהיה מקרר שני, כי המשפחה גדולה. אחר כך, כשבשעת ערב מאוחרת היא באה לראות את הסחורה ו"לשים משהו על החשבון", אשה דתייה מטופחת מאוד, בשנות ה-40 או אולי תחילת ה-50 לחייה, לא התאפקתי ושאלתי אותה כמה ילדים יש לה. "שבעה", היא ענתה, "אבל הבת שלי כבר נשואה ויש לי נכדים". ומיד התקילה אותנו: "לאן אתם נוסעים?". "לגרמניה", ענינו. אני חושבת שהיא פלטה אנחה קצרה ומיד הוסיפה: "לעבודה?". ענינו בחיוב. "אז שיהיה רק לעבודה ובהצלחה רבה", היא מיהרה לסכם.

אשה מחזיקה ארגז לקראת מעבר דירה
גטי אימג'ס ישראל

זאת היתה רק ההתחלה. כשיצאה כדי להתייעץ לגבי המקרר עם בעלה, שחיכה למטה עם האוטו, מיד התרעמתי: "למה כולם פה חושבים שהם יכולים להביע את דעתם על כל דבר?". בן זוגי היה מפויס יותר. הסכמנו בינינו שבגרמניה זה לא יקרה, אבל כעבור כמה רגעים הבנתי שבעצם זאת אני שהתחילה לחטט בעניינים שלה כששאלתי על ילדיה – משם ההסלמה כבר היתה בלתי נמנעת. בחמש הדקות שבהן האשה נעדרה מביתנו, הספקתי להשלים עם האופי הלאומי שלנו. היא חזרה, אמרה שהיא לוקחת את המקרר - ומיד ביקשה הבהרות: "אתם יורדים או נוסעים לעבוד וחוזרים?". אבל כבר זרמתי איתה. "חוזרים, חוזרים", מיהר בן זוגי להרגיע, אבל אני התעקשתי להיות כנה: "נראה איך הדברים ילכו".

"אנחנו גרים רחוק", היא אמרה כשתיאמנו מתי יבואו לאסוף את המקרר. שערי הגיהנום כבר נפרצו, ולא היססתי לרגע: "איפה?". "זה מאחורי מודיעין", היא התחילה להסביר, "יישוב נריה... זה מעבר לקו הירוק" – הטעימה והישירה אליי מבט, בדיוק כמו שאני עשיתי לפני עשר דקות, כשאמרתי "גרמניה". "אוקי", אמרתי עם מרב הפאסון – משל אינני דוחפת את אפי לעניינים של אחרים ולא אומרת להם כיצד לחיות. הקונה הנחמדה בוודאי כבר הבינה שעכשיו היא באמת בצרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#