החודש הראשון בגרמניה הבהיר: ילדים זה גיהנום - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החודש הראשון בגרמניה הבהיר: ילדים זה גיהנום

בישראל החוגים, הסבים והסבתות, החברות והחברים – סייעו לי להתעלם מכך, אבל גרמניה הבהירה זאת: ילדים היום לא רוצים יותר חופש, הם רוצים את נשמתנו

תגובות
רחוב מגורים בדרזדן
במביזו

שמונה וחצי בבוקר. חודש מאז שבאנו לגרמניה והפעם הראשונה בחודש הזה שאני לבד בבית. הגדולה בבית הספר, הקטן בגן, גם אם בינתיים רק לכמה שעות. מערכת החינוך של סקסוניה זימנה לי כמה הפתעות, שלא כולן היו נעימות, יש לומר. אבל עוד מוקדם להסיק מסקנות. מה שבטוח הוא שהשיעור החשוב ביותר שקיבלתי עד כה ברילוקיישן הוא שהות ממושכת ואינטנסיבית לבד במחיצת ילדיי – בת שבע ובן שלוש. כנראה, הממושכת והאינטנסיבית ביותר מאז שהם נולדו.

מסקנתי מהשיעור הזה אינה מעודדת, אם כי גם לא חדשה. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל בחודש הזה התחוור לי באופן המזוקק ביותר: ילדיי לא יודעים להעסיק את עצמם, וסבלנותי קצרה מדי ויצירתיותי דלה מבכדי להעסיק אותם.

אנשים מבלים בפארק בדרזדן בסוף השבוע
במביזו

בהתחלה זה עוד היה פשוט. בעלי ואני הרוצצנו בין הרשויות הבירוקרטיות והילדים השתרכו אחרינו. הם נדנדו, הם השתעממו, הם הכו בתדהמה את הפקידים המהוגנים, הם זינקו מפינות המשחקים שיש כמעט בכל מקום – החל מקופת חולים ועד לסניף בנק – אחרי חמש דקות של משחק. אבל לפחות הם היו עסוקים במשהו.

אחרי זה בעלי התחיל את עבודתו, ועבורי התחילו הימים הקשים – ימי הפארקים. הפארקים בדרזדן נפלאים. בעצם, הרושם הוא שכל העיר הזאת, הקטנה למדי, מורכבת מפארקים וגינות. והאביב היה אדיב אלינו. השמש האירה, הדשא הוריק, הפרחים לבלבו, הציפורים צייצו, מימי האגמים נצנצו. אבל הילדים שלי, ובכן, נותרו הילדים שלי. לא, הם בהחלט נהנו – בעיקר ממרדף אחרי אווזים ומציד תולעי גשם (הנאות קטנות שלא נקרו בדרכם בארץ). אבל כל אימת שלא היו עסוקים בשני אלה, הם דרשו הכוונה ותעסוקה, תעסוקה והכוונה. וגם תשומת לב – כל הזמן. באיזשהו שלב ניסיתי אפילו ללמד אותם לטפס על עצים – דבר שמעולם לא ידעתי לעשות בעצמי. הסתבר, שלמרות חוסר המיומנות שלי, גילי המכובד ונתוניי הפיזיים הלא אופטימליים – אני עדיין הרבה יותר טובה מהם.

אבל הפארקים היו רק הפרלוד. המבחן האמיתי הגיע עם הימים הגשומים והקרירים. חרשנו את שני המוזיאונים המיועדים כאן לילדים. היה נחמד, היה מעייף, ההליכה ברגל היתה מאתגרת, כך גם הנסיעה בטראם ובאוטובוסים, שבהם הצליחו ילדיי להשליט כאוס ולמשוך מבטים תמהים מכל עבר בזמן שיא. אבל מה הלאה? לא נותר אלא לבלות כמה שעות בכל יום בבית. הנה כי אז התחיל הסיוט.

קורס מזורז בטיפוס על עצים
ליזה רוזובסקי

הטרמפולינה שמוצבת בחצר ביתנו, כמו בחצרות של בתים רבים אחרים בעיר, שימשה פתרון למשך זמן מה, אבל כעבור כמה ימים הילדים די מאסו בה. מזל שבינתיים הגיעו בדואר כמה משחקי שולחן ששלחנו לעצמנו עוד מישראל. כך חשבתי. אבל הסתבר עד מהרה שהילדים מסוגלים לשחק במשחקי השולחן – או בכל משחק בכלל - רק ביחד איתי, כשאני מפנה את כל משאביי כדי לשעשע אותם, לתמרן בין רצונותיהם המתנגשים ולהסביר להם את הכללים. אותו הדבר נכון לגבי עיסוקים כגון ציור. למעשה, התברר שהבילוי המשותף הבלעדי כמעט של שניהם הוא קטטה: הכנסת מכות נמרצות זה לזו, בכי מר והלשנה מיידית.

ניסיתי לדבר אל לבם. יש לכם פה חצר שלמה, אמרתי, לכו תחקרו אותה. אין תגובה. יש כאן עליית גג בבניין, ויש גם מרתף. הפצרתי בהם ללכת לבדוק מה יש שם. אחרי דיונים ארוכים ובקשות רשות בלתי נחוצות, הם עלו שתי מדרגות בכיוון עליית הגג – והתחרטו. באיזה עולם ילדים בכלל שואלים את ההורים אם מותר לעלות לעליית הגג, חשבתי לעצמי.

הטרמפולינה שמוצבת בחצר
ליזה רוזובסקי

ברגעים הטובים – אזרתי כוחות, שיחקתי איתם ושיעשעתי אותם ככל יכולתי. ברגעים היפים פחות – צרחתי עליהם, רקעתי ברגליי והתחננתי שיעזבו אותי בשקט. ברגעי השיא הצלחתי להשכיח מהם את קיומי למשך דקות אחדות, ושקעתי בעונג במעמקי הטלפון. אבל שעותיי היפות עברו עליי בבקרים, כששניהם היו שקועים מי בתוכניות ריאליטי במחשב ומי בסרטים מצוירים בלפטופ, ואני ישנתי. כך ביליתי חודש.

בישראל החוגים, הסבים והסבתות, החברות והחברים – סייעו לי להתעלם מכך, אבל גרמניה הבהירה זאת: בתקופה שעברה מאז ילדותי בשנות ה-80 השתנה החוזה הבלתי כתוב בין ההורים לילדים לבלי היכר, ומבלי שעודכנו. לילדים לא נשארו סודות. הם לא באמת מעוניינים במעשי קונדס. הם לא רוצים יותר חופש. הם רוצים את נשמתנו - או את המחשב. ההורים, לעומת זאת, אינם רוצים יותר לחנך, ללמד, לפתח את ילדיהם. הרצונות האלה בוודאי לא נחמקו לגמרי, אך נדחקו לקרן זווית. גם הצורך לגונן עליהם כבר אינו רלוונטי: הסכנה הגדולה (והיחידה כמעט) שרובצת עליהם היא מנת יתר של יוטיוב. מה שההורים משוועים לו הוא חופש – והמחשב הוא תמציתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#